ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/כד
שלא נצא בשבת חוץ לתחום עריכה
שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר (שמות טז כט) אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. ובא הפירוש עליו [1] שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין. והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר.
משרשי מצוה זו. שנזכר ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת (שם כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול וענג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב.
דיני המצוה, כגון שובת במדבר או במערה מה דינו [2], וכן מי שיצא חוץ לתחום, לרצונו או לאנסו, או ברשות בית דין [3], ואם הקף במחיצה בשבת מה דינו [4], ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכמרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר[5]? ועיר ארוכה, מרבעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל [6], והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין, ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא ערובין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות -- לוקה. וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר -- לוקה מכת מרדות דרבנן.
והרמב"ן ז"ל כתב [7] כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו, דאיסור תחומין דאוריתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחבורו הגדול (פכ"ז מהל' שבת ה"א) שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלש פרסאות -- כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאוריתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו, שהיא גמרת בבל, שאנו סומכין עליה בכל דברינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי"ג[8] מן הלאוין. והוא יפרש "אל יצא איש", כמו אל יוציא, כמו שיש במסכת ערובין (דף טז:) מאן דמשמע לה הכי.