ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקעא
שלא ללבוש שעטנז
עריכהשלא נלבש בגד המחבר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.
רמז משרשי המצוה. כתבתי בסדר משפטים בענין מכשפה לא תחיה (מצוה סב). והרמב"ם זכרונו לברכה כתב [1] בטעם האיסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן, והוא כתב עוד כי היום עדין מפרסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה ב , רמב"ם כלאים י ב) שאין אסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פרוש נוז שזור [2], וכן הפשתן כמו כן שוע טווי ונוז בפני עצמו, ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלש המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן, כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (משנה, כלאים ט, ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא.
ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט א) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן, דחישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה' יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר ואפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) לא יעלה עליך (ויקרא יט יט). אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (ירושלמי כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים במלאים אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלים על היושב בהם אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן, מכיון שהם קשין. וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך, ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן, ובלבד שלא יכונו להתחמם בהן כלל, ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה הסרסורין הצנועים וטובים, מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ה"ה), שהכלאים אין להן שעור אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב"ם שם ה"א), שהוא כעין צמר, והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת כלאים (פ"ט) ובמסכת שבת ובסוף מכות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חייב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.