ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תצח
מצוה להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות ובמועדים עובדים כאחד
עריכהשיהיו הכהנים והלוים עובדים במקדש למשמרות [1], כלומר, לכתות ידועות, ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד בעבודה, חוץ מן הימים טובים בלבד, שהיו הכל עובדים יחד, כל הבא ימלא את ידו לשמחת הרגל. ובספר דברי הימים (דה"א כד, כו) מבאר איך חלקו אותם דוד ושמואל, שעשו מהן עשרים וארבעה משמרות כהנים, ועשרים וארבעה משמרות לוים, כדי שיעבד כל משמר מהם שתי שבתות בשנה. ובמסכת סוכה (דף נה:) אמרו זכרונם לברכה, שברגלים היתה יד הכל שוה, ועל זה נאמר (דברים יח ו) וכי יבא הלוי וגו'. ובכלל הלוי הכהן, כי הלוי היה אב לכל השבט, ובא בכל אות נפשו. ושרת בשם יי אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם חלק כחלק יאכלו. ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו. יכל לעולם, כלומר, אפילו שלא ברגלים? תלמוד לומר, לבד ממכריו על האבות, מה שמכרו אבות זה לזה טל אתה בשבתך, ואני בשבתי, כלומר הסכמתם בסדר משמרות העבודה כל שבוע משמרה, וכן פרשו התרגום בר ממטרתא דייתי בשבתא, דכן אתקינו אבהתנא.
משרשי מצות המשמרות ידועות וקבועות, לפי שכל המלאכות המוטלות על מספר אנשים ידועים נעשות כראוי, ואין העצלה והיאוש והקפדנות מצויה בהן, אבל המוטל על הרבים מבלי שיהיה בהם אנשים ידועים לעשותה, פעמים יטילו אותה קצתן על קצתן, ופעמים יקפידו אלו על אלו בענין, אין להאריך בדברים אלו ידועות הן בכל אנשי מנין, אבל ברגל מפני השמחה נצטוו להיות יד הכל שוה בהן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה [2], שבכל משמר ומשמר היה ממנה איש אחד, והוא ראש לכל אנשי המשמר, והוא מחלק אותן לבתי אבות, ובכל יום ויום מימי השבוע מחלקים ראשי האבות ביניהם, אנשים ידועים לעבודה, איש איש על עבודתו, ומיום שבת ליום שבת מתחלפים המשמרות, וחוזרים חלילה.
ונביאים ראשונים תקנו (רמב"ם שם א ג) שיתמנו מישראלים כמו כן עשרים וארבעה משמרות אנשים כשרים ויראי חטא, והם הנקראים בכל מקום בתלמוד אנשי מעמד, כלומר שהם שלוחי ישראל, לעמוד על קרבנות צבור, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (תענית כז א) אפשר יהא קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? ועל כל מעמד היה אחד גדול ממנה על כולם, והוא הנקרא ראש המעמד, וכן היה דרכם של אנשי המעמד, בכל שבת ושבת מתקבצים, מי שהוא מהם בירושלים או סביב לה נכנס למקדש, ובין בירושלים, בין בשאר מקומות מתקבצים בבית הכנסת ומרבין בתפלות, ומתענין יום שני ושלישי ורביעי וחמישי מן השבוע, ושאר כל ענינם בתפלה ובקריאת התורה, כמו שמפרש במסכת תענית (שם), ומגילה (דף כב.). ואמרו זכרונם לברכה (סוכה נה ב) במשמרות כהנה ולויה שברגלים אין יד הכל שוה בהן, כי אם בקרבנות הרגלים, ובחלוק לחם הפנים, ובחלוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותם, ואפילו ברגל, אלא משמר שזמנו קבוע, שנאמר חלק כחלק יאכלו לבד וגו'. כלומר, חלק כחלק יאכלו בקרבנות צבור ואינם חלק כחלק בשאר דברים, שכבר חלקו אותם האבות וקבעו אותם כל משמר ומשמר בשבתו. וכהן (רמב"ם שם ה"ז) שהיה לו קרבן הרי זה בא למקדש, ומקריבו בכל עת שירצה, שנאמר ובא בכל אות נפשו. כלומר בקרבן שהוא שלו, בכל עת יבוא להקריבו, והעור שלו. ויתר פרטי המצוה במסכת תענית, ומגלה, ובסוף סכה.
ונוהגת מצוה זו, בזכרי כהנה ולויה בזמן הבית. והעובר על זה ומחה ביד חברו ברגל, שלא לעבד בכל אות נפשו בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בסהמ"צ מ"ע ל"ו), השיג בזאת המצוה על הרמב"ם זכרונו לברכה, ואמר, שהיות הכהנים עובדים למשמרות אינו במשמע הכתוב כלל, כדעתו של הרב זכרונו לברכה, אלא הלכה למשה מסיני היא, שיחלקו ביניהם העבודה למשמרות, ומשה רבינו הוא שהתחיל תחלה לחלקם, והוא עשה מהן שמנה משמרות, ארבעה מאיתמר וסיעתו, וארבעה מאלעזר וסיעתו, כך היא הקבלה. וזה שאמר הכתוב לבד ממכריו וגו', שלילות הוא, ולא מצוה כלל, כלומר, שיעבדו הכהנים בכל אות נפשם בכל עת בין בחל בין ברגל, לבד אם רצו והסכימו לחלק ביניהם העבודה למשמרות, וקבלנו הלכה למשה מסיני, שראוי לעשות כן, כדי שתעשה המלאכה כסדר ובזריזות, זהו תרף דברי הרב זכרונו לברכה (רמב"ם פ"ז שם).
הערות
עריכה- ^ (ספה"מ להרמב"ם עשין לו)
- ^ (פ"ד מהל' כלי מקדש ה"א)