ספר הבדיחה והחידוד/אומנים, עובדים ופועלים; סוכנים, פקידים ומשרתים
| דרויאנוב | |
| ספר הבדיחה והחידוד | |
|---|---|
| אומנים, עובדים ופועלים; סוכנים, פקידים ומשרתים | |
| →לווים ומלוים; שמטנים וכפרנים | עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים← |
א
121
שנו חכמים:
הרוצה לאבד מעותיו, ישכור פועלים ואל ישב עמהם[1];
הרוצה לאבד שנותיו, ישכור פועלים – וישב עמהם.
122
מלאו חמישים שנה לסוחר עשיר, ועשה משתה לכל פקידיו ומשרתיו. אחרי כוס שלישית ורביעית, כטוב לבו ביין, קם ובירך את מסוביו הרבה ברכות וסיים:
הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתם לא תצטרכו להיות פקידים ומשרתים!
קם אחריו הזקן שבמסובים והחזיר לו הרבה ברכות וסיים:
הלואי ונזכה כולנו לישועות ונחמות במהרה בימינו, ואתה לא תצטרך להיות סוחר עשיר!...
123
נכשלת, יקירי, – אמר הרב לחייט, שהביא לו "קאפוטה" חדשה. – לא לפי המידה תפרת אותה, והרי היא נגררת על-גבי הקרקע.
החזיר לו החייט:
טועה אתה, רבי. ה"קאפוטה" היא דווקא לפי המידה, אלא שהרבי יחיה הוא לא לפי המידה.
124
קבלן עשיר הזמין בגדי-חתונה בשביל בנו ואמר לחייט: הווה זהיר במלאכתך; שמא אתה עושה אותה שלא כהוגן, נמצא אתה גורם לבני, שישחקוּ עליו הבריות.
הרגיעו החייט והחזיר:
אל יהא לך שום חשש בלבך, זה לי שלושים שנה אני עוסק, ברוך-השם, במלאכתי ועדיין לא אירע לי, שהבריות ישחקו עליה. אדרבה הכל בוכים אליה...
125
בראשון בשבת קרא הרב לחייט והזמין "קאפוטה" חדשה. ותנאי היתנה עם החייט, שיגמור מלאכתו עד ערב-שבת. לא עמד החייט בדיבורו והביא את "הקאפוטה" אחרי השבת.
סנט בו הרב ואמר לו:
בוא וראה, מה בינך לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא הספיקו לו שישה ימים לברוא את העולם כולו, ואילו אתה לא הספיקו לך שישה ימים לתפור "קאפוטה" אחת.
החזיר לו החייט:
רבי, אף אני אומר כך: בוא וראה, מה ביני לבין הקדוש ברוך-הוא, שהקדוש ברוך-הוא ברא את עולמו על רגל אחת, ובמחילה כל מלאכתו אינה שווה כלום, ואילו אני לא חסתי על זמני ותפרתי לך "קאפוטה" – שופרא דשופרא.
126
אב מסר את בנו לחייט, שילמדו חייטות, ופסק לו עשרים רובל שכר-לימוד. לא היו ימים מרובים והחייט בא וביקש מחצית שכר-הלימוד. אמר לו האב:
תמה אני, אם בזמן מועט כזה הספיק בני ללמוד מחצית המלאכה.
החזיר לו החייט:
חייך, שכך. קיימא לן: חייט צריך שילמד שני דברים: שתייה ותפירה. שתייה כבר למד בנך על דרך ההפלגה, ותפירה, חוששני, שלא ילמד עולמית.
127
חייט היה רגיל לירד לפני התיבה בבית-המדרש הגדול. פעם אמר לו הגבאי:
גנאי למקום וגנאי לציבור, שאתה יורד לפני התיבה לבוש קרעים, והרי זה דין מפורש: "פוחח אינו עובר לפני התיבה"[2]. חייט אתה ובידך לתקן בגדך.
התנצל החייט:
אין סיפק בידו לכך. כל היום הוא זקוק לטפל בבגדיהם של אחרים.
אמר לו הגבאי:
הילך שלושה זהובים שכר-מלאכה, על-מנת שתתקן בגדך שלך. נטל החייט את הזהובים, ולמחר ירד לפני התיבה – לבוש קרעים.
רגז הגבאי:
לא שילמתי לך שלושה זהובים, על-מנת שתתקן בגדך?
החזיר החייט:
כלום שוטה אני, שבשכר שלושה זהובים אתקן בגד שכולו קרעים?
128
בבית-המדרש של "פועלי צדק" ישב סנדלר ונתן דופי במעשה-בראשית. "דין לא הניין לו ודין לא הניין לו".
ליגלג עליו אחד מן החבורה:
חבל שהקדוש ברוך-הוא לא נמלך בך תחילה כשבא לברוא את העולם. אילו נמלך בך, ודאי היה הכל מתוקן בתכלית התיקון.
נענה הסנדלר ואמר:
לחינם אתה מלגלג. באמת, יש דברים, שאני מומחה להם הרבה יותר ממנו.
תמהה כל החבורה:
למשל?!
החזיר הסנדלר:
למשל, סנדלרות...
129
ההוא שנכנס אצל סנדלר וקנה זוג נעליים ברובל. וכשעמד לשלם פישפש ולא מצא בכיסו אלא שמונים קופיקה. אמר לו הסנדלר:
אין בכך כלום. את הנעליים קח ומחר תשוב ותשלם לי עוד עשרים קופיקה.
הסכים הקונה, לקח את הנעליים והלך לו. לאחר שיצא אמרה הסנדלרית לסנדלר:
כיצד אתה מאמין לאיש, שאין אתה יודע אותו? שמא לא ישוב ולא ישלם?
תנוח דעתך, – החזיר לה הסנדלר. – מובטחני, שישוב וישלם, שתי נעליים שמאליות נתתי לו.
130
בשבת פרשה תבוא נשאלה שאלה בבית-המדרש:
מפני מה לא בלו שמלותיהם ונעליהם של ישראל במדבר?[3]
נענה חשוב אחד ואמר:
לפי שחס המקום על בניו, שלא יהיו זקוקים לחייטים ולסנדלרים...
131
ההוא שנכנס אצל שען וקנה שעון-כיס. למחר חזר ובא: השעון אינו מהלך.
נטל השען את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:
הרי הוא מהלך.
לקח הקונה את השעון והלך לו. ולמחר שוב בא.
השעון אינו מהלך.
חזר השען ונטל את השעון והסיטו בידו אילך ואילך והחזירו לקונה:
הרי הוא מהלך.
אמר לו הקונה:
דומה, שטועה אתה בדבר אחד. שעון ביקשתי לקנות ולא לולב ואתרוג.
132
1אחד נכנס לחנות לקנות שעון, והציע לו השען כמה שעונים לבחירה. בחר הקונה אחד מהם ואמר לשען:
שעון זה יפה הוא בעיני, אבל אני חושד בו, שהוא מפגר קצת.
חס ושלום! החזיר השען. – מעיד אני עליו, שהוא ממהר תמיד, אפילו יותר משעון-העיר.
133
נכנס אדם אצל שען וכולו רוגזה:
לא-יצלח שכמותך אסור במלאכה. עד שלא תיקנת שעוני היה מהלך, לכל-הפחות, לסירוגין; עכשיו, שתיקנת אותו, אינו מהלך כלל. רק לקלקל אתה יודע...
לקלקל? – קפץ והפסיקו השען. – תיבש ימיני, אם נגעתי בו אפילו באצבע קלה.
134
אייזיק בעל-עגלה היה מלמד את נוסעיו "הלכת-נסיעה": כשהסוסים יעלו בהר – תטרחו ותעלו אחריהם ברגל: משום צער בעלי-חיים; כשהסוסים ירדו מן ההר – תטרחו ותרדו אחריהם ברגל: משום סכנה; וכשהסוסים ילכו במישור – תטרחו ותהלכו אחריהם ברגל: משום שמישור יפה לטיול.
אמרו לו הנוסעים:
ואימתי נשב בעגלה?
החזיר להם אייזיק:
כשנעמוד לרעות.
135
פעם אחת קרה אסון לאייזיק: עגלתו היתה מלאה נוסעים ופתאום – חרק! – פקע אופן. נבהלו הנוסעים ושאלו:
אייזיק, מה תהא עלינו?
השיב אייזיק:
אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה דיופנה, שרק שני אופנים לה, יפה היא לנסיעה, עגלתי, ששלושה אופנים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.
לא היו רגעים מועטים – חרק! – פקע אופן שני. חרדו הנוסעים:
אייזיק מה תהא עלינו?
השיב אייזיק:
אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. "ליספד", שרק אופן אחד גדול לו והשני קטן, יפה הוא לנסיעה, עגלתי ששני אופנים גדולים לה, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה.
ושוב חרק! – פקע אופן שלישי. נאנחו הנוסעים:
אייזיק, מה תהא עלינו?
השיב אייזיק:
אל תיראו, מקל-וחומר ניסע. מה שילגית, שאין לה אופן כלל, יפה היא לנסיעה, עגלתי, שיש לה אופן, לא כל-שכן שיפה היא לנסיעה. חריק-חרק! פקע האופן האחרון והעגלה ישבה על הקרקע.
בכו הנוסעים:
אייזיק, מה תהא עלינו?
השיב אייזיק:
אל תיראו. מקל-וחומר ניסע. מה אווירון, שבאוויר הוא טס, יפה הוא לנסיעה, עגלתי, שעל הקרקע היא יושבת, לא כל-שכן שאין כמותה יפה לנסיעה.
136
לא ישנים ולא ערים היו פוסעים סוסיו של אייזיק. וכשקצרה נפשם של היושבים בעגלה, אמרו לו:
אייזיק, כבר מחשיך-היום; שמא תזרז קצת את סוסיך?
השיב אייזיק:
אין צורך. יודע אני נפש סוסי: כשהם רוצים, הרי הם עוברים עשרים פרסה בטיסה אחת.
אלא מה? – תמהו היושבים בעגלה.
אלא מה? – החזיר אייזיק. – מימיהם עדיין לא אירע להם שירצוּ.
137
הוא היה אומר:
שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "יהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"...
138
אף הוא היה אומר:
שלושה סוסים יש לי וכולם צדיקים, חסידים וענווים. לצדיקים – שהם שרויים בתענית כל היום כולו; חסידים – שאינם מסתכלים בנשים[4]; וענווים – שאין הם קופצים בראש, וכל ימיהם הם יוצאים אחרונים ונכנסים אחרונים.
139
ועוד היה אייזיק אומר:
גלוי וידוע לפני, שסוסי הזקן ניהוּם-כריסו אינו שווה אף-על-פי-כן אני חייב בכבודו. סוף-סוף אני יושב בעגלה והוא מסיע אותי. מה הייתי עושה לישיש זה, אילו היה הוא עולה לעגלה ומצווה, שאני אסיע אותו?
140
לסוף נזדמן לו לאייזיק לעבור בעגלתו על-פני גשר ופגע סוסו הזקן בחוֹר ושבר רגלו. עמד אייזיק ותהה:
זקן זה סומא הוא בשתי עיניו, ואת החור מצא!...
141
עגלון ביקש להרגיל את סוסו, שיהא עושה ואינו אוכל, והדירו מן האכילה קימעה-קימעה: מסאה שיבולת-שועל ביום לחצי-סאה, מחצי לרבע, מרבע לקומץ. אחר-כך גזר עליו תענית שלימה, מתחילה יום אחד בשבוע, ולסוף – רוב ימות השבוע. כשהגיע לכך טפח לסוסו טפיחה של חיבה ואמר לו:
חביב אתה עלי, סוסי! מכאן ואילך פטור אני ממזונותיך, וכל מה שאתה טורח אין אתה טורח אלא בשבילי ובשביל ביתי.
פתאום כרע הסוס, פשט רגליו ומת. טפח לו העגלון טפיחה של רוגזה וקרא:
קובלני עליך, סוסי! עכשיו, שכבר למדת לחיות בלי-מזון – פתאום מתּ!...
142
ראו לעגלון, שהוא מכה את סוסו עד זוב-דם. אמרו לו: אכזר, שמא לא סוס הוא זה, אלא גילגול של אדם?
השיב העגלון:
לא חילק אני יודע ולא בילק אני יודע. הואיל וקיבל עליו להיות סוס – ימשוך את העגלה.
143
מעשה בעגלון, שלא זכה כמה שבתות לעלות לתורה. לסוף זכר אותו הגבאי וחלק לו עלייה במנחה לשבת. קראו לו שלושה פסוקים וירד. כעס העגלון כעס גדול והרים קולו בגבאי:
לא מארחי-פרחי אני, שאתה חולק לי זנב של מליח. זוג סוסים יש לי, ברוך-השם, באורוותי, וגם סייח העומד להיות סוס...
144
סוחר שכר עגלון לראשון בשבת, על-מנת לנסוע למקום פלוני. יום ראשון לא בא העגלון, שני ושלישי לא בא, רביעי וחמישי לא בא; יום שישי – בא: שוטו מתחת לשחיו, כנפות גלימתו תחובות לו תחת חגורו והוא מוכן ומזומן לנסיעה. אמר לו השוכר:
לא ליום ראשון שכרתיך?
החזיר העגלון:
היא הנותנת. אם אמרת יום ראשון, נמצאתי למד, שלא ליום שני היתה כוונתך, אלא – ליום שלישי. מכאן, שצריך הייתי לבוא לא ביום רביעי אלא ביום חמישי. ומה בכך, שאיחרתי יום אחד ובאתי ביום שישי? הרי אני וסוסי ועגלתי לפניך.
145
סוחר שכר עגלון להביא לו סחורה מן הכרך, ובפירוש התנה עמו, שאם יאחר ולא יביא את הסחורה ליום פלוני הפסיד שכרו. והימים ימי חשוון. התחילו גשמים יורדים ושלגים פושרים ונתקלקלו הדרכים והעגלון איחר מן המועד. סירב הסוחר לשלם לו שכרו וסירב העגלון ליתן את הסחורה. עמדו והלכו שניהם אל הרב לדין. זה אמר: "הבה סחורתי", וזה אמר: "תן שכרי תחילה". שמע הרב את הטענות וזיכה את הסוחר וחייב את העגלון. אמר לו העגלון: רבי, שני שבועות תמימים עשיתי בדרך ועבדתי עבודת-פרך. עכשיו אני יוצא מלפניך וידי על ראשי.
השיב לו הרב:
מה אעשה לך וכך הוא דינה של תורה?
הירהר העגלון ושאל:
רבי, אימתי ניתנה התורה?
בסיוון ניתנה – השיב הרב.
אם-כך, – החזיר העגלון, – איני נשמע לך, רבי. בסיוון הדרכים מתוקנות. אילמלא ניתנה התורה בחשוון, כשהדרכים מקולקלות, היתה קובעת הלכה כמותי.
146
רבי אייזל חריף היה אומר:
למה נקראו בעלי-עגלות? – ללמדך, שאם אתה נופל בידי אחד מהם, מיד ניתן עליך עול גלות: כשאתה מבקש לנסוע – הוא אינו זז ממקומו, וכשאתה מבקש לנוח – הוא טורדך ומכריחך לנסוע.
147
בעל-עגלה דן לפני חברו, בן-אומנותו:
הרי שהשכמתי לקום בשבת וסיימתי כל התהילים כולו חייב אני ב"ברכי נפשי" קודם מנחה או לאו?
השיב לו חברו, בן-אומנותוֹ:
תמה אני עליך, שאין אתה יודע ביעתא בכותחא זו. הרי שהיתה עגלתך טעונה כולה עיטרן, חייב אתה לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב...
(עיין להלן [[פרק "אכלנים ושתיינים", סימן 851).
148
שאלו לבקי בהוויות-העולם:
איזוהי עבודה טובה, שיבור לו אדם?
השיב הלה:
ילך וייעשה אופה, ויהיה לחם מצוי בביתו תדיר.
אמרו לו:
ומה יעשה, אם לא יהיה לו קמח לאפייה?
החזיר הנשאל:
שאלה של שטות היא זו. אותה שעה אינו כבר בכלל אופה.
149
ההוא שהיה רגיל ליקח מן הנחתום שבחצרו כעכים כל-יום. ומזמן לזמן היה גודלם של הכעכים פוחת והולך. פעם אחת אמר לנחתום:
תמה אני עליך. בשלמא כיכרות, יותר שאתה מקטין אותן יותר יש לך רווח מהן. אבל כעכים, מה איכפת לך אם החור יהיה גדול יותר?
150
מרדכי חבד עמד והסתכל בבית גדול של אופה ופניו תמוהים. אמרו לו:
מרדכי, על מה אתה תמה?
החזיר מרדכי:
הרי מה שאני תמה: הכיכרות הקטנות הללו כיצד ילדו בית גדול כזה?...
151
שכיר תבע מאת בעל-הבית שכרו לכל השנה. והלה כפר בכל. עמדו והלכו שניהם לרב לדין. אמר הרב לבעל-הבית:
כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה לאווין[5].
החזיר בעל-הבית:
רבי מה שכר אני חייב לו? צא וחשוב: שלוש מאות שישים וחמישה ימים הווי שנה, והוא לא עבד אלא שליש, היינו שמונה שעות ביום. אמור מעתה, שלא עבד אלא מאה ועשרים ואחד יום. טול חמישים ושתיים שבתות, שמונה ימים של פסח, שניים של שבועות ותשעה של סוכות; טול עוד שניים של ראש-השנה, שניים של ערב יום כיפור ויום-כיפור, ועוד אחד של תשעה-באב, ונמצאים חסרים שבעים ושישה ימים. מכאן, שעבד רק ארבעים וחמישה ימים. שני שבועות חלו אשתו וילדיו, ואותם הימים לא היתה עבודתו קרויה עבודה, ולסוף חלה גם הוא חודש ימים. טול ארבעים וארבעה מארבעים וחמישה, ואין לו עלי אלא שכר של יום אחד. אבל, רבי, "ציצליסט" הוא אדם זה, ולא עבד גם בחגא שלהם, בראשון במאי. ומה שכר יש לו בידי?
152
שאל פועל למנהל:
ילמדני, אדוני המנהל, מפני מה ידי תפוחות מרוב עבודה ושכרי מועט, ואילו מר ידיו רכות כידי תינוק, שאינו בכלל עבודה כלל, ושכרו מרובה?
השיב לו המנהל:
עבודתך עבודת-ידיים, ואילו עבודתי עבודת-ראש, ואני יגע בראשי שעה אחת יותר ממה שאתה יגע בידיך כל היום כולו.
אם-כן, – חזר ושאל הפועל, – ילמדני אדוני המנהל, מפני מה לא יתפח ראשו של מר?...
153
שניים שישבו בקרון אחד ונכנסו בדברים זה עם זה.
שאל אחד לשני:
פרנסתך מהי?
השיב השני: על זיעתי פרנסתי, לקיים מה שנאמר: "בזיעת אפך תאכל לחם"[6]. חייט אני... ואתה פרנסתך מהי?
החזיר הראשון:
אני איני משגיח במצווה זו של "בזיעת אפך". מוטב, שיזיעו אחרים... כך דרכם של בּוּרז'וּקים[7] – הפסיקו השני. – אחרים מזיעים, והם – כל ימיהם חגיהם.
גיחך הראשון:
בורז'וק? מה ענייני לכך?.. בלן אני...
154
שיחה של בעל-בית ופועל:
בעל-בית: הגיעה השעה לסתום את החורים בביתי[8]. כמה אתה מבקש בשכרך?
פועל: רובל אני מבקש בשכרי.
בעל-בית: לא שבעים וחמש קופיקות לקחת מאת שכני?
פועל: אם כך רצונך, לא אקח גם מאתך אלא שבעים וחמש קופיקות.
בעל-בית: ולמה ביקשת תחילה רובל שלם?
פועל: אינה דומה סתימה ברובל לסתימה בשבעים וחמש קופיקות.
בעל-בית: פירוש: בשבעים וחמש קופיקות אתה עושה מלאכתך רמייה?
פועל: חס וחלילה! אלא בשבעים וחמש קופיקות אני סותם מקום שצריך לסתום, ואילו ברובל שלם אני סותם גם מקום שלא צריך לסתום.
155
שאלה נשאלה בבית-המדרש:
מפני מה המצרים שחורים?
השיב חריף אחד:
משום שמלאכתם של המצרים היתה נעשית על-ידי פועלים יהודים, והשחירו פניהם כשולי-קדירה...
ב
156
בנקאי עשיר סנט במזכירו, שהוא מאחר לבוא לבנק.
אין אני אשם בדבר, – התנצל המזכיר. – שינה תוקפת עלי.
צא וספר לתינוקות! – קיפחו הבנקאי. – גם אני בשר ודם, ואף-על-פי-כן אני קם כל-יום בחמש ולא בתשע.
ריבוני, – החזיר לו המזכיר, – כך נאה לך, שהרי תיכף משעת קימה אתה יודע, שבנקאי עשיר אתה. ואילו אני – דייני אם מתשע ואילך אני יודע, שמזכירך אני...
157
בעצם היום נתקל בנקאי בפקידו בשוק. העמיד בו הבנקאי עיניים זעומות ושאל:
מה לך כאן?
לגזוז שערותי, יצאתי – השיב הפקיד.
בשעות-העבודה? – רגז הבנקאי.
נענה הפקיד והחזיר:
הן גם גדלות לי בשעות-העבודה...
158
בנקאי ופנקסנו התווכחו בדבר הלכה פנקסנית. זה אמר: "כך יש לרשום אופרציה זו", וזה אמר: "לא, כך יש לרשום אותה".
התרגש הבנקאי:
עכשיו איני יודע, אם אני דעתי מטורפת עלי, או שאתה דעתך מטורפת עליך?
החזיר לו הפנקסן:
סלקא דעתך, שתעמיד לך פנקסן מטורף?...
159
משה בן-מנחם שימש פנקסן לסוחר עשיר, שלא ידע לכבד פקידו זה כראוי לו[9]. פעם אחת אמר לו לבן-מנחם אחד ממקורביו: ראה, אתה אומר תמיד: "ישרים דרכי ה'", ומה יושר הוא זה, שאדם גס כאדוניך נתן לו אלהים עושר רב, ולחכם גדול שכמותך לא נתן כלום?
החזיר לו בן-מנחם:
אדרבה, מכאן ראיה, ש"ישרים דרכי ה'". אילמלא לא נתן עושר לאדוני, מהיכן היה אדם זה חי. ואילו אני – מה צורך יש לי בעושר? חכמתי עומדת לי.
[יהודה ייטלש, בן-זמנו של בן-מנחם, מספר בדיחה נאה זו בנוסח אחר[10]:
אמרו לו לבן-מנחם
פלא הדבר שאתה משמש מזכיר ופנקסן לאדם, שאינו מגיע לקרסוליך, ולא אתה בעליו!
החזיר בן-מנחם:
אילמלי אני בעליו, מה היה עושה לביתו, ולהיות מזכיר ופנקסן אינו מוכשר כלל?]
160
חמש שנים עבדתיך באמונה, – אמר פקיד לאדוניו. – עכשיו אני מבקש, שתוסיף לי על שכרי.
תמה האדון:
שכרך מאה רובל לחודש. שמא אין זה מספיק למחייתך?
למחייתי מספיק, – השיב הפקיד, – אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. פעמים יש לו לאדם צורך גם בתענוג...
אם תענוג אתה מבקש, – הפסיקו האדון, – מה עניינה של תוספת-שכר לכאן? לך וצום שני ימים רצופים ותראה כמה תענוג יהיה לך כשתשב לאכול ביום השלישי.
161
סוחר עיין בחשבון-ההוצאות של משולחו ומצא כתוב:
"א' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; 'כי הם בשר-ודם' – שלושה רובלים".
"ב' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; 'כי הם בשר-ודם' - שלושה רובלים".
"ג' תולדות. אכסניה – רובל; אכילה ושתייה – שני רובלים; 'כי הם בשר-ודם' – שלושה רובלים".
בשר-ודם? – נהם הסוחר – מסכים. אבל לא ברזל ונחושת...
162
בערב, אחרי סגירת הבנק, כשיצאו המזכיר והגזבר, אמר הראשון לשני:
זה לי עשרים שנה אני עובד את הכרסן שלנו. כל אותן השנים נשאתי רשעותו ושתקתי. היום פקעה סוף-סוף סבלנותי, עמדתי וכתבתי לו הכל.
מה כתבת לו?
הכל כתבתי... כתבתי, שאין כמותו גס-רוח; כתבתי שאין כמותו רשע עריץ; כתבתי שכולנו שונאים אותו... כל מה שסוער בליבי זה עשרים שנה כתבתי.
פרא-אדם! – נתן עליו הגזבר בקולו. – היום כתבת לו ומחר יגרש אותך מן הבנק.
מחר יגרש אותי? – נבהל המזכיר. – מה ראית?
ואתה מה דעתך? – ברכות יניח לך על ראשך כשיקרא מכתבך?
מה פירוש כשיקרא מכתבי? – תמה המזכיר. – כיצד יבוא המכתב לידו?
תמה גם הגזבר:
לא אמרת שמכתב כזה וכזה כתבת לו?
נחה דעתו של המזכיר והחזיר:
ודאי כתבתי. אבל כלום שלחתי?
163
מרננים עליך, – אמר סוחר לגזברו, – שאתה גונב מן הקופה שלי.
ואתה מה רצונך, – החזיר לו הגזבר, – שאהיה גזבר לך ואגנוב מקופתם של אחרים?
164
סוחר הרגיש בגזברו, שהוא מבריח ממון מן הקופה. עמד ופטרו. התחיל הגזבר טוען לפניו:
זקנתי בעבודתי עמך; עכשיו אתה פוטרני. מה יאמרו הבריות, ואנה אני בא?
אף אני חס עליך, – החזיר לו הסוחר. – אבל מה אעשה? הלואי ויוסיף לי אלהים שנה על שנותי כנגד כל שקל, שדבק בידך מן הקופה.
ישמורך אלהים! – הפסיקו הגזבר – חייך ימאסו עליך, חלילה.
165
בשבת פרשה "וישלח" הקשו בבית-המדרש:
הכתוב אומר, שעשו נפל על צוואריו של יעקב "וישקהו ויבכו"[11]. בשלמא יעקב בכה, שהוצרך ליתן מנחה, אבל עשו שלקח מנחה – למה בכה?
היה שם סוחר בר-אוריין ותירץ:
אף עשו לא בכייה של חינם בכה. התורה מספרת, שלא מידו של יעקב ממש לקח עשו את המנחה, אלא מידיהם של משולחים[12], ומשולחים חזקה עליהם, שגנבו מחצה.
166
יום שמלאו לו לסוחר מפורסם חמישים שנה עשו לו קרוביו וידידיו משתה גדול. באו גם פקידיו אל המשתה והביאו איגרת של ברכה לחתן-היובל. נטל הוא את האיגרת מידם ואמר להם:
רבותי, יקרה וחביבה עלי ברכתכם, ובשכרה אני נותן לכם במתנה גמורה – כל מה שגנבתם משלי עד היום.
167
ההוא שאמר לחברו:
עליך אני תמהּ: יהודי שביהודים כמותך יעבוד את אדוניו עשרים שנה ולא ימצא שעת-כושר להיעשות אדון לעצמו!...
החזיר לו הלה:
מה אעשה ואף אדוני יהודי שביהודים הוא...
168
סיטונאי לבגדים קרא למשוּלחוֹ ואמר לו:
קנייה יפה נזדמנה לי – חמש מאות איצטלות-קיץ סחורה טובה. מאה נמכור כאן, וארבע מאות אתה צריך למכור במדינה. המחיר – עשרה רובלים. על כל-פנים, לא פחות מתשעה זהו המחיר האחרון. בו ביום יצא המשולח לדרך. למחר באה טלגרמה ממנו:
"אפשר למכור מאה; מציעים שמונה". מיד החזיר הסיטוני טלגרמה "מכור". למחר – טלגרמה שנייה מאת המשולח: "אפשר למכור מאתיים; מציעים שבעה". טילגרף הסיטוני: "מכור". טלגרמה שלישית מאת המשולח: "אפשר למכור הכל בבת-אחת; מציעים שישה". החזיר הסיטוני שוב: "מכור".
עברו יום-יומיים, באה טלגרמה מאת מכרו של הסיטוני: "משולחך חולה מסוכן". מיהר הסיטוני לשם ומצא את המשולח – גוסס. גחן אליו ואמר לו:
אם יש לך בקשה אלי – אעשנה. עשרים שנה עבדתני באמונה.
התחזק הגוסס ואמר:
רק בקשה אחת יש לי אליך... שמא תגלה לי רז זה – בכמה עלו לך האיצטלות.
169
משולח של פירמה ידועה בא לעיר ונכנס אצל אחד מלקוחותיו לשאול, שמא טלגרמה באה בשבילו?
הן, – השיב הלה. – זה עתה באה.
קרא המשולח את הטלגרמה ופניו נפלו:
אשתי ילדה תאומים.
טפח לו הלקוח בשכמו ואמר:
טוב מאד!... מעכשיו תדע גם אתה בצערו של אדם המקבל יותר מכפי שהזמין...
170
משולח של פירמה ליין נכנס אצל ייני והציע לו יין אדום. סירב הייני:
די לו במה שיש לו משלו.
לא נתקררה דעתו של המשולח והתחיל משבח ומפאר סחורתו שלו. פקעה סבלנותו של הייני ותפס לו בצווארונו והשליכו מן הבית. לא הייתה שעה קלה והמשולח חזר ובא:
עד כאן יין אדום. ויין לבן מה?
171
משולח של פירמה לגלנטריה בא לעיר ונכנס אצל חנווני להציע לו סחורה. קיבלו החנווני בסבר פנים יפות וביקש לראות דוגמאות. מיד פתח המשולח את מזוודותיו והתחיל מסדר את הדוגמאות על השולחן, והחנווני עומד ובודקן אחת-אחת ושואל על המחירים. נהנה המשולח:
חזקה, אין אדם טורח, אלא אם-כן דעתו לקנות.
ולסוף, לאחר שכלו כל הדוגמאות, פער החנווני את פיו, פיהק פהיקה גדולה ואמר:
דוגמאות יפות!... אבל, אני אין לי צורך...
קם המשולח והחזיר הכל למזוודותיו, חבש כובעו, כיוון רגליו כאדם העומד לתפילה ופתח:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא"!...
נתבלבל החנווני:
שמא משוגע אתה או חסר-דעה?
נענה המשולח ואמר:
חס ושלום! לא משוגע אני ולא חסר-דעה אלא – בשבילי מַתָּ...
172
סיטוני הרגיש בפקידו, שמזמן לזמן הוא מוציא פנקס קטן מכיסו, רושם בו רשימה קלה ומחזירו לכיסו. נתגרה יצרו של הסיטוני לדעת, מה טיבו של אותו פנקס ושאל את הפקיד. החזיר לו הלה:
מיום עומדי על דעתי אני נוהג לרשום בפנקסי זה כל מעשה של שטות, שאני עד-ראייה לו.
למשל?
הרי מכרת היום לפלוני לקוחנו סחורה בסכום הגון ולא קיבלת מאתו לא כסף ולא שטר, אלא סמכת על דיבורו בלבד, ומיד רשמתי בפנקסי שעשית מעשה של שטות.
אמר לו הסיטוני:
ואני בטוח ביטחון גמור, שפלוני לקוחנו יעמוד בדיבורו וישלם עד פרוטה אחרונה. וכשישלם, מה תעשה ברשימה שרשמת בפנקסך?
החזיר לו הפקיד:
כשישלם אמחוק רשימה זו מפנקסי ובמקומה ארשום אחרת: "פלוני לקוחנו עשה מעשה של שטות"...
173
סיטוני לבגדים הציץ מרחוק וראה, שמשולחו הבריח בחשאי זוג-מכנסיים מעל הדפה. שתק ולא אמר לו ולא כלום. ובראש-חודש, כשנכנס המשולח לקבל שכרו, עשה עמו הסיטוני חשבון וניכה לו שלושה רובלים. תמה המשולח:
נכי זה על שום מה?
השיב הסיטוני:
על שום אותו זוג-מכנסיים...
הקפיד המשולח:
משולחך אני ודייך שתחשוב לי זוג-מכנסיים בשניים וחצי.
החזיר לו הסיטוני:
משולחי אתה ויודע אתה, שהמחיר שניים וחצי אינו נוהג אלא בשביל הנוטל תריסר בבת-אחת...
174
שני יהודים: אחד – סוכן של חברה לאחריוּת החיים ולמקרי אסון, והשני – סתם יהודי. הראשון יושב ומפתה את השני לביטוח, והלה מסרב:
מה לו ולצרה זו? שומר פתאים ה'...
התלהב הסוכן:
כאחת הנשים תדבר... הגע בעצמך! אסון קרה אותך ושברת, חלילה, את רגלך – אלף אתה משתלם. יד נשברה לך, חס ושלום – אלפיים אתה נוטל. ואם, לא יעלה ולא יבוא, יד וגם רגל נשברו לך – הלוואי וזכו כל ישראל לכך...
175
חבורה של יהודים הפליגה בים. נטפל אליהם כומר מסית והתחיל דורש לפניהם בשבחו של "המשיח". ליגלגו עליו היהודים. כעס המסית ופרש. היה שם גלוּח אחד, סוכן של חברה לאחריות-החיים, ואף הוא פרש עם הכומר. הביט אחריו הזקן שבחבורה ונאנח:
כך דרכו של יצר הרע: תחילה מעביר את האדם על לאו שבתורה, ולסוף מביאו לידי שמד, רחמנא ליצלן.
לא היתה שעה מרובה והגלוח שב אל החבורה.
נו? מה? – שאל לו אחד מן החבורה בשפה רפה.
צהבו פניו של הגלוח:
ירבו כמותו בגויים... עד שאני נפתיתי לו לשמד, נפתה הוא לי לביטוח...
176
עשיר העמיד לו משרת ואמר לו:
רצונך שתהא מקובל עלי? תן דעתך להבין דבר מתוך דבר. אני אין שעתי פנויה להרבות שיחה ולפרוט הכל.
אעשה ואשמע – השיב המשרת והלך לעשות מלאכתו.
למחר חש העשיר בראשו ושלח את המשרת להביא רופא. מיד יצא המשרת לעשות רצון בעליו, וכשחזר נכנסו אחריו – רופא, אומן מקיז-דם, אשה שומרת על חולים, ארבעה קברנים וחייט עם בד לתכריכים.
נבהל העשיר:
הללו למה הם?
החזיר המשרת:
לא כך אמרת, שאתן דעתי להיות מבין דבר מתוך דבר?...
177
סייס אחד היה נוהג לקדש בשבת ויום-טוב על כוס גדולה ולהוציא כל בני-הבית בקידושו. פעם אחת, בשעת סעודה של שבת, אמר למשרת:
צא ותן מספוא לסוסים.
יצא המשרת ומיד חזר. אמר לו הסייס:
מה זה מיהרת כל-כך לחזור? כלום כבר הספקת ליתן מספוא לכל הסוסים?
החזיר המשרת:
נתתי עומס שלם לסוס הגדול, ואמרתי לו, שיוציא גם את האחרים...
178
אלמנתו של גבאי אמרה לטבחתהּ:
שמועה שמעתי, שאת אומרת לעזוב את ביתי. מה ראית?
חתן מצאתי לי, – השיבה הטבחה.
מזל טוב!... והחתן מי הוא?
חיים השמש.
עיקמה האלמנה את חוטמה ותמהה:
חיים השמש? גם זה לך בעל?
דומה אני, שהשמש החי טוב מן הגבאי המת...
- ^ לגירסת הש"ס עיין בבא מציעא כט, ב.
- ^ משנה מגילה ד,ו.
- ^ דברים כט, ד.
- ^ פירוש: סומים הם.
- ^ בבא מציעא קיא,א.
- ^ בראשית ג', יט.
- ^ "בורז'וק" – נוסח רוסיה, והוא סירוס של גנאי לבורגני.
- ^ לשעבר, כשלא היו מצויים בעיירות-ליטה אלא בתי-עץ בלבד וגם לא נהגו לטוח את הקירות מבפנים, היו מביאים בפרוס הסתיו אזוב יבש וסותמים את החורים שבין קורה לקורה, כדי לחצוץ בפני הרוחות והקור של החורף.
- ^ לחינם תולה הבדיחה בוקי סריקי בברנארד, בעליו של בן-מנחם: הוא ידע היטב את ערכו של פקידו זה ונהג בו כבוד רב. עיין מ' קיזרלינג, ""Moses Mendelson לייפציג 1881, עמ' 24 וגם עמ' 108.
- ^ ביכורי-העיתים לשנת תק"ץ, עמ' 75.
- ^ בראשית לג, ד.
- ^ שם לב, יז.