ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יד

פרק יד

[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" -- הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.

[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"-- בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.

[ג] "וטומאתו עליו" -- טומאת הגוף.

או יכול טומאת בשר?...
תלמוד לומר "וטומאתו עליו" -- "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.

[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.

[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים^[1] ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.

[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.

[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.

"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.

^ עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך

[1] עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך

[1]