ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תצז
מצות ראשית הגז שינתן לכהן עריכה
שנצטוינו לתת ראשית גזת הצאן לכהנים, ועל זה נאמר (דברים יח ד) וראשית גז צאנך תתן לו. וענין המצוה הוא שכל מי שיש לו חמש צאן, בין זכרים בין נקבות, בין טלאים בין כבשים גדולים, אפילו גזזן כמה פעמים, בכל פעם חייב לתת מן הצמר מתנה לכהן, ואין למתנה זו שעור מן התורה, אבל רב ושמואל ורבי יוחנן אמרו במסכת חולין (דף קלז:) ראשית הגז בששים, כלומר שיתן לו חלק אחד מששים. ולפי שהזכיר הכתוב לשון נתינה בזה, שאמר תתן לו, אמרו חכמים (דף קלה.) שמי שיש לו גזות הרבה ורוצה לחלקם להרבה כהנים לא יתן לכל אחד פחות ממשקל חמשה סלעים מלבן כדי שיהא ראוי לעשות בו בגד קטן, לא שילבננו הישראלי ואחר כך יתננו לו, אלא שיהא ראוי לעשות כל כך אחר שילבננו הכהן, כדי שיהא בו מתנה המועלת, וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (דף קלז:), שאין חיוב מצוה זו, אלא בחמש צאן, שתעלה הגזה שלהן לששים סלעים, ולא תהא כל אחת מהן פחות ממשקל שנים עשר סלע.
משרשי המצוה. כענין מה שכתבתי במעשר הנתן ללוים, בסדר ויקח קרח (מצוה שצה). והכהנים כמו כן שהם המשרתים תמיד פני השם ואין להם נחלה בקרקעות, ולא בגיזה זכה להם השם יתברך כל צרך מחיתם על ידי אחיהם, והנה נתן להם התרומה ומעשר מן המעשר, שהם לחמם ויינם, ומתנות בהמה, שהם זרוע ולחיים וקבה, וחלקם בקדשי מקדש, שיש להם בשר די ספקם, ועדין חסר להם מלבוש זכה להם ראשית הגז למלבושיהם, ועוד זכה להם שדה אחזה, וגזל הגר, והחרמים, ופדיון בכורות, לשאר הוצאות וצרכים שהאדם צריך.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלז א), שאין בחיוב מצוה זו, אלא גזת הכבשים שצמרן רך וראוי ללבש, אבל היה הצמר קשה ואינו ראוי ללבישה פטור מראשית הגז, מן הטעם שאמרתי, כי לצרך לבישה זכו בזה הכהנים, אבל היה הצמר אדום, או שחור, או שחום חייב בראשית הגז, מכיון שראוי ללבישה. ויתר פרטיה מבוארים בחולין בפרק אחד עשר.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות ישראלים ולוים, בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, ודוקא בארץ ישראל, אבל לא בחוצה לארץ, וכדאמר רב נחמן בר יצחק בחולין בפרק ראשית הגז (דף קלו:) נהוג עלמא כתלתא סאבי, כרבי אלעאי בראשית הגז. כלומר דפטר בחוצה לארץ, וכו', כדאיתא התם. והעובר על זה ולא נתן ראשית גזתו לכהן, כשיש לו גזה הראויה על הענין שכתבנו בטל עשה זה.