ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר דברים/פרשת דברים
פרשת דברים יש בה שתי מצות לא תעשה
הקדמה לספר אלה דברים עריכה
כתב הרמב"ם (צ"ל הרמב"ן) זכרונו לברכה (בפירושו לספר דברים בתחילה) ענין הספר הזה ידוע שהוא "משנה התורה" יחזור בו משה רבנו עליו השלום, לדור הנכנס לארץ. רב מצות התורה הצריכות לישראל, ויזהיר אותם עליהם אזהרות מרבות, ויפחידם הרבה בענשים, ופעמים יוסיף בהן באור בקצתם, אבל בכל מצות הכהנים, לא ידבר ולא יוסיף אזהרה, שהכהנים (שבת כא א) זריזין הם. ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל, כגון היבום, ודין מוציא שם רע, ודין גרושין באשה, [והעדים זוממין] זולתם, ואין ספק כי כולם נאמרו למשה בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה, כי בערבות מואב לא נתחדש לו אלא דברי הברית, כאשר נתפרש בו. ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר יי אל משה לאמר צו את בני ישראל, או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית, עד כאן. וזה שלא הוזכרו אלה המצות בספרים הראשונים כמו שאר המצות אל תתמה בדבר אחר אומרם זכרונם לברכה (פסחים ו ב) בכמה מקומות, אין מוקדם ומאוחר בתורה. ושרש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכון מאת אדון החכמה ברוך הוא וזה טעם מספיק.
שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בדיני תורה אף על פי שהוא חכם בחכמות אחרות עריכה
שנמנע בית דין הגדול או ראש הגלות שלא יעמיד דין לשפט את העם שלא למד חכמת התורה ובאור משפטיה הישרים והצדיקים, ואפילו היו בו כמה מדות נכבדות, אחר שאינו יודע ובקי בחכמת התורה, אין ראוי למנותו דין, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תכירו פנים במשפט. וכן פרשו זכרונם לברכה (ספרי) לא תכירו פנים במשפט, זה הממנה להושיב הדינים כלומר, שאליו באה אזהרה זו. ואמרו זכרונם לברכה (שם) שמא תאמר איש פלוני נאה או גבור או עשיר או שיודע בכל לשון אושיבנו דין, לכך נאמר לא תכירו פנים וגו', לפי שנמצא מזכה את החיב, ומחיב את הזכאי, ולא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע.
שרש מצוה זו, נגלה הוא לכל.
דיניה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא שופטים ג) שכשם שצריך הראוי להיות הדין יודע דיני התורה, כמו כן צריך להיות בעל מדות ואדם כשר, כדי שלא יאמר לו הנדון טל קורה מבין עיניך, כלומר, קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים (סנהדרין יח א), הרי הוא אומר בתורה גבי דינים אנשים חכמים, כלומר, יודעי החכמה לדון דין אמת, וידועים לשבטיכם, אלא שרוח הבריות נוחה מהם, אנשי חיל שהם גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ושום כעור, ופרקם נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושק, כענין שנאמר (שמות ב יז) ויקם משה ויושיען. ומה משה רבנו עליו השלום היה עניו, אף כל דין צריך להיות עניו. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ובמקומות אחרים בפזור [1].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ומנה דין שאינו חכם מחמת עשרו או טוב מדותיו, או מאהבתו אותו, או מחמת כבוד קרוביו בטל עשה ל"ת זה, וענשו גדול מאד, שכל ענש דיני שקר שידין אותו דין מחסרון ידיעתו תלוי עליו, כי הוא הגורם.
ומכלל מצוה זו גם כן לפי הדומה, שכל מי שבררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממנים לשום ענין שישים כל השגחתו וכל דעתו, למנות מהם הראויים והטובים על אותו מנוי שהקהל צריכים אותו, ולא יגור מפני איש למנות את מי שאינו ראוי. אמרו חכמים (עבודה זרה נב א, סנהדרין ז ב) על מי שהוא מעמיד דין שאינו הגון כאלו הקים מצבה, שנאמר ולא תקים לך מצבה. ואם הוא מקום שיש בו תלמידי חכמים אמרו שהוא כאלו נטע אשרה, שנאמר (שם כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יי אלהיך. ועוד אמרו (שם) שכל הממנה דין מחמת עשרו על זה נאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ועוד האריכו בענין זה ואמרו (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג), שדין שנתן ממון כדי שיתמנה דין אסור לעמד מפניו, ומקילין הרבה בכבודו. ואמרו עליו שהטלית שמתעטף בה יהיה בעיניך כמרדעת החמור. ודרך החכמים הראשונים שבורחין מלהתמנות דינים (סנהדרין יד א) אלא במקום שאין גדול מהם.
שלא יירא הדיין בדין מאדם רע עריכה
שנמנע הדין מלירא מאיש מלדון דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק עז פנים עב המח, אלא יחתך את הדין, ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההזק בשביל דינו, ועל זה נאמר (דברים א יז) לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי (כאן) שמא תאמר ירא אני מאיש פלוני, שמא יהרגני או יהרג אחד מבני ביתי, או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעתי? תלמוד לומר לא תגורו מפני איש.
שרש מצוה זו השכל מעיד עליו.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ו ב) שנים שבאו לפניך בדין, אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע את דבריהם, או אפילו משתשמע את דבריהן, ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחיב ונמצא רודף אחר הדין להרגו, אבל משתשמע את דבריהן ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנאמר לא תגורו מפני איש. וכן (סנהדרין שם) תלמיד היושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה לעשיר אינו רשאי להיות שותק, שנאמר לא תגורו מפני איש.
ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. והעובר על זה ולא רצה לדון, משיודע להיכן הדין נוטה כמו שאמרנו, מיראת הנדון עבר על לאו זה, ואם הטה הדין גם כן מיראתו עבר על לאו זה, מלבד שעבר על לאו דלא תטה משפט.