ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שז
להקריב ביום חג השבועות לחם חמץ מן חיטה חדשה, וזה נקרא בכתוב (ויקרא כג, טז): "מנחה חדשה". והם שתי ככרות, כמו שכתוב (שם, יז) "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים".
והענין היה כן: שהיו מביאים שלש סאים חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהן כדרך כל המנחות וטוחנין אותן, ומנפים מהם שני עשרונים בשתים עשרה נפה, ולוקחין אותן ועושין מהן שתי חלות, ומביא שאור ונותנו לתוך העשרון. ואורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה, וגובהה ארבע אצבעות, ומרובעות היו. ואופין אותן מערב יום טוב, ולמחר אחר הנפתן, היו נאכלות לכהנים כל אותו יום, וחצי הלילה.
ואותה מנחה היא ראשונה לכל המנחות הבאות מן החטים. ומקריבים עם הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים לעולה, ושעיר לחטאת, ושני כבשים לשלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים חומש במדבר - פרשת פינחס. כל זה היה קרב עם הלחם, מלבד קרבן מוסף היום שהוא שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת, ואלו הן הקרבנות האמורות בספר ויקרא. ובפירוש נתבאר כן בפרק רביעי ממנחות שזה הקרבן יבוא עם הלחם חלוק ממוסף היום, ואחר הנפת הלחם היה נאכל לכהנים עם כבשי השלמים.
משרשי המצוה, כתבתי במצות העומר י' שבסדר זה, מה שמספיק גם לשתי הלחם על צד הפשט. ועוד אומר לי לבי בענין, כי מפני זה היתה המצוה בחטים להיות המנחה בככרות של לחם, ובמנחת שעורים בקמח, לפי שהחטים למאכל אדם ועל כן ראוי להכינם בענין שהאדם נהנה וניזון מהם. וכל זה מן השורש אשר נטענו בתחילה בענין הקרבן על צד הפשט, כי מתוך המעשה תתעורר מחשבת האדם אל הדברים, ועל כן כפי חשיבות הקרבן והכנתו הטובה, לב אדם מתעורר עליו יותר.
מדיני המצוה, מה שאמרו (שם פג, ב) שאם לא מצאו חדש יביאו מן העליה. וחטין שירדו בעבים לא יביא לכתחילה, מפני שיש בהן ספק אם אני קורא בהן ממושבותיכם, ואם הביא כשר. לישתן של שתי הלחם ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים ככל המנחות, ואין אפייתן דוחה יום טוב שנאמר (שמות יב, טז): "יעשה לכם", ולא לגבוה. הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים היתה נעשית בעודן חיים. וכהן גדול נוטל אחת מן הככרות, והשניה מתחלקת לכל המשמרות. ויתר פרטיה, מתבארים במנחות פרק ד' ה' ח' י"א:
ונוהגת מצוה זו בזכרים וכו', כמו שכתבנו במצות העומר, י':
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/307