ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תקמז
מצוה עלינו להניח השכיר לאכול בזמן שכירותו דברים ידועים עריכה
שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו, ועל זה נאמר (דברים כג כה) כי תבוא בכרם רעך וגו', ובא עליו הפרוש (בבא מציעא פז ב), שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס ארי תתגר, וכן כתוב כמו כן כי תבוא בקמת רעך וגו', ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועל (בבא מציעא פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו, שהאדם אוכל במחבר בשעת גמר מלאכה, ובארו שם, שלא יספיק לנו ללמד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר.
משרשי המצוה. ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת השם עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגדולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת השם אשר נתן לו שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות, ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם פז א), מה בין העושה בתלוש לעושה במחבר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחבר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל [1], זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאמן לאמן ובחזירתן. והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת השם (מצוה תקעז) וכן מה שאמרו בענין זה (שם פט א) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל, מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחבר לקרקע שאינן אוכלין כלל. ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה.
הקוצר (רמב"ם שם הל' ח יא)}} והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה. אין חלוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה. היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שבעך, אבל לא יותר. ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על הענין הנזכר, בטל עשה זה.
הערות עריכה
- ^ (עי' רמב"ם שכירות פי"ג ב)