ספר הבדיחה והחידוד/גנבים וגזלנים

דרויאנוב
ספר הבדיחה והחידוד
גנבים וגזלנים
→שקרנים רמאים וזייפנים	מומרים ומוסרים←

א

1326

יוסי חייט קיבל תורת החייטות מאביו וּמסרהּ לזוּסי בנו. וכך היה אומר: שמע, זוסי בני, מוסר אביך ואל תטוש תורת אבי-אביך. כי תביא למי-שהוא חליפה חדשה וראית על השולחן ובכל-מקום אשר תגיע עינך חפץ יפה, ואין רואה ואין שומע, וּנתתוֹ מיד אל כיסך והבאתוֹ אל תוך ביתך. אמר לו זוסי בנו: אבא, "לא תגנוב" עומדת עלינו מצוה מפורשת מן התורה. החזיר לו יוסי: זוסי בני, מה שעומד – יעמוד ומה שמונח – קח...

1327

משנה של ליצנים: הרואה גנב, אומר: "בחכמה פותח שערים"...

1328

מאיר-יוזי גנב הלך בשוּק וראה ארנק נושר מתוך כיסו של אדם. הרים את הארנק והשיבו לבעליו. עד שבעל-האבידה החזיק לו טובה, חזר מאיר-יוזי ותקע ידו לתוך כיסו של אותו אדם וביקש להבריח את הארנק ממנו. הרגיש הלה ותפס לו בידו. תמה ושאל: ממה נפשך: אם אין אתה זהיר בשל אחרים, למה השבות לי אבידתי, ואם אתה זהיר בשל אחרים, מה לידך בכיסי? החזיר לו מאיר-יוזי: השׁבת-אבידה מצוה היא, ואני חייב בה ככל אדם מישראל, ואילו גניבה – מלאכתי בכך...

1329

תפסו למאיר-יוזי כשהוא תוקע ידו לכיס זר. אמרו לו: מה לידך בכיסו של אחר? החזיר מאיר-יוזי: קל-וחומר אני דן: מה כיסי, שאסור לאחר, מותר לי, כיסו של אחר, שמותר לו, אינו דין, שהוא מותר לי...

1330

תפסו למאיר-יוזי כשהוא רכוב על סוס שאינו שלו. אמרו לו: מה לך ולסוס שאינו שלך? הסביר מאיר-יוזי: מעשה שהיה כך היה: אמש לנתי בביתו של גוי, והיום השכמתי ללכת לדרכי ומצאתי את החצר סגורה. לא רציתי להטריח את בעל-הבית, שיקום ויפתח לי את השער, נמלכתי ועליתי לגדר וקפצתי למטה. מעשה שטן, נפלתי על סוס זה, שהיה רוֹעה בחוץ, סמוך לגדר. נבהל הסוס והתחיל רץ בכל כוחו, והרי אתם עדים: עדיין הוא רץ...

1331

מאיר-יוזי הביא לטחנה חיטים לטחון. עד שהגיע תורו, התחיל נוטל מתוך שקיהם של אחרים ונותן לתוך שׂקיו שלו. תפסוֹ הטחן וצעק: מה לך ולשקים שאינם שלך? השיב מאיר-יוזי: אני שוטה ואיני מבחין בין שלי ושאינו שלי. צחק הטחן ושאל: אם שוטה אתה, טוּל מתוך שקים שלך ותן לתוך שקיהם של אחרים. החזיר מאיר-יוזי: אני שוטה פשוט, ככל השוטים שבעולם, ואילו עשיתי כדבריך, הייתי שוטה שבשוטים...

1332

מאיר-יוזי נתפס בגניבה ונמסר לדין. אמר לו הדיין: מסתכל אני בך ובמעשיך ורואה, שאין לך תקנה. כמה פעמים כבר באת לידי והזהרתיך שלא תיגע במה ששיך לאחרים. החזיר לו מאיר-יוזי: מה אעשה, אדוני הדיין, וכל מה שאני מוצא בעולם כבר שייך לאחרים...

1333

אמר מאיר-יוזי: עכשיו, שזקנתי ותש כוחי, אני נוסע במחלקה השלישית, פעמים גם בשנייה וראשונה. לשעבר, כשהייתי נער, לא נסעתי אלא במחלקה השמינית. אמרו לו: רבי מאיר-יוזי, מחלקה שמינית היכי תמצי? הסביר מאיר-יוזי: ראשונה, שנייה ושלישית – כל אדם. רביעית – חיילים. חמישית – מי שאין לו כרטיס ונותן מה-שהוא לקונדוקטור. שישית – מי שמבטיח מה-שהוא לקונדקטור, ומשתמט הימנו ואינו נותן לו כלום. שביעית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל כּעוּבּר במעי-אמו. ושמינית – מי ששוכב בלי כרטיס מתחת לספסל ומבריח משם מזוודה של אחרים...

1334

מאיר-יוזי חלה. בא הרופא, כתב רצפּט וציווה לקחת כף אחת כל שעה. שמע מאיר-יוזי, נענה מתוך מיטתוֹ ואמר: אדוני דוקטור, לחינם אתה טורח. כבר לקחתי תריסר כפות בבת-אחת ורפואה לא היתה לי...

1335

מאיר-יוזי היה אומר: יפה אמרו חכמים: "תורה מחזרת על אכסניה שלה"מימי לא לימדתי לגימפלי בני הלכות גניבה, והוא בקי בהן מאליו יותר ממני...

1336

פעם אחת שאל גימפלי גנב את מאיר-יוזי אביו: בשלמא כל ימות-השנה כדין אתה עושה: מכניס ידך לכיסו של נוכרי ומוציא כל מה שיש בתוכו. אבל בפסח הוא איכא משום "בּל ייראה וּבל יימצא"? החזיר לו מאיר-יוזי: שאלה גדולה שאלת, בני. מיהו כבר הורו חכמים: "חוּר שבין יהודילנוכרי – זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת"....

1337

מאיר-יוזי וגימפלי טיילוּ בשוק. אמר מאיר-יוזי לגימפלי: גימפלי בני, רעב אני. רצונך שנרד למרתף לסעוד? החזיר לו גימפלי: לא ירד בנך עמך. לרסטורן החדש שבמעלה-העיר נעלה. נאנח מאיר-יוזי: גימפלי, גימפלי! לא כך לימדתיך: המבזבז אל יבזבז שלא לצורך? נענה גימפלי ואמר: אין אדם יודע במה משתכר. הסכים מאיר-יוזי והלך אחרי בנו. אכלו מן המובחר ושתו מן המובחר שבמובחר. גמרו סעודתם ושילם גימפלי ככל אשר אמר הדייל, וגם דוֹרוֹן הוסיף לו בעיין יפה – כל מה שהעלתה ידו מן הכיס בלי מניין ובלי מספר. ראה השׁמשׁ אשר ליד הפתח, כמה עשיר ורחב-יד אורח זה, ונזדרז להלבישו את האדרת, שהושיט ידו לה. לאחר שיצאו, זקף מאיר-יוזי עין זעומה בגימפלי ואמר לו: שמא רוטשילד אתה שידך פתוחה כל-כך? החזיר לו גימפלי: אבא, אדרת זו שעלי מה היא בעיניך?...

1338

בּניטרה עמדו להתפלל "כל-נדרי". הוציאו הרב והפרנס ספרי-תורה מן ההיכל וירדו אל התיבה. פתאום הסתכל הרב בפרנס וראה, שחוורוּ פניו. הקריב ראשוֹ אליו ולחש לו: מה לך? לחש לו הפרנס: נזכרתי, שיצאתי מן הבית ושכחתי לנעול את הדלת. חזר הרב ולחש לו: מה-בכך? כל העדה כאן...

1339

ושוב מעשה שהיה בניטרה: שבת אחרי חזרת-הש"ץ של שחרית בּיקשׁ החזן לעלות ולהוציא ספר-תורה מן ההיכל, ואמר לו השׁמשׁ: אבד המפתח של ארון-הקודש. נבוך החזן, ניגש אל הרב הישיש ושאל: רבי, אולי יש צד היתר לקרוא את הסדרה מתוך "חומש"? השיב הרב הישיש: אין צורך. היפנה ראשו אל הקהל ושאל: שמא יש בידי מי-שהוא מן החשובים הפּוֹתחת שלו?...

1340

חלה הפרנס של ניטרה ונסתכן. הסכנה גדלה מיום ליום, ולסוף אמר הרופא: בי אין לו תשועה; קיראוּ אל אלהים. מיד קרא הרב הישיש לרבּם של גנבי ניטרה ואמר לו: עליך אני נוטל, שתאסוף אנשיך ותאמרו תהילים לרפואת הפרנס. עשה הלה רצונו של הרב, אסף אנשיו ואמרו תהילים, – ולמחר היתה תשועה לחולה. אמרו לו לרב הישיש: רבי, מה ראית לקרוא דווקא לאלוּ, שיתפללו על החולה? החזיר הרב: ראיתי, שננעלו שערי-רחמים, וקראתי לאלו, שבקיאים הם בשבירת מנעולים...

1341

שאלו לדינאבּוּרגי: מה טעם יצא שם רע לעירך, שׁרוּבּהּ גנבים? החזיר הדינאבורגי: באמת, אין בין עירי לעיר אחרת ולא כלום. מה כל עיר שליש גנבים, שליש נגנבים ושליש סוחרי-גניבות, אף עירי כך. אלא שבעירי מתחלפים אלו באלו כל שנה ושנה... (עיין לעיל סימן 1086)

1342

רב הזמין עגלה בשביל לנסוע לעיירה סמוכה. בדרך סמוּך לפונדק, פקע אופן של העגלה ואמר העגלון לרב: רבי, היכּבד והיכּנס לפונדק עד שאתקן את האופן. ירד הרב מן העגלה ונכנס לפונדק. עד שהספיק להוציא מקטרתו מכיסו ולהציתהּ קרבה עגלה אחרת לפונדק, ועגלונהּ שלה נכנס גם הוא לתוך הבית. לא היו רגעים מועטים ונשמע מבחוץ קול עגלונו של הרב: רבי, היכּבד וצא; הכל מתוקן לנסיעה. מיד יצא הרב, עלה לעגלה והיא זזה ממקומה. אמר הרב לעגלונו: מה זה מיהרת לתקן? החזיר העגלון: כי הקרה ה' לפני לייבּם אופן של אותו עגלון, והכל עלה יפה. לא הבין הרב ושאל: מה פירוש לייבּם? השיב העגלון: פּירוּשׁ: לטחתי אופן של אותו עגלון, והרי אנו נוסעים. שוב לא הבין הרב וחזר ושאל: מה פירוש לטחת? תמה העגלון: רבי, כל היום וכל הלילה אתה עוסק בתורה, ולשון פשוטה של בני-אדם אין אתה יודע. כיון שאותו עגלון נכנס לפונדק, מיד גררתי אופן אחד שלו – וברוך-השם, נתמלא חסרוני. נשא הרב עיניו לשמים, נענה ואמר: ישראל קדושים הם. יש מייבּם, יש לוֹטח ויש גוֹרר, אבל חס וחלילה, אין איש ישראל גונב...

1343

ההוא שנכנס אצל רבּם של הגנבים. פתח ואמר: מורנו ורבנו, מחר יריד ובאתי להישׁאל, אם יש צד היתר לעקור בשעת מהומה של יריד ארנק מתוך כיסו של אחר ולהניחו בתוך כיסי שלי? אמר לו "הרב": עד שאתה שואלני, אם מותר, שאלני אם אפשר? תמה השואל: מה לתלמיד-חכם כמותך ולשאלה של הדיוט? ודאי אפשר, שהיריד גדול והדחק מרוּבה. החזיר לו "הרב": אם-כך, חוכך אני להתיר, שקיימא לן: בשעת הדחק מוּתר...

1344

מספרים על רב מפורסם: כל-זמן שבעלי-דין עמדו לפניו ותבעו ממון זה מזה, היה הוא עוצם עיניו ומנמנם. כיוון שבאו בעלי-הדין לכלל כעס והתחילו קוראים זה לזה גנב, מיד היה פוקח עיניו ומקשיב. אמרו לו מקורביו: ילמדנו רבנו, מה טעם אתה עושה כך? החזיר להם הרב: כדין אני עושה. כל זמן שיהודים תובעים ממון זה מזה, מעמיד אני שניהם בחזקת שקרנים: מהיכן יש להם ליהודים ממון? והואיל והתורה אמרה "מדבר-שקר תרחק"אני עוצם עיני ומנמנם. כיוון שהם באים לכלל כעס וקוראים זה לזה גנב, אני חוזר ומעמיד שניהם בחזקת מהימנים, שאמרו חכמים: "רובא גנבי – ישראל נינהו", ומיד אני פוקח עיני ומטה אוזן, כדי שתהא רגילה לשמוע דברי-אמת...

1345

שאלו לאייזיק-מאיר דיק: מה ראו חכמים, שאמרו: "רובא גנבי – ישראל נינהו"? כלום למוּדים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה? החזיר אייזיק-מאיר: הן, למודים ישראל לעבור על לאו מפורש שבתורה, והם עוברים גם על "לא תגנוב". מה שאין כן, אילוּ היה כתוב בשולחן-ערוך "נוהגין שלא לגנוב", היו זהירים גם במנהג זה...

1346

איכר בא לעיר, נכנס לפונדק לשתות כוס יי"ש והניח עגלתו וסוּסוֹ ברחבה שלפני הפונדק. אותה שעה עברו שם שני גנבים. נסתכל אחד מהם בסוסו של האיכר ואמר לחברו: סוס יפה, וראוי הוא שתהא ידנו בו. אמר לו חברו: האיכר ידלוק אחרינו וידביקנו. נענה הראשון ואמר: יודע אני עצה לכך. בוא וארתום אותך במקומו של הסוס, וּכשׁיצא האיכר מן הפונדק יבּהל ויטפל בך, ולא ירדוף אחרי. וכך היה: כשיצא האיכר מן הפונדק ומצא אדם רתום בעגלתו והסוס איננו, נבהל מאד ושאל: מה לך פה, וסוסי היכן? החזיר לו הלה: אני סוסך... לפני כמה שנים נכשלתי בעבירה חמורה, ולכפרת עוון נגזרה עלי גזירה מן השמים, שאיעשה סוּס ואעבוד עבודות-סוּס. עכשיו, ברגע זה, נסתיימה הגזירה ושבתי להיות אדם כבתחילה. נצטער האיכּר שהשתמש הרבה שנים באדם שנעשה סוס, ביקש מאתו סליחה על המכות שהכהו כל אותן השנים, התירו ושלח אותו לחופשי. למחר-מחרתיים חזר ובא האיכר לעיר והלך ליריד של הסוסים לקנות סוס חדש. ראה סוס עומד למכירה בפינה ומיד הכירו: סוסו שלו הוא זה. ניגש אליו, הניח לו יד על צווארו ואמר לו: אוי לך, שוטה: כבר נענשת פעם אחת ונעשית סוס, כיצד לא נזהרת ונכשלת שוב בעבירה?...

1347

בליל "זכור ברית" עבר סוחר דרך עיירה קטנה, והוא עייף וסוסיו עייפים. נמלך וירד לפונדק לפוש ולהאכיל את הסוסים. עד שישב בפונדק ושתה כּוֹסוֹ, וסוסים בּחוץ לעסו מתוך תרמיליהם, נשמע קול קורא של השׁמשׁ: "ישראל עם-קדושים קוּמוּ לסליחות"! מיד יצא הסוחר אל השמש, הניח לתוך ידו מטבע של כסף ואמר לו: בבקשה ממך, הנח להם לקדושים שישנו עוד חצי-שעה. שילשל השמש את המטבע לכיסו ואמר: רצונך אעשה. אבל תמוה אתה בעיני, שאתה דואג כל-כך לקדושים. מה איכפת לך, אם יקומו חצי-שעה קודם? החזיר לו הסוחר: לא להם אני דואג, לסוסי אני דואג: כל זמן שהקדושים ישׁנים, סוסי אינם בחזקת סכנה...

1348

ראו ליהודי, שהוא תפוס בידי שוטרים ונהלך אחריהם לבית-האסורים. אמרו לו: מה פשעך ומה חטאתך? השיב התפוס: חבל מצאתי בשוק והרימותיו... תמהו השומעים: ועל זה מוליכים ואתך לבית-האסורים? סיים התפוס: ולא מדעתי היה סוס נמשך והולך אחרי החבל...

1349

הלך בא לביתו של מוכסן וביקש מקום ללון. אמר לו המוכסן: אין מקום פנוי אלא בארוווה, ליד הסוסים. הסכים ההלך וקנה לו מקום-לינה בּאוּרווה. למחר נכנס המוכסן ומצא: ההלך נעלם והסוסים נעלמו. דלקו אחריו ותפסוּהוּ. אמרו לו: כיצד אדם מישראל עובר על לאו מפורש שבתורה? החזיר ההלך: לא מרצון, אלא מאונס עברתי על לאו זה. ומעשה שהיה כך היה. כיוון שנכנסתי לאוּרווה וראיתי את הסוסים היפים, מיד התחיל לבי חומדם, וכל הלילה עברתי על "לא תחמוד". ראיתי, שאין בי כוח לכבוש את יצרי והוא תקיף ממני, נמלכתי והחלפתי את הלאו של "לא תחמוד" בלאו של "לא תגנוב" ולקחתי את הסוסים שכר-חליפים...

1350

ההוא שנכנס לגן-ירקות שלא ברשות וּמילא שקו מלפפונים. תפסוהו והביאוהו לגוי בעל הגן. אמר לו הגוי בעל-הגן: מה לך ולגן שלי ולמלפפונים שלי? החזיר התפוס: הלכתי בדרך והדביקה אותי רוח-סערה. ראיתי גן וקפצתי לתוכו בשביל להיסתר מן הסערה. ראיתי קלחי מלפפונים ונאחזתי בהם, שלא תפילני הסערה. ומשום שנאחזתי בהם בכל כּוֹחי נעקרו מן הערוגה שלא מדעתי. אמר לו הגוי בעל-הגן: תירצת עקירת המלפפונים, ולא תירצת כיצד הם באו לתוך שׂקך? נענה התפוס ואמר: אף זו שאלה של גוי...

1351

שניים הלכו בדרך והגיעוּ לגן של פּירוֹת. נכנס אחד לגן והתחיל קוטף תפוחים. עד שהספיק למלא כיסיו קרא אליו חברו: הנח את התפוחים וּברח... רואים!... קפץ הלה וברח מתוך הגן. פנה כה וכה וראה, כי אין איש, תמה ושאל: מי רואה? החזיר לו חברו: אלהים רואה. טפוּ! –רגז הוא ורקק. – ואני נבהלתי... אמרתי, שהגוי, להבדיל, רואה...

1352

שניים פרצו לגן וגנבו ירקות. תפסם השומר והביאם לבעל-הגן. בדקוּ לראשון וּמצאוּ כיסיו מלאים פולים. דן בעל-הגן דינו ואמר: בפוֹלים חטא, בפולים ילקה. יבליעו לו את הפולים מלמטה למעלה... שמע הנדון פסק-דינו והתחיל צוחק. אמר לו בעל-הגן: לשמחה מה זו עושה? שמא על ההנאה שתהיה לך אתה שמח? החזיר הנדון: לא עלי אני שמח, על חברי אני שמח: הוא גנב קישואים...

1353

יהודי לבוש קאפוטה נכנס אצל דייג לקנות דגים לכבוד שבת, ונתן עין בדג יפה. ראה שהדייג עסוק, שלח ידו והעלים את הדג היפה מעל האיצטבה והצניעו מתחת לקאפוטה. וארוך היה הדג וזנבו בקע מתחת לקאפוטה. הרגיש הדייג בדבר ואמר לבעל-הקאפּוטה: רבי יהודי, כשתכנס אצלי, אם ירצה השם, בערב שבת הבא, תעשה נא אחת משתי אלה: או שתטרח ותלבש קאפוטה ארוכה יותר, או שתשלח ידך ותגנוב דג קצר יותר...

1354

מעשה בחנווני ירא-שמים, שהיו ציציותיו של טלית-קטנו ארוכות ובוקעות לחוץ. ומרננים היו אחריו שהוא גם קצת גנב ואבני-המאזניים שבחנותו אבני-מרמה הן. פעם אחת נכנס אצלו לחנותו המגיד של העיר ומצא אותו שוקל ומוכר סחורה לקונים, וציציותיו מתבדרות מבין כנפות בגדו אילך ואילך, ואבני-מאזניו מרמות וגונבות. אמר לו המגיד: ידידי, אם לדברי תשמע, תפחית מקצת מן הציציות ותוסיף מקצת על אבני-המאזניים...

1355

תפסו לגנב שׁגנב תרנגולת של אלמנה ענייה. חירפו אותו ואמרו לו: רשע מרושע, אין אלהים בלבך. לא חששת לגנוב תרנגולת אחרונה של ענייה עלובה. החזיר הוא: אדרבה, חששתי... ראיתי תרנגולתה של ענייה עלובה זו תועה ברחוב, ואין דואג לה. חששתי, שמא ירגיש בה אדם שאינו מהוגן ויגנוב אותה. נמלכתי ואספתיה אלי, כדי לעשות לה שמירה...

1356

מבית-המדרש נגנבה הקופסה של צדקה. ביקשו את הגנב ומצאו אותו. פתחו את הקופסה ומצאו בה חצי-רובל. הוכיחו את הגנב ואמרו לו: כיצד לא התביישת מפני המקום וגנבת חצי-רובל מעות-עניים? החזיר הגנב: מה טענה יש לכם עלי? הרי אתם רואים, שלא היה בקופסה יותר...

1357

נגר היה נכנס ויוצא בביתו של עשיר לתקן את הרהיטים. יום מימים נעלמו שתי כפות של כסף משוּלחנו של העשיר. בדקו לכל מי שהיה אותה שעה בבית, ונמצאו הכפות תחובות במגפיו של הנגר. הוֹכיחוֹ העשיר ואמר לו: עשר שנים אתה יוצא ונכנס בביתי. כל אותן השנים היית מוחזק אדם ישר לסוף נמצאת גנב. החזיר לו הגנב: אל תתמה. שעות רעות באו לעולם, וכל מי שמבקש באמת ובתמים להיות אדם ישר אין לו תקנה, אלא שייעשׂה גנב...

1358

היתה גניבה בביתו של עשיר, והכל תמהו: דברים פחותי-ערך לקח הגנב, תכשיטי-זהב ואבנים יקרות לא לקח. לימים נמצא הגנב ונמסר לדין. אמר לו הדיין: הסבירה נא לי, מה ראית להיות להוּט אחרי חפצים של מה-בכך, ומחפצים יקרים הנחת ידך? עננוּ פניו של הגנב והחזיר: בבקשה ממך אדוני הדיין, הנח לי, דיי במה שכבר קיבלתי מאת אשתי...

1359

חנווני קרתני בא לכרך ולקח סחורה מן הסיטוני. בינתיים התחיל היום מחשיך ועמד הקרתני בפינה להתפלל מנחה. עד שׁגמר שמונה-עשרה ננעצה עינו באיצטבה זרועה מטפחות-משי נאות, מהודרות, שופרי דשופרי... כּרע ב"מודים" – ותריסר מטפחות נבלעוּ בכיסו. למחר בא אל הסיטוני לגמור את החשבונות, נסתכל ב"רשימה" ומצא: תוספת סכום מתחת לשורה האחרונה. תהה ואמר לסיטוני: תוספת זו על שום מה? גימגם הסיטוני ואמר: זוכר אתה?... אתמול לפנות ערב... בשעת מנחה... זקף הקרתני אצבע כלפי חוטמו של הסיטוני, נענה ואמר: אוי, גנב אתה!...

1360

שאלוּ לכוֹהן: כשאתה עולה לדוכן, על מה אתה חושב? השיב הכוהן: כשאני עולה לדוכן, אין בלבי אלא מחשבה אחת. ישראל קדושים הם. מי יודע, מה יארע לנעלי שחלצתי והנחתי שם למטה?...

1361

שאלו לאייזיק-מאיר דיק: בשלמא תשעה-באב אסור בנעילת-הסנדל משום אבילוּת, אבל יום-כיפור למה? החזיר אייזיק-מאיר: יום-כיפור אסור בנעילת-הסנדל משום שיש בו ברכת-כוהנים. אמרו לו: רבי אייזיק-מאיר, פרש דבריך. פירש אייזיק-מאיר והסביר: כוהנים, כשעולים לדוכן, חולצים נעליהם ומניחים אותן למטה. והיה מקום לחשש, שמא דווקא ביום-הדין יתגלה למקום ברוך-הוא הסוד הגדול והנורא, ש"רובא גנבי – ישראל נינהו". לפיכך הקדימוּ חכמים ואסרוּ נעילת הסנדל...

1362

בישיבה קרה מקרה לא-טהור: נגנבו כליו של תלמיד. בשבת דרש ראש-הישיבה דרוש גדול, כמה שנוּאה גניבה לפני המקום, ולמחר נכנס אצלו תלמיד אחד ואמר לו: רבי הרי הכלים שנגנבו... בּוּשה היא לגנב שיחזירם בעצמו, ועשה אותי שליח לכך. נתן בו ראש-הישיבה עין בוחנת והחזיר לו: יישר כּוחך, בני, שנעשית שליח לדבר-מצוה. ברם, אותו תלמיד טיפּש הוא: מה היה חסר, אילו בעצמו היה משיב את הגניבה ואומר, ששליחוּתוֹ של אחר הוא עושה?...

1363

תפסוּ לבן-ישיבה, שנכשל וגנב מעל שולחן של בעל-בית שתי כפות של כסף. סטרוֹ ראש-הישיבה וצעק: אין רצוני לגדל גנבים בישיבתי! העיז הנסטר פניו ואמר: רבי, אף הפילפולים שלך גניבה הם: משל "המרה"ם שיף" וה"פני-יהושע" הם. החזיר לו ראש-הישיבה: לא דייךָ שגנב אתה, אלא שגם הדיוט אתה. כשאני גונב, בדין אני עושה: אני נהנה ו"המהר"ם שיף" ו"הפני-יהושע" אינם חסרים כלום, ואילו אתה שגנבת – בעל-הבית חסר שתי כפות של כסף...

1364

תפסוּ ליהודי, שגנב בבית-יראה שלהם אבנים טובות מעל האיקונין של מרים. מסרוּהוּ לדין, וטען הגנב: לא גנב אנוכי ולא בן-גנב אנוכי. לא גנבתי, אלא מתנה ניתּנה לי. ומעשה שהיה כך היה: חלו אשתי וילדי, ולא היתה פרוטה בידי לרפאותם. הלכתי לבית-הכנסת שלנו, פתחתי את ארון-הקודש ובכיתי והתחננתי אל אלהינו, כי יחלצני מעוניי. ולחינם בכיתי והתחננתי, – לא נעניתי. באוּ מים עד נפש והלכתי לבית-הכנסת שלכם, התנפלתי לפני האם הקדושה והתחננתי אליה, כי תחוס עלי ועל אשתי וילדי ותחלצני מעוניי, – ומיד נעניתי: הרימה ידה הימנית, רמזה לי כלפי אבניהּ הטובות ואמרה: "קח ולך" – ונשמעתי לה. שמע השופט ולא ידע לדון דינוֹ של היהודי: לחייב אותו –הרי זו כפירה במעשה-ניסים, לזכּוֹת אותו – יימּצא חוטא נשכר. נמלך ושאל את רומי. לא היו ימים מרובים ובאה תשובה משם: "חזרנו על ספרי-הזכרונות של הכנסיה הקדושה ומצאנו שכבר אירע נס כזה לפני חמש מאות שנה". מיד שיחרר השופט את היהודי ואמר לו: הישמר לך, פן יארע לך שוב נס זה, שאין הוא מתארע אלא אחת לחמש מאות שנה...

1365

שלוש בחינות בוחן גוי את המגל קודם שהוא לוקחוֹ מן החנווני היהודי: חותך בו את הקש: אם נחתך הקש – מוטב, ואם לאו – לאו; מטיחוֹ באבן: אם ניצוצות ניתזים הימנוּ – מוטב, ואם לאו – לאו; גוֹנבוֹ ומסתירוֹ מתחת לבגדו: אם החנוני עסוק ואין הוא רואה – מוטב, ואם לאו – לאו...

1366

איכּר הביא למשרפת-יי"ש של יהודי הרבה שׂקים תפוחי-אדמה למכירה, ודרש בדמיהם דינר לכל שׂק. הסכים היהודי ואמר לו: הרי פי-המרתף וּלשׁם תשפוך את תפוחי-האדמה. כנגד כל שׂק אניח על השולחן פרוטה אחת, ולפי מספר הפרוטות נדע מספר השׂקים. הסכים האיכר. התחיל שופך את תפוחי-האדמה לתוך פי-המרתף, והיהודי מניח כנגד כל שׂק ושׂק פרוטה על השוּלחן. נמלך היהודי והיפנה בּכוונה ראשו לצדדים, ומייד פשט האיכר ידו, גּנב כמה פרוטות מעל השולחן והצניען בכיסו...

1367

סיטוני שלח את פקידו להביא קמח מן הטחנה. יצא הפקיד, שכר עגלות ופסק לבעליהן שתי קופּקות לשק, שב אל בעליו ואמר לו, שפסק לבעלי-העגלות שלוש קופיקות לכל שק. למחר נודע הדבר לסיטוני, ואמר לו: הוברר לי, שגנב אתה. כך וכך עשית אתמול. החזיר לו הפקיד: אדוני, מה לשון היא זו? שמא הוברר לך, ששקרן אני, אבל גנב מניין לך?...

1368

קרתני בא לאחיו שבכרך. למחר יצאו שניהם יחדיו לטייל ברחובות העיר והגיעו לבית גדול, שדוגמתו לא ראה הקרתני מימיו. תמה הקרתני על גודלו של הבית ושאל: בית גדול זה מה הוא? השיב לו אחיו: בית גדול זה הוא הבּנק של המלכות, ויש בו אלפי-אלפים ורבו-רבבות ממונות. שאל הקרתני: ומה לו פה לחייל המזויין, העומד ליד הבית? השיב לו אחיו: לשם שמירה על אלפי-האלפים ורבו-הרבבות ממונות הוא עומד כאן. תמה הקרתני: ממונות מרובים כאלה מוסרים לידי חייל, ואין חוששים, שמא הוא עצמו יגנוב אותם? השיב לו אחיו: הממונות שמורים בפנים הבית בארונות של ברזל סגורים ומסוגרים באלפי מנעולים ובריחים, ואין שום אדם יכול לגנוב אותם. שאל הקרתני: אם-כן, מה צוֹרך יש שׁהחייל יעמוד פה וישמור עליהם? כּעס אחיו והשיב לו: אחי יקירי, לא לחינם אמרו: טיפש אחד יודע לשאול יותר משעשרה חכמים יודעים להשיב. חייל מזויין זה יותר משהוא שומר על הבית, שומר הבית עליו, שלא ילך למקום אחר ולא יגנוב שם מה שיבוא לידו...

1369

אמרו לו לגנב: על חייך אין אתה חס? כל פעם שאתה נמצא בגניבתך מכים אותך מכות אכזריות ולמחר אתה חוזר לסוּרךָ. החזיר הגנב: יישר כוחם של הנגנבים, שהם מכים את הגנבים. לולא כן היה כל העולם כולו גנבים ונמצאת פרנסתנו מקופחת...

1370

מדכּי חבד היה אומר: שׁבּח אני את הגנבים, שאילמלא הם לא היתה משטרה בעולם, ואילו לא היתה משטרה – היה כל העולם כולו גנבים.

1371

גנב נמצא בגניבתו ונמסר לדין. ערב יום-הדין דרש מאת אב בית-הדין, שיעמיד לו סניגור משל המלכות. תמה הלה: הלוא נמצאת בגניבתך, ומה זכות יכול הסניגור ללמד עליך? החזיר לו הגנב: חייך, אדוני אב בית-הדין, אף אני מבקש לדעת, מה זכות יכול ללמד עלי?...

1372

ההוא שנתפס בגניבה ודן אותו השופט שילקה ארבעים. לקה עשרים וכל בשרו נעשה דם. ריחמו השופט וּויתר על החצי השני. בכה הלוקה מרוב שמחה ואמר לשופט: אדוני השופט, כשם שריחמת עלי, כך ירחמו עליך מן השמים וישלמו לך כפל-כפליים...

1373

גנב יהודי נמצא בגניבתו, ואיימוּ עליו, שימסרוהו לדין. שמע הגנב וצחק. אמרו לו: למה אתה צוחק? החזיר הגנב: מובטחני, שלא תמסרוני לדין. "נעלם"אני ופאספורט אין לי, ועדיין לא שמענו ולא ראינו יהודים רחמנים בני-רחמנים מוסרים "נעלם" לידי הרשות...

1374

שאל יהודי לחברו: זה כמה לא ראיתי את בנך. היכן הוא? החזיר לו חברו: בני נתחבב, ברוך-השם, על השררה. לפני כמה זמן הוזמן לגדולי-השררה. כשנכנס אמרו לו: "היכּבד ושׁב", – ועדיין הוא יושב...

1375

ערב-פסח שלחה הקהילה מצה ויין וכל צורכי פסח לאסירים היהודים. למחר הלך השׁמש לשׁם ושאל את האסירים, אם קיבלו הכל ועשו את "הסדר" כהלכתו? קם הזקן שבהם ונתן שבח והודיה לקהילה ואמר: ברוך השם, עשינו את "הסדר" ככל ישראל, לא חסרנו אלא דבר אחד. שאל השמשׁ מה חסרתם? השיב הזקן: כשהגענו ל"שפוך חמתך" ביקשנו לפתוח הדלת – ולא עלה בידינו...

1376

גנב נדון לשבת בבית-האסורים שנה שלימה. כשכלתה לו שנתו ושב לביתו, מצא אשתו מיניקה תינוק בן חודש. לא הירהר אחריה ולא אמר כלום. לימים חלה הילד ומת. חלץ "האב" נעליו, ישב על הקרקע וקיבל עליו אבילוּת-שבעה. בוֹ-ביום נכנסו אצלו חבריו לנחמו, שמע תנחומיהם, נשא עיניו לשמים ואמר: סהדי בּמרומים! זו לי פעם ראשוֹנה אני יושב ישיבה של חינם...

1377

מאיר-יוּזי גנב ובנו גימפלי גנב הוזמנו לחתונה, והיה שם כּנר מפליא לעשות. אמר מאיר-יוזי לגימפלי: גימפלי בני, בחור זה מה הוא בעיניך? החזיר לו גימפלי: אבא, בחור זה טיפש מופלג הוא בעיני. אצבעות זריזות כל-כך ניתנוּ לו מן השמים. וּמוח אין לו בקדקדו להתלוֹת עמנו למלאכה.

1378

שאלה שאל מי-שהוא למאיר-יוזי: מה תפילה אתה מתפלל בים-כיפור? השיב מאיר-יוזי: תפילה קצרה אני מתפלל ביום-כיפור: "יהי הרצון מלפניך, אלהינו ואלהי-אבותינו, שתזכּני להיות עושה-רצונך לכל מי שתחתום עליו גזר-דין של גניבה". שמע גמפלי ושאל: אבא, תינח קודם חתימה. לאחר חתימה מה תפילה אתה מתפלל? שתק מאיר-יוזי ולא השיב כלום. אמר גימפלי: לאחר חתימה אני מתפלל: "פתח לנו שער אחרי נעילת-שער, כי פנה יום". נענה מאיר-יוזי ואמר: אשריך, בני. עליך אמרו חכמים: "יפה כוח הבן מכוח האב".

1379

בקצת מקומות נהוג מנהג יפה: אין קוברים את המת, יהיה מי שיהיה, אפילו חומץ בן-חומץ, עד שייאמר לו שׁבח לפני מיטתוֹ, כדי שתהא לו זכות בבית-דין שלמעלה. כשמת מאיר-יוזי גנב היתה מיטתו מוטלת שעה מרובה על הקרקע: איש לא ידע למצוא שבח לו. לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר: קיברוּ את המת! אני יודע שבח לו: גימפלי בנו גנב גדול ממנו... [נוסח אחר: ...לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר: קיברו את המת! אני יודע שבח לו: מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים...]

1380

הלך יהודי נכנס ליער ונתקל בגזלן יהודי. תפס לו הגזלן בדשׁ בגדו וצעק: ממון או דמים! החזיר ההלך: תן לי את הנפש, ואת הממון קח לך. אמר הגזלן: מהר ותן את הממון. אמר ההלך: יהודים אנחנו, ודין הוא שתעשה עמי חסד. לא שלי הוא הממון, אלא של שולחי. בבקשה ממך, שלח אקדוחך וירה אחת ושתיים בכובעי, ויראה שולחי את הכובע ויאמין שנאנסתי. נענה לו הגזלן וירה לו בכוֹבעוֹ אחת ושתיים. עכשיו, – אמר ההלך, – ירה נא גם במעילי לשׁם סימן שנאבקתי. שוב נענה לו הגזלן וירה אחת ושתיים גם במעיל. חזר ואמר ההלך: עשה עמי עוד חסד אחד וירה גם באפודתי, והיה לי לאות שנאבקתי בכל כוחי. סירב הגזלן ואמר: איני יכול. היתמה ההלך ושאל: מה פירוש אין אתה יכול? מה הבדל יש בין אפודה לכובע ומעיל? השיב הגזלן: אין לי כדורים יותר. אה! – נשא ההלך את רגליו והלך לו. – אם אתה אין לך כדורים, אני אין לי ממון...

1381

יהודי שנסתתמו לו מעיינות הפרנסה נמלך להתפרנס מן הגזלנות. אמר ועשה: נטל סכין במטבח ויצא ליער. עמד להתפלל מנחה, והנה הלך בא. הרים ידו ורמז להלך, שיחכה עד שיגמור שמונה-עשרה. נסתכל בו ההלך והכּירוֹ: בּרל שכנו בבית-המדרש, – ועמד וחיכה לו. גמר הגזלן להתפלל שמונה-עשרה, פסע שלש פסיעות לאחוריו, אמר "עלינו" ורקק כנהוג, ומיד תפס להלך המחכה לו בדש בגדו וצעק: ממון או דמים! תמה הלה: בּרל ידידי, שמא דעתך נטרפה עליך חלילה? שלף הגזלן סכינו ונהם ברוב רוזגה: לא ברל ולא ידיד, אלא גזלן דורש דמים. ותוך כדי דיבור רפתה ידו, וגנח: אין מזל לישראל... דווקא הסכין של חלב נזדמנה לי...

1382

היה יום-פגרה ויצאו מלמדים לטייל ביער הסמוך לעיירה. פתאום קפץ עליהם גזלן יהודי, פתח פיו וצעק: הידיים למעלה! מיד הרימה כל החבורה ידיה למעלה. אחד מן החבורה לא הרים ידיו. חזר הגזלן וצעק צעקה גדולה: הידיים למעלה! החזיר הלה ברב אימה ופחד ואמר: לא עליך, רבי גזלן, השיגדוֹן אינו מניח לי. נאנח הגזלן: השיגדוֹן אינו מניח לך? אוֹי לי!... עצתי, שמכאן ואילך לא תאכל לא בצל ולא שום ולא פילפל, שׁקשׁים דברים חריפים לשיגרון...

1383

יהודי אזרח-סיביריה חלה ונטה למות. בא השמשׁ והתחיל מקריא לו וידוּי: "אשמנו"... חגר החולה שארית כוחו. היכה בידו על לבו ונענה אחרי השמש: אשמנו. "בגדנו"... בגדנו. "גזלנו"... נשתתק החולה ולא נענה אחרי המקריא. הרים השמש קולו וחזר: "גזלנו"... שתק החולה ולא נענה אחריו. אמר לו השמש: מה לך, כי נשתתקת? התחזק החולה, נשם נשימה כבידה והחזיר: אפילו אם פה תהא קבורתי – איני מודה...

1384

תפסו לגזלן יהודי ודנוהו למיתה. ערב אותו יום, שנגזר עליו לעלות לגרדום, נכנס אצלו הממונה על בית-הסוהר ואמר לו: מנהג קדמונים הוא למלא רצונם האחרון של הלקוחים למוות. מה רצונך אתה? השיב היהודי: רוצה הייתי לאכול פּטל חי בטרם אמות. אמר לו המונה: חורף היום, וּפטל חי מהיכן? החזיר לו היהודי: מה בכך שחורף היום? אני יש לי פנאי לחכות...