ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/קס
שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בענין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל ענין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים.
משרשי הטמאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה אין צורך להחזירו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שמיני פרק ט מ"א) שנאמר בתורה (שם) מכל האכל אשר יאכל, פרושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (משנה, טהרות ח, ו) שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אוכל לענין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשורש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אוכל לקבלת הטומאה, ואפילו נגעו בו כל הטומאות טהור הוא.
וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה, עד שיבוא עליו מים מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו"א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסמכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחילת המחשבה ולומר, כי הענין לפי שהתורה לא תחשב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו כמו שידוע בדיני הפירות לענין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל היא ביד הכהן.
ועל כן גם בענין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה הענין לומר על כולן דרך כלל שלא יהיו נקראים אוכל עד שיכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פרוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בענין זה, לפי הפרושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפירות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ"א מ"ו) שהטומן פירותיו במים מפני הגנבים לא הכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומענין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, מכשירין ד, ג), שהכופה קערה על הכתל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה, הוא עושה מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכתל אינם מכשירין.
ודיני ידות האכלים רבים, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ"א]
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בענין זה טומאת האכלין והכשירן. ומכל מקום עכשו בחוצה לארץ שאין לנו בעונותינו מקדש וקדשים, דיני הטומאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאילו היה בארץ ולהזהר באכלין לאכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בדיני הטומאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/160