בביאור המקור והצווי
א
עריכהדע כי האותיות המשמשות במקורים הם בכל"ם. ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם, כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות, זולת על מלת אוֹ ועל מלת אֲבָל ועל תיבה אשר ראשה ה"א התימה, כמו שאבאר בספר ההרכבה במלת "וְהֶאֱזְנִיחוּ" (ישעיהו יט ו).
ב
עריכהודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בכל"ם, רק כאשר סמוך אליו עבר או עתיד, כמו "הָלוֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא ל), "אָמוֹר אָמַרְתִּי" (ש"א ב ל), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא כב), "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב ב) ודומיהם, ובא כן להורות על חוזק הפעולה. ועל הרוב הוא לפני הפעלים, אך במקומות מעטים אחריהם, כמו "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ" (יהושע כד י) ודומיהו. אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו, כמו "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ" (ישעיהו ו ט) ודומיהם, וזה להורות יותר על חוזק הצווי.
ג
עריכהדע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמ"ד, כמו לִשְׁמֹר, לִזְכֹּר ודומיהם. ואפילו כשיבא זולת בכל"ם, על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד, כמו "הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה" (בראשית לא כח), "רְאֹה פָנֶיךָ" (בראשית מח יא), שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת. וכל המקור כשיבא במקום צווי, כמו "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ ז), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז א) ודומיהם, יש לפרשם כאלו הם לִזְכֹּר, לִשְׁמֹר. או הם כמו צוויים ממש, כמו זְכֹר, שְׁמֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל, אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בכל"ם ובין הצווי ליחיד, וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני.
ד
עריכהואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן, אומר עתה, כשהוא בא עם בכל"ם יש בו קצת הוראת זמן. כי עם הבי"ת והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר, כמו "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י לה), "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו" (בראשית כז לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע. ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד, כמו "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ" (בראשית ג כד), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא כט), שהם לעתיד.
עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי.
ה
עריכהדע כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה. ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח, אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר, אכן בלשון עתיד, כמו "יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים" (בראשית מא לד), ודומיהם רבים.
ו
עריכהוכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד, כגון רוב מצוֹת עשה, כמו "תִּסְפׇּר לָךְ" (דברים טז ט), "תַּעֲשֶׂה לִי" (שמות כ כא) ודומיהם. וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך, כמו "וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ" (דברים ו ה), "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" (דברים כו ה) ודומיהם. והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים, כמו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ יא), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו ד). אבל מצוות לא תעשה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד, כמו "לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב" (שמות כ יב), לא נאמר לֹא רְצַח, לֹא נְאַף, לֹא גְנוֹב, כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו: אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֵת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר ודומיהם.
ז
עריכהוהנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל, כי אין אדם מצוה לעצמו. ולפעמים בא הצווי על לשון בקשה ותחנון, ובפרט כנגד השם יתעלה, כמו שנמצא לרוב בספר תהלים. ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא להורות על התחינה, כמו "סְלַח נָא" (עמוס ז ב), "אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָא" (תהלים קיח כה). גם נמצא צווי בלשון גזום, כמו "שְׁמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא ט), "בֹּאוּ בֵּית אֵל" (עמוס ד ד), ודומיהם מעטים.