העקר האחד עשר עריכה
בביאור נקודת בנין הקל והנִפְעַל מגזרת הכפולים
א עריכה
והם אשר שתי אותיות האחרונות דומות בהם, כמו סבב, שלל, גזז ודומיהם. ושאר מיני הכפל כבר דברתי בם במאמר הראשון בעקר השלישי בסימן ששי.
ועתה דע כי יש כפולים אשר יבאו לפעמים כשלמים, כמו סָבַב, שָׁלַל, גָּזַז, סָבַבְתָּ, שָׁלַלְתָּ, גָּזַזְתָּ ודומיהם, ואין צריך לבארם. אכן על הרוב יבאו בחסרון אות אחת מהכפולים, והאחרת היא דגושה להורות עליה, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי. וצריכים אנחנו לומר כי החסרה היא עי"ן-הפעל והדגושה היא למ"ד-הפעל, כי אם היה להפך לא היה כח בדגש להורות עליה. כי תמיד דגש מורה על מה שחסר לפניו לא על מה שאחריו, והבן וזכור זה כי הוא כלל גדול בדקדוק.
ב עריכה
העבר – סַב – הפ"א פתוחה להבדילו מנחי העי"ן אשר היא בהם קמוצה, ועוד בעבור הדגש הבא אחריו בשאר הגופים, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי וכולי. כי אם היה הסמ"ך קמוצה לא היה יכול הדגש לבא, כי לא יבא דגש אחר קמץ.
ג עריכה
וכן הבינוני בפתח בעבור זה, כמו סַב, סַבִּים וכולי. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורה, כמו "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א), נאמר ממנו "יִהְיוּ תַמִּים" (שמות כו, כד). אבל "צַדִּיק תָּמִים" (בראשית ו, ט) שהוא בקמץ הוא לשון יחיד, נאמר הרבים מהם תְּמִימִים, על משקל חָסִיד – חֲסִידִים. והנה אין הפרש בין העבר ובין הבינוני ליחיד כי אם לפי הענין. כמו "אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז, יח) – הוא עבר; "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהלים כד, ד) – הוא בינוני תואר. אבל בנקבה יש הפרש; כי העבר מלעיל, כמו "הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה" (ירמיהו מח, א), והבינוני מלרע, כמו "וְלָשׁוֹן רַכָּה" (משלי כה, טו).
הפעול לא יבא כי אם בשלמות, כמו "וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי" (ירמיהו ד, ל), "וְשַׁלַּח רְצוּצִים" (ישעיהו נח, ו) וכולי.
המקור והצווי יבא בחולם, כדי להבדילם מנחי העי"ן שהם בשורק. המקור – "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה" (דברים ב, ג); הצווי – "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי" (שה"ש ב, יז), "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ" (תהלים מח, יג), "סֹבִּי עִיר" (ישעיהו כג, טז) – מלעיל, וזה יתבאר לך יותר בפרק שירה.
העתיד – אותיות אית"ן בקמץ כמו בנחי העי"ן, אבל ההפרש שביניהם שבאלו הפ"א בחולם על רוב – "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט), וכן לרבים – "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ" (רות ב, טז), "יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע" (ישעיהו מב, יא), וכן יָסֹבּוּ, תָּסֹבּוּ, תָּסֹבִּי, "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם" (בראשית לז, ז), "וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ" (ישעיהו כח, כח). ונחי העי"ן בשורק על הרוב כמו שכתבתי שם. ויש אומרים שיבא האית"ן בדגש כמו יִתּוֹם וכולי, ואדבר בם בבנין נִפְעַל הבא אחר זה.
ד עריכה
בנין נִפְעַל – העבר בשלש גופי הנסתרים בנו"ן קמוצה. ופ"א-הפעל נקודה באחד משלשה פנים, כמו שיבא גם כן בנין הקל מהשלמים פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל, כמו שבארתי שם. הפתוחים, כמו "וְנָקַל" (מ"ב ג, יח), "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד, ה), "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמַס" (שמות טז, כא עי"ש) – והיה ראוי בשני קמצין בעבור ההפסק, אלא שהוא פתח דספרא, ודין פתח דספרא יתבאר בספר מסורת המסורת במאמר העשירי בעזרת האל. ושאר הגופים דגושים, כמו "נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת" (בראשית יט, ד), נְסַבּוֹתֶם, נְסַבּוֹנוּ וכולי. והצרויים, כמו "נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב, טו), "נָסֵבָּה אֵלָי" (יחזקאל כו, ב). והחולמים לא נמצאים רק הרבים, כמו "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד, ד), "נָגֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א, יב), ונוכל לומר היחיד נָגוֹל, נָגוֹז, על משקל נָמוֹך הנמצא בדברי רבותינו ז"ל – שרשו מכך מן "וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם" (תהלים קו, מג). וכל שלשה המשקלים יבאו בשאר גופי העבר על דרך אחד – נְסַבּוֹתָ, נְקַלּוֹתָ, נְגַלּוֹתָ – כלם דגושים הלמ"ד להורות על הכפל. ונמצאים מעטים מוקלים, כמו "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט, ג), "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" (יחזקאל מא, ז), "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי" (איוב י, א) – הראוי: נָבַקָּה, נָסַבָּה, נָקַטָּה.
ה עריכה
הבינוני ליחיד בקמץ, כמו "עִם נָבָר תִּתָּבָר" (ש"ב כב, כז); ובצירי, כמו "וְלֵב נָמֵס" (נחום ב, יא), "נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי" (ישעיהו מט, ו). ושאר הגופים משני המשקלים בדגש, כמו "אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" (יחזקאל לג, י), וכן ראוי לומר נְמַסִּים בדגש וכולי.
המקור יבא בחולם על על דרך נחי העי"ן – "הִבּוֹק תִּבּוֹק" (ישעיהו כד, ג), או בצירי כמו "הִמֵּס יִמָּס" (ש"ב יז, י). וכן הצווי בחולם על משקל המקור, גם יוכל לבא בפתח כמו שיבא גם כן העתיד כאשר אבאר, כי משפט הצווי ללכת אחר האית"ן כאשר כתבתי פעם ופעמים. ושאר גופי הצווי הם דגושי העי"ן – הִבּוֹקּוּ, הִבּוֹקִּי, או הֵמַסּוּ, הֵמַסִּי.
העתיד גם הוא על דרך נחי העי"ן – "אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף" (ישעיהו מב, יד), "וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו" (יחזקאל מז, יב), "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). והנה גדולה המחלוקת על אלו הדגשים, כי יש אומרים שהם מן הקל בהוכחת "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט, כא), שהוא ודאי מן הקל בראיית "אֹתוֹ", ויש אומרים כי הם מהנִפְעַל בראיית דגש המורה על נו"ן הנִפְעַל. ואומר אני שיש מהם מהקל ויש מהם מהנִפְעַל ולפי הענין והכונה תכירם, ואין לי להאריך. אכן הדין האמיתי שהאית"ן מבנין זה ראוי לבא תמיד בפתח, כמו "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז, ד). וכשעי"ן-הפעל בנקוד אז היא דגושה, כמו "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, לה), "וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים" (זכריה יד, ב). וכשפ"א-הפעל גרונית האית"ן בצירי, כמו "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא), "וְאַל אֵחַתָּה אָנִי" (ירמיהו יז, יח). ולפעמים זולת אות גרונית, כמו "וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה), "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב, כה). ונמצאים מוקלים, כמו "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי" (דברים לד, ח) – הראוי יִדַּמּוּ, יִתַּמּוּ. ויש אומרים שהם מהקל מן "וַיִּדֹּם", "וַתִּתֹּם", כמו שכתבתי לעיל.