ספר הבדיחה והחידוד/מבוא
אין דור שאין בו ליצנין (ירושלמי שקלים ספ"ב)
מבוא
"בדיחה מביאה לידי חירות". ז'ן פאול
ספרותנו מלאה ציוויים ואזהרות, המבקשים להרחיק את האדם מן הצחוק והליצנות. "ארבעה דברים ציווה רבנו הקדוש את בנו: אל תדור בשכנציב, דליצני הוו"... "רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות-ראש מרגילין את האדם לערווה". "ארבע כיתות אין מקבלין פני-שכינה: כת לצים"... "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה". "מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ? - בא ליטמא פותחין לו". "כל ליצנותא אסירא"... "כל המתלוצץ גורם כליה לעולם... יסורין באין עליו... נופל בגיהינום". כך וכיוצא בזה לימדו הקדמונים. באו תלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם וחיזקו את דבריהם. "והיזהר מן הליצנות, שהיא שנייה לעבירה ומעברת את המורא ומרגלת את האדם לידי עבירה" ("ספר היראה"). "כל המתלוצץ פורק ממנו עול מלכות-שמים" ("מנורת המאור"). "כללו של דבר: מי שמתלוצץ, ואפילו קל שבקלים, גורם כל הרעות שבעולם" ("ראשית חכמה"). "השני הוא קשה מאוד והוא-השחוק והלצון, כי מי שטובע בם כמי שטובע בים הגדול" ("מסילת ישרים"). וכל הציוויים והאזהרות הללו והדומים להם יצאו לבטלה: סוף-סוף אין לך שטוף בהלצה כיהודי. כל המבקש הלצה חריפה - באוצרנו שלנו הוא מוצא אותה. אף נמצא מומחה אחד, שהחליט בפשיטות ואמר: "ההלצה היהודית היא היסוד וגם גולת-הכותרת של ההלצה כולה".
אמנם אנו זוכרים עדיין טיפוסים של יהודים "יראים ושלמים", שבאמת היו נזהרים מן הליצנות, ואם בעל-כרחם תקפם הצחוק כבשו אותו בכל כוחם. אבל גם הללו בשעתם לא היו בלתי אם יוצאים מן הכלל. סתם אדם מישראל בחזקת "שכנציבי" הוא: אין כמותו מצוי אצל ההלצה. וצריך להוסיף: לא רק אצל ההלצה המנומסה. זה שנים רבות אני מטפל בכינוסה של הלצתנו. עד כמה שיש לי האפשרות לכך, אני נותן את דעתי להשוות את ההלצות שלנו לאלו של עמים אחרים, ואני רואה: אם אמנם בכמה דברים עולה ההלצה שלנו על זו של אחרים, לגבי נימוס יש שהיא פחותה משל אחרים. יש שאפילו האוזן הרגילה בכך נכווית מן ההלצה שלנו.
מאוצר הבדיחה היהודית
[א]
"אין דבר בעולם, שהבדיחה היהודית לא תפגע בו. בכל אדם מישראל מתלוצץ". - משום שהבדיחה נותנת לו את היכולת לכפור ולמרוד רגע אחד בכל, לגמוע גמיעה גסה מכוסה היפה והמשכרת של החירות ולנשא ולרומם אותו רגע את "האני הפשוט" שלו על הכל. - עד היכן המרידה מגיעה יראה לנו קומץ קטן של בדיחות טיפוסיות יהודיות, שוודאי ידועות הן - רובן או גם כולן - לכל המצוי אצל הבדיחה היהודית, ודווקא משום שהן ידועות ומפורסמות יפות הן לשמש דוגמאות בולטות לטיבה של בדיחתנו העממית.
אין לו ליהודי שיעבוד קשה משיעבודו של ה"גוי", ואין כל פלא, שהנושא "בין ישראל לעמים" הוא אחד מן היותר חביבים לבדיחה שלנו. אילמלי אפשר היה לאסוף - וגם לפרסם - כל הבדיחות היהודיות, שנוצרו בגבולותיו של נושא זה, ודאי היו מצטרפות לספר שלם. וכמה זריזה היא בדיחתנו להיפרע מן ה"גוי" ולהמריד את היהודי עליו!...
"שם" ו"יפת" בעגלה. בן-בנו של "יפת" אינו פוסק מלגנות ולחרף את בני-בניו של "שם". היהודי מקשיב פעור פה ושותק. פתאום פונה אליו המחרף וקורא: "יהודי, למה פערת את פיך? הלבלעני אתה אומר?" - "חלילה!" - משיב לו היהודי. - החזיר אסור לנו מן התורה". -
גוי עומד לפני נבלת-כלב, המוטלת בשוק, ומחרף את היהודים: "אין מנוס ואין מפלט מן היהודים הארורים. אפילו את נבלותיהם הם זורקים לשוק". - "טועה אתה", - נענה היהודי העובר עליו - "הלא גוי הוא. הסתכל וראה, כלום מהול הוא?" -
"הגידה נא לי בלי משוא-פנים" - אמר פעם אחת מאיר-בר לספיר, ההומוריסטן הידוע: - "האופירות שלי מה הן בעיניך?" - "כולן חביבות עלי" - השיב ספיר - "אבל ההוגנוטים היא המשמחת שבכולן". - "המשמחת?" - תמה הקומפוזיטור. - "כן, המשמחת" - החזיר לו ההומוריסטן. - "באופירה זו הורגים הגויים איש את חברו והיהודי מחבר את המוזיקה לכך".
אופיצר גבה-קומה ורב-בשר מתעלל ברוכל יהודי, העומד לפניו בהכנעה: "הרשקא, מדוע אתה קטן וכחוש כל-כך?" - חייך הרוכל והשיב: משום שרק אב אחד היה לי". -
מדכי (מרדכי) חבד ישב על ספסל בגן-העיר סמוך לגוי. הגוי נכנס עמו בדברים, מראה לו על הגידולים השונים שבגן ואומר": "הרוסים נמשלו לאלון, האלה דמותם של הגרמנים היא, החבצלת סמל יפה היא לפולנים... והללו - מוסיף הגוי ומרמז כלפי הברקנים שבצידי הגדר - ישראל הם." - "תדע, שכך הוא", נענה מדכי: - "כולם יפים לצורך ידוע, חוץ מן הברקנים". -
[ב]
וכמה יודעת בדיחתנו להיפרע גם מאותה יראה, שזה כאלפיים שנה היא רודפת את היהודי ומבקשת להטיל את שיעבודה עליו.
הכהן טלר שאל את משה בן-מנחם: למה יאמין באלהים ולא יאמין בבן-האלהים? הן בנוהג שבעולם נאמן בנו של עשיר אגב אביו. - "במה דברים אמורים" - השיב לו בן-מנחם. - "בבן עשיר, שאביו לא יחיה עד העולם". -
ביתו של גוי, הסמוך לביתו של יהודי. בלילה נפלה דליקה באותה שכונה ונשרפו שני הבתים. הגוי והיהודי יצאו נקיים מכל נכסיהם. למחר פגשו הנשרפים זה בזה: הגוי פניו עצובות והיהודי - פניו כתמול שלשום. תמה הגוי ואמר ליהודי: "ראה, אני בוכה, ואתה - כאילו לא אירע לך כלום". - "כך נאה לך וכך נאה לי - השיב לו היהודי. - לך נשרפו גם אלהיך ואני - אלהי חי וקיים." -
שאלו למדכי חבד: "איזהו הגדול שבחגי הגויים?" - "פורים" - השיב מדכי. - "פורים?" תמהו הכל. - "הן, פורים" - הסביר מדכי - "אילמלי ניצח המן ונהרגו כל היהודים, היינו אנחנו חסרים רק יהודים, ואילו הגויים היו חסרים - אלוה". -
שני שכנים בכפר ושניהם ידידים זה לזה: יהודי וגוי. לימים כרת הגוי עץ ביער, עשה אותו לאלהיו והעמידו סמוך לביתו. ומכאן ואילך כל שעה, שהיהודי עובר על בית שכנו, הגוי מרעים לו פנים. אמר לו היהודי: "מה עוול מצאת בי, כי פתאום נהפך לבך עלי לשנוא אותי?" - "את אלהי אתה מבזה" - השיב לו הגוי. - "יום-יום אתה עובר עליו ואת כובעך אין אתה מסיר מעל ראשך". - "חביבי" החזיר לו היהודי - "הלוא אני זוכרו כשעדיין היה עץ". -
יהודי כפרי הביא שתי חביות קישואים כבושים לעיר למכיר. כשנפתחו החביות הוברר, שהקישואים הבאישו, והכפרי הוזקק להשליכם לתוך הנהר. עגום-לב ומצטער על הפסדו שב בעל-הקישואים לכפרו. בדרך - והנה צלב לפניו. נסתכל היהודי בענות-פניו של הצלוב ואמר: "הגידה נא, שמא גם אתה היה לך עסק בקישואים באושים?" -
[ג]
ויותר משבדיחתנו ממרידה את היהודי על שיעבודיו ומשעבדיו מבחוץ היא ממרידה אותו על שיעבודיו ומשעבדיו מבפנים.
היהודי אינו לא חנווני ולא סוחר ולא קלן, אלא הוא משועבד לחנותו, לסחרותו ולקבלנותו; אין הוא קם משנתו לשם יומו, כדי לחיות את חייו, אלא הוא קם משנתו לשם עסקיו - כדי להיות חנווני, סוחר או קבלן; לא הוא השולט על עסקיו, אלא הם השולטים עליו. ולפיכך אין גם מתלוצץ בעסקיו כיהודי.
שאלו לליצן: "שמא אתה יודע, למה נתן רבי יהודה סימנים במכות? מה הרוויח בזה?" - השיב הליצן "אמנם, אני יודע. רבי יהודי הרוויח מה שכל יהודי מרוויח - מכות. צאו וחשבו: "דצ"ך" - דם, צפרדע, כינים; "עד"ש" - ערוב, דבר, שחין; "באח"ב" - ברד, ארבה, חושך, בכורות. הרי "שמכת", האמורה בבכורות, הרויח. -
מעשה בספינה, טעונה יין, ששטה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב-החובלים חבית-יין והטילה לתוך פיו של התנין - ולא תקררה דעתו; הטיל אל תוך פיו גוי מן הנוסעים בספינה - ולא נתקררה דעתו; חזר והטיל אל תוך פיו יהודי מן הנוסעים בספינה ונתקררה דעתו והלך לו. לימים ניצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פלחו את בטנו וימצאו - יהודי עומד ומוזג יין לגוי. -
יהודי מוכר-תבואה נכנס למסדרון וביקש לעלות לקונטורה שבקומה השנייה. פתאום - ערדליים יורדים מלמעלה וטופחים לו בפניו, אחרי הערדליים - אדרת וכובע טסים באווייר ודמות-אדם צונחת ונחבטת בקרקע. "אוי, מה זה" - נבהל העולה ונרתע לאחוריו. - "אה", - נענה הנופל, שהכיר את בן-אומנתו. - "היום אין הקונטורה קונה שעורים". -
מצאו למלמד, שירד מעיירתו לכרך ליריד הגדול. אמרו לו: "רבי משה, מה עניינך ליריד?" - "מי יודע?" - השיב המלמד. - "אולי תמצא לי עגלה של-חינם לחזור." -
"לפרשת השבוע אתה שואל? - העבודה, שאיני יודע להשיב. רבות הן פרשיותי. החיים מלמדים לי פרשת 'כי תצא למלחמה', האשה - פרשת 'תולדות', הנדוניא - פרשת 'וילך', העסקים - פרשת 'נצבים', שטרי-החובות - פרשת 'ויגש', בא הדיין ומלמדני - פרשת 'וישב'".
[ד]
וכמה ארס של מרידה יש לבדיחתנו כשהיא מגיעה לאותו פרק של "גבר וביתו".
"למה ניתנו למיטת-מתים שני כלונסאות ולחופת-ארבעה?"
"משום שבמיטה מוציאים לקבורה אחד ובחופה - שניים. -
"מדוע אין את בוכיה?" - הוכיחה אם את בתה הכלה קודם החופה. - "דמעות סימן יפה לכלה". - "על מה אבכה אנוכי?" - השיבה הבת. - "יבכה הוא, שאני נישאת לו". -
"מניין לבלק, שחשוך-אשה היה?" - "שהוצרך לשכור את בלחעם, כי יקלל". -
שמריל שניטקבר היה אומר: "כל ימי כשבאתי ל'ונתתי נגע-צרעת בבית' היה ליבי מהסס: נגע בבית כיצד? מכיון שנשאתי את שיינדיל אשתי אמרתי: משה אמת ותורתו אמת".
כשמתה אשתו הראשונה של ישעיה'קי פייפר נשא את אחותה. לאחר שגם זו מתה נשא את האחות השלישית. אמרו לו: "ישעיה, מה ראית, שרק אחיות אתה נושא?" - נענה ישעיה'קי ואמר: "מאוסה עלי משפחה זו ומבקש אני להביא עליה כליה". -
[ה]
אין צורך לאמר שבדיחתנו יודעת להמריד את היהודי על אחיו העשיר והתקיף.
שאלו לליצן: "מפני מה עני אסור בכל הלאווים האמורים בתורה, ועשיר מותר בכולם?" - השיב הליצן: "שניהם מזלם גרם להם. בשעה ששבר משה את הלוחות, שסנפירינון היו מיהר כל העם אשר במחנה ללקוט את השברים. העשירים, שהשעה משחקת להם תדיר, זכו בשברים הגדולים: 'תגנב', 'תנאף', 'תחמד', אבל העניים, שמחוסרי-הצלחה הם תמיד, מצאו את הרסיסים הקטנים: 'לא', 'לא', 'לא'". -
אורח עני סעד אצל עשיר. ישב בעל-הבית ונסתכל בכלי-הכסף, הסדורים על השולחן, ופניו צהבו מהנאה. נסתכל בהם העני ואף פניו שלו צהבו מהנאה. אמר לו בעל הבית: "בשלמא אני נהנה - הכלים שלי הם. אתה למה נהנה?" - "אתה מסתכל בהם ונהנה" - השיב האורח - "אף אני מסתכל בהם ונהנה". - "אני יכול להצניעם לכשארצה" - אמר בעל הבית - "אתה אינך יכול להצניעם". - "אם תצניעם" - השיב האורח - "הרי גם אני וגם אתה לא נהנה מהם". - "אני" - חזר ואמר בעל-הבית - "רשאי למוכרם; אתה אינך רשאי למוכרם". - "אם תמכרם" - חזר ואמר האורח - "הרי רק אני בלבד אהנה". -
עשיר נתקל בעני. פשט העני את ידו והעשיר נתן רובל שלם לתוכה. לאחר שעה נכנס העשיר לבית-מזון ומצא אותו עני יושב ואוכל מאיונזה של דגים. זעף העשיר ואמר לו: "וכי לכך אדם עומד בשוק ופושט את ידו לכל עובר?" - זעף גם העני והחזיר לו: "הגידה נא: עד שלא היה רובל בידי אי-אפשר היה לי לאכול מאיונזה; עכשיו, שיש לי רובל, איני רשאי לאכול מאיונזה? אם-כן, מתי אוכל אני מאיונזה?" -
רבי אייזיל חריף בא לעשיר קמצן לבקש מאתו נדבה לצורכי-הציבור. אמר לו העשיר: "רבי, למה טרחת טירחה של חינם? כלום אי-אתה יודע, שבן-נח אני?" - השיב לו רבי אייזיל: "יודע אני, שבן-נח אתה, ואף-על-פי-כן תמה אני עליך: הן שלושה בנים היו לו לנח, למה זה בחרת אתה להיות דווקא חם?" -
ווילנה רגזה כולה. לפני ימים אחדים נאספו ראשי-העדה והחליטו להוריד מכיסאו את יודיל הפרנס התקיף, שקופה של שרצים תלויה לו מלפניו. עכשיו נודע, שיודיל אכל קורצא והרשות לא תתן למנות פרנס אחר במקומו. שוב נאספו החשובים והחליטו להודיע למורד, כי אם לא יכנע בפני הקהל ינודה. שמע יודיל את הדברים, שמסר לו שליחם של החשובים בשם כל הקהל, היכה באגרופו על השולחן וקרא: "תשק לי ווילנה כולה במה שאחרי מקהלות!"... ובלילה, אחרי חצות, קול דופק על דלתו של התקיף: "פיתחו!" - "מי שם?" "אני - מרדכי (חבד); דבר לי אל רבי יודיל". - "רבי מרדכי, ה' עמך, וכי עכשיו שעת-שיחה היא?" - "דבר נחוץ, צורך הציבור, שאין לדחותו!" - קם התקיף, נתעטף ויצא: "מרדכי, מה בפיף?" - "רבי יהודה" - אמר מדכי: - "שניפישוק, הסמוכה לווילנה, שלחתני אליך לשאול, אם גם היא בכלל ווילנה ובכלל גזירה, או לא?" -
[ו]
בדיחתנו נפרעת גם מ"כלי-הקודש" שלנו.
שניים בא לרבי יוסף לוקש לדין: ספינה שכרו בשותפות והטעינו אותה חיטים, ולסוף נמצא בדק בספינה ונלחלחו מקצת מן החיטים; זה אומר: החיטים שלך נתלחלחו, וזה אומר: לא, כי החיטים שלך נתלחלחו. עיין רבי יוסף בפרק "המוכר את הספינה" ולא עלתה בידו לעמוד על עניינה של ספינה. פנה לבעלי-הדין ואמר להם: "לא נהיר לי... צאו והביאו את הספינה לכאן". -
"מתנגד" נכנס אצל "צדיק" וראה - פינכא מלאה סופגניות שמנות, מהבילות, עומדת לפניו. כשהרגיש בו הצדיק, נטל את הממלחה מעל השולחן והריק כל מה שבתוכה לתוך הסופגניות. תמה המתנגד. לחש לו הגבאי: "כך הוא עושה תמיד, כדי שלא תהיה לו הנאה מן הסופגניות". לאחר שנפטר המתנגד ויצא נתקל באשתו של הצדיק: אשה יפה, בריאה ומקושטה. פנה המתנגד להגבאי ולחש לו: "כמה מלח הוא מטיל לתוך זו?" -
מניין למגיד, שתחילה ידרוש ואחר-כך יחזור על הפתחים לבקש נדבה? - שנאמר: "יהמו ככלב" ואחר-כך "ויסובבו עיר".
חזן ירד לפני התיבה לתפילת "גשם". עד שסיים את תפילתו התחילו גשמים יורדים. לאחר התפילה ניגש החזן אל הגבאי ואמר לו: "התפאר נא עלי, שמן השמים נענו לי". - "מה פלא יש בדבר?" - החזיר לו הגבאי. - "כבר היה מעשה ובני-אדם שכמותך הביאו גם מבול על העולם". -
מלמד מקריא לתלמידיו: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, מפרש רש"י: אפילו חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן". - "רבי", - קופץ תלמיד אחד ושואל: - "מה פירושו של נזקקין לשאינן מינן?" - "למשל", - מסביר המלמד בקצרה, - "פישפש הנושא פיל". -
[ז]
להביא דוגמאות לכל הנושאים, שבדיחתנו מצויה אצלם, איני יכול, כי יארכו הדברים מאוד. מוכרח אני אפוא להסתפק רק בנושאים המעטים, שנגעתי בהם. אבל רואה אני, שאי-אפשר לי לנהוג סילסול בעצמי ולפסוח על הנושא של "דברים שבצינעא": נושא זה אין כמותו עשיר באוצר הבדיחה של כל העמים והלשונות וגם - ואולי אצדק אם אומר: ובייחוד - באוצר הבדיחה שלנו. ממה שנתברר לנו על עניינה של הבדיחה בכלל אנו נמצאים למדים גם סיבת עשירותו המיוחדת של נושא זה. המאוויים, הנכנסים לגדר "דברים שבצינעא", הם היותר תקיפים ורתחנים, הממלאים את חלל-הלב. רעבונם לוהט כל שעה בנפשו של אדם, ולפיכך גם המעצורים והחסימות מצד חוקי-החיים ומצד ציווי הדת והמוסר - וממילא גם ההשגחה מצד הדיין שבלב - עולים בנוגע אליהם עד כדי קפדנות קיצונית. סתם "תאווה" וסתם עבירה נעשו מיוחדות לתאווה ידועה ולעבירה ידועה. וכיון שכך, דין הוא, שדווקא המאוויים הנידחים הללו ירבו לבקש ולמצוא את סיפוקם בחלום ובשיכרון, בכל מיני הערמות ובמעולה שבהן - בבדיחה, - המפקיעים את שיעבודו של הדיין ומכשילים את כח-שמירתו. - לנו היהודים היתה הדיברה השישית (-השביעית) להר-ההר של ציוויים ואזהרות, צמצומים והרחקות. טבעי הוא אפוא הדבר, שגם הבדיחה שלנו תצא בשבעים ושבעה דרכים להניס את הדיין ולשחרר את המאוויים הנידחים, ומטעם זה גופו יש אשר בדיחתנו מגיעה כאן עד לידי חריפות, שהאוזן נכווית ממנה. בלשונה המיוחדת לה היא מגלה את הטמון לפני ולפנים בסתרי-הלב. אבל כדי שלא להכאיב את האוזן אני בוחר הפעם דווקא דוגמאות, שכל המצוי אצל בדיתנו במקצוע זה יכיר בהן תיכף, שהן מן הקלושות והחיוורות ביותר.
תפסו יהודי, שנכשל ב"עבירה", והביאוהו אל הרב. "חייב אתה להתענות הפסקות", - גזר עליו הרב. - "רבי", - סירב החוטא, "איני יכול, חולה אני". - "אם-כן, הרבה בתפילות ובתחנונים, שמא יסלח לך המקום". - "רבי, איני יכול, אין שעתי פנויה לכך". - "הרבה בצדקה, גדולה צדקה שממרקת הכל". - "רבי, איני יכול, בני-ביתי מרובים ופרנסתי מועטה". - "אלא במה אתה רוצה, רשע?" כעס הרב. - "רבי", - השיב החוטא, - "בה אני רוצה".
תפסו "בעל-עבירה" והביאוהו אל הרב. צעק הרב: "רשע, בעוונך ילדים נקיים מתים!" - לאחר שנפטר החוטא מן הרב והלך לו הקיפוהו ילדי-הרחוב, רצו אחריו וקראו: "מופקר! מופקר!" - היפנה "בעל-העבירה" את ראשו אליהם וגער בהם: "ילדים, אם אתם מסתלקים ממני תיכף - מוטב, ואם לאו - הרי אני חוזר והולך לשם ומיד אתם נמצאים כולכם פגרים-מתים". -
ראו לאבלי גרינוואלד, שהוא הולך ל"תשליך" וגויה עמו. אמרו לו: "אבלי, גויה זו למה לך?" - "עבירה אחת יש לי", - השיב אבלי, - "שאני והיא שותפים בה". -
שאלו לליצן: "מה טעם אסרו את הייחוד עם הפנויה?" - " משום כבוד הבריות", - השיב הליצן: - "כדי שלא לבייש את מי שאין לו".
ממדרשו של ליצן: "לא תבשל גדי בחלב-אמו נכתב בתורה שלוש פעמים - אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. לא תנאף נכתב רק שתי פעמים. שמע-מינה: לבשל אסור, לאכול גם-כן אסור, אבל ליהנות - מותר".
[ח]
ולסוף פורצת הבדיחה שלנו את כל הגדרים, הורסת את כל המעצורים והחסימות, פורקת את כל השיעבודים והעולים ונעשית מרידה לא רק בתורה ובמצוה ובמסורה, אלא גם מרידה - כלפי מעלה.
רב מפורסם כתב לבנו, שיצא לתרבות רעה: "בני, בקשה אחת לי אליך: אל תגע לכל הפחות בצלם-האלהים שעל פניך - את זקנך שמור!" - גילח הבן את זקנו, שלחה לאביו וכתב לו: "אבא, אני איני יכול לשמרה, שמא תשמרנה אתה?" -
"קצה נפשי ביהודים ובמנהגיהם", - אמר אפיקורס לחברו. - "מכאן ואילך איני נזקק להם". - "ולכשתמות", - איים עליו חברו, - "תהא מוטל כנבילה ואפילו קבורת-חמור לא יקברוך". - "אל תדאג", - החזיר הראשון. - "קבור יקברוני: על העיפוש אני סומך". -
כשחלה רבם של האפיקורסים את חוליו, אשר מת בו, ביקש, כי יבוא הרב אליו: להתוודות ולחזור בתשובה הוא רוצה. אמרו לו תלמידיו: "רבינו, הרי אתה עושה את תורתך וכפירתך פלסתר!" אמר להם: "אדרבא, בני. מכאן ראיה, שאף מה שאמרו: 'רשעים אפילו על פתחה של גיהינום אינם חוזרים בתשובה' אין בו ממש. -
הלצה ווילנאית מספרת: מצאו לו לאד"ם הכהן, שהוא יוצא בשבת ומטה בידו. אמרו לו, "רבי אברהם-בר, את האלהים אין אתה ירא?" נענה הזקן ואמר: "הוא הדבר, שאת האלהים אני ירא". -
בדיחה קובנאית מספרת: אברהם מאפו, הד"ר שפירא ואלכסנדר פורט התערבו: מי מהם יגדיל לשקר. אמר מאפו: "משיח יבוא". שפירא אמר: "מתים יקומו". נענה פורט ואמר "הסו: אלהים שומע". נימנו וגמרו: פורט הגדיל. -
[ט]
ארבעים דוגמאות לגבי אוצר-הבדיחה שלנו "טיפה מן הים" הן. ברחובנו מתהלכות בדיחות לאלפים. הללו נובלות והללו נוצצות. אין מאורע גדול או קטן בחיינו, שעקבותיו לא יוודעו תיכף בבדיחה שלנו. אין פורענות בישראל, גדולה או קטנה, שבדיחתנו לא תמהר להטביע את חותמה המיוחד עליה. ובכל-זאת נראה לי, שגם הדוגמאות המעטות, אשר הבאתי, יש בהן כדי להבליט את אופיה היסודי של בדיחתנו, "כולה - הלצה, כולה - מלחמה, כולה - מרידה ומשלוות הבדיחה אין בה כמעט כלום", או מוטב שהייתי אומר: "מפיוסה של הבדיחה אין בה כמעט כלום".
הנה ראינו: הכרת המגוחך מקנה חירות לאדם, פורת את "האני הפשוט" שלו מזיקת שיעבודו של העולם, הכופתו תחתיו. ואולם אם תמימים נהיה עם לבנו הלוא נשאל: שמא פיטורים אלה אינם אלא אילוזיה בלבד? הן לא בתחילתם של "מעשי בראשית" נוצר האדם, כי-אם בסופם. זאת אומרת: כל שעה שהוא מרגיש הווית עצמו הוא מרגיש בתוך עצם הוויתו שלו גם הווית העולם, שקדמה לו. כשם שכל מאווייו, מחשבותיו ורגשותיו משל נשמתו שלו הם, כך הם גם משל נשמת העולם. אני פשוט אין לו לאדם. מה תקווה יש לו אפוא, כי יבקש חירות, כלומר: ביטול הזיקות שבין העולם ובינו? לכל היותר יכול הוא לבקש פיוס בין העולם ובינו - לא עצם ביטולן של הזיקות, כי-אם ביטול תכונתן השיעבודית. וזהו אמנם ההבדל שבין שתי המדריגות של הכרת המגוחך, המתגלית לנו יום-יום: הסאטירה וההומור. משה לצרוס תוחם בין הסאטירה וההומור תחומים רחוקים כל-כך, עד שהוא נוטה לחשוב, כי אין כמעט שום קירבה טבעית בין שניהם. ואף-על-פי שפסיכולוג חכם היה לצרוס וגם חוקרים חשובים אחרים מסכימים לדעתו, מכל-מקום אין הלכה כמותו. לא הבדל מקור יש בין הסאטירה וההומור, אלא רק הבדל מדריגה. שניהם יסוד אחד להם - אותה רציצה שבין האדם והעולם ובקשתו לנשא את האני שלו על הזולת, על העולם. ולפיכך, כל זמן שאני רואה את העולם כופר בי וברשותי ו"כופה עלי הר כגיגית", הרי כל ישותי, כל עצמותי מורדת בו: "שלי אני כולי ולא שלך". זוהי זעקת מריה של הסאטירה. אבל בו ברגע שאני רואה את העולם מוודה בי וברשותי, הרי גם אני מתפייס ועושה שלום לו: "שלי ושלך אני, כשם שגם אתה לך ושלי". וזהו מתק פיוסו של ההומור. שניהם, גם הסאטירה וגם ההומור, מרידה הם מצד האדם כלפי שלטונו המוחלט של העולם; אלא שבשעה שההומור מודה לכל-הפחות בשלטונו הייחוסי של העולם, הנה הסאטירה - כופרת בכל וכולה מרד ומרי. יש אשר יראה האדם את אלהים ואנשים, עולם ומלואו מכריעים אותו תחתיהם ומבקשים את כל עצמותו לספותה. אז יחגור את כל רוחו, מתהום נפשו יעלה את כל רטטי האני שלו, המבקש רווחה ושחרור, ויהיו לסאטירה נוקמת, לארס ומרי, אשר רחם לא ידעו. ויש אשר מבין קרעי-נפשו תזהיר גם לו תכלת השמים ואף לו יאירו אלהים ואנשים פונים - ומתקו ארסו ומריו והיו להומור בפיו.
ועל גבולם של הסאטיר וההומור עומדות עומדות גם ההלצה והבדיחה. או ביתר דיוק: ההלצה היא ראשית יצירה של הסאטירה, והבדיחה - ראשית יצירה של ההומור היא. הייפלא אפוא, כי לעומת ז'ן פאול, מרק טוון, דזרום-דזרום, שצחוקם פיוסם, יעמדו היינה, ברנה, אברמוביץ, שצחוקם רעלם וארסם? הייפלא אפוא, כי הבדיחה היהודית ארס ורעל תטופנה שפתותיה? ומי יודע, אם לא יום יבוא ועל פי הבדיחה שלנו שפוט ישפטו, מה רב "החומר המפוצץ", שבמשך דורי-דורות טמנו אלהים ואנשים בנפשו של עם זה, עד כי היה לעם המרד והמרי, אשר דרך הפיוס לא ידע, ומיד נפשו המורעלה יקח את כוס החימה הזאת להשקות אותה כל הגויים ושתו, והתגועשו והתהוללו...