ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקצו
שלא יעיד קרוב
עריכהשנמנענו מלקבל עדות הקרובים קצתן על קצתן, ועל זה נאמר (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ובזה בא הפרוש המקבל (סנהדרין כז ב) לא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות. והוא הדין בדיני ממונות שאין מאמינין הקרובים קצתן על קצתן, ואמנם נזכר זה בדיני נפשות על צד הגזמא שלא נאמר אחר שזה אבדת נפש לא נחשד בו הקרוב אבל נעשה כעדותו, אחר שעדותו היא לאבד נפש קרובו. ואף על פי שהזכיר הכתוב האבות והבנים בלבד, והוא הדין לקצת מן הקרובים האחרים, אבל הזכיר בנים ואבות על דרך משל שהן אוהבין מאד זה את זה, ואמר שגם אלו אינם נאמנים זה על זה לחיוב, ואין צריך לומר לפטור, והוא הדין לקצת מן הקרובים, כמו שבאה אלינו הקבלה בהן, ובדיני המצוה נזכיר אותם בעזרת השם.
משרשי המצוה. לפי שעיקר כל עניני בני אדם תלויין בעדות אנשים, וכענין שכתבתי בתחלת ספרי, ועל כן רצה המקום להרחיק ממנו לבלתי עשות דין בין בני אדם, רק בעדות חזק אמתי נקי מכל חשד. ולחזוק ענין זה הרחיק כל עדות הקרובים אף בחיוב, פן תתפשט הרגל עדותן זה על זה לקבלו אף לזכות. והענין הזה הוא מדרכי התורה השלמה שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להמצא בהם ההזק אצל בני אדם. ועוד נמצא לנו תועלת אחר [ת] בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו תעלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדין ויחיבו את ראשם למלך, וכשך החמה כמעט שיחנק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו, וכל דרכי השם ישרים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [1] שאין פסול קרבה מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד, והן האב עם הבן ועם בן הבן, והאחים מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה, ואין צריך לומר הדוד עם בן אחיו, אבל שאר הקרובים מן האם, וכן הקרובים מצד אישות כלן פסולין מדרבנן, וזאת הסברא היא במשנה האחרונה השנויה בפרק זה בורר (סנהדרין שם) שהיא כלה הלכה קימת, לדעת קצת המפרשים. אבל מהם יש גדולים וחכמים ונבונים שפסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם, וכן גיסו וחורגו ובכל שאינו ראוי לירשו דפסולין מדאוריתא כמו הקרוב מצד אב, דמרבוי דקרא אבות אבות תרי זמני למדו אותן בגמרא, וראיותיהם בספריהם, תזכה בני ותבחן האמת.
והאחין (רמב"ם שם הל' ג ה) זה עם זה יקראו חכמים ראשון בראשון, וכן האב עם בנו נקרא כמו כן, ראשון בראשון, ובני אחים זה עם זה נקראים, שני בשני, ובני בני אחים זה עם זה נקראין שלישי בשלישי, וקיימא לן, שלישי בראשון כשר, וכל שכן שלישי בשני, ואין צריך לומר שלישי בשלישי שכשר, אבל שני בשני פסולין, ואין צריך לומר שני בראשון שפסול, ולפי זה האב עם פנו ועם בן בנו פסול, אבל עם בן בן בנו כשר, שהוא עמו שלישי בראשון, אבל יש קצת מן המפרשים (רשב"ם ב"ב קכח א ד"ה וליתן) שדעתן לומר כי כל יוצאי ירכו של אדם פסולין לו. והאח עם האחות (רמב"ם שם פ"ז) כמו כן ראשון בראשון נקראים כמו באחים, וכדרך שאנו מונין בזכרים דור ראשון ושני ושלישי, כך נמנה בנקבות.
וכן בענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ו) שכל מי שהוא פסול עם האשה פסול עם בעלה, שהבעל כגוף אחד עם אשתו לענין זה, וכמו כן נאמר שכל הפסול להעיד על הבעל כמו כן פסול להעיד על אשתו, שהבעל כאשתו, והאשה כבעלה. וחד בעל כאשתו הוא דאמרינן, אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן, כגון חתן גיסו כשר להעיד לו (פרוש גסו בעל אחות אשתו), דגסו הוא שפסול לו משום אחות אשתו שהיא ערוה לו, אבל חתנו של גסו לא נפסל אותו, מפני שהוא נשוי לבת אחות אשתו שהיא פסולה עמו, דתרי בעל כאשתו, בענין זה לא נאמר. אבל כל זמן ששתי הנשים הן ערוה עליו אמרינן תרי בעל כאשתו, כגון שני אנשים נשואים לשתי אחיות פסולין זה בזה, ששתיהן ערוה על שניהם, וכן בעל חורגתו ששתי הנשים ערוה עליו, שהרי הן אם ובתה, וכן כל כיוצא בזה, זה העולה מדברי הגמרא לפי מה שלמדוני מורי ישמרם אל עם הפרושים הטובים.
ואמרו בענין זה בכתובות (דף כח.) דנאמנים קרובים להעיד בגדלו על כתיבת אביו או רבו או אחיו שראה בקטנו. ופסול קרובים הוא בדיני נפשות ובדיני ממונות, בין שהעדים קרובים לבעל דבר או לערב, או הם זה לזה, או הם לבית דין, או בית דין לבעלי דבר, או בית דין זה לזה.
בענין קרוב ונתרחק קיימא לן דכשר, (סנהדרין כח ב) ואפילו יש שם בנים, דאין הלכה כרבי יהודה דסבירא לה שאם יש שם בנים פסול.
אחי האח מן האם מעידין זה לזה [2], שהרי אין ביניהן קרבה כלל, אלא שאחיו של זה הוא אחיו של זה, וזה אינו נחשב לקרבה. והאיש עם אשתו ראשון בראשון הן, לפיכך אין הבעל מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבתה ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאמה, ולא לבעל אמה, ולא לאשת אביה. ואשתו ארוסה לענין [זה] היא עצמה פסולה, אבל לא לקרוביה עד שישאנה. ודרך כלל למדונו מורינו ישמרם אל בענין עדות, שכל שידע עדות לחברו והיה בתחלתו בכשרות, כלומר שלא היה פסול לו, ונפסל בינתים וחזר לכשרות, כגון שנתרחק כשר הוא להעיד לו, אף על פי שנפסל בינתים, ואם היה תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות פסול, ואין צריך לומר תחלתו בכשרות וסופו בפסלות שפסול, כיון דבשעת העדות הוא פסול. ויתר פרטי המצוה, מבוארין בפרק שלישי ממסכת סנהדרין.
ונוהגת מצוה זו לענין דיני ממונות שנוהגין היום בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שעליהם לקבל עדות, שהן בעלי הדין ולא הנקבות. והעובר על זה וקבל עדות קרוב שאין ראוי להעיד ודן על פי עדותו עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.
הערות
עריכה- ^ (פי"ג מהל' עדות ה"א)
- ^ (רמב"ם שם הל' יב יד)