סמ"ע על חושן משפט צו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכהאין נשבעין על טענת חש"ו כו'. פי' שבועה דאורייתא וכמ"ש. בסמוך ס"ב והטעם דחרש ושוטה דומים לקטן דלאו בני דעת נינהו כי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר ותביעתו היא ע"י רמיזה רש"י וקטן מיעט' קרא מדכתי' איש כי יתן כו' ודרשי' איש ולא קטן וכתיב עד האלקי' יבא דבר שניהן השוה התור' העמדת הדין לתחלת הנתינ' דבשניהן בעי' איש שהנתינ' תהי' מתחל' בשעת גדלות לאפוקי קטן שהגדיל ותבעו בגדלותו וגם שיהיה הגדול תובעו "בדין [ואז מהני ולא אמרינן גדול במילי דאבוה קטן הוא] "לאפוקי קטן הבא בטענת אביו לאמר אבי הגדול הפקיד בידך וכ"כ הטור לדעת ר"י ולא כרש"י דפליג וס"ל דבקטן הבא בטענת אביו נשבעין אטענתו ב"י ע"ש ועפ"ר:
כמשיב אבידה ואף שכבר נתבאר בסימן מ"ה ובכמה מקומות דבמודה מקצת לא אמרינן דיהא נאמן במיגו דאי בעי הוה כופר הכל משום דלא היה יכול להעיז פניו לכפור בכולו ה"מ בגדול אבל בקטן ובפרט בקטן הבא בטענת אביו היה יכול להעיז וכן הוא בגמ':
וי"א שצריך לישבע טעמו דנתבאר בטור דס"ל דהוא דומה לגדול שתובע לחבירו ע"פ ע"א שמעיד שלקח משלו אע"פ שהתובע אינו יודע אם לקח זה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה סקכ"ג אבל הרמב"ם ס"ל דשאני קטן דתביעתו אינו תביעה כלל ואימעטי' קרא:
אבל אם שמר לקטן כו' "עד מחמת טענה כו'. הטעם דטענת שומרים אף בגדול אינו טענת ודאי רק על הספק משביעין אותו שנאבד מידו בלא פשיעה א"כ מה לי קטן מה לי גדול ואיש כי יתן הכתו' בפ' שומרים לא בא למעט אלא טענת ודאי ויש לו ע"א:
וי"א דאין נשבעין לו כו'. טעמא דאיש כי יתן קאי גם אכל טענה דהשומר:
אע"פ שתבעו כשהוא גדול כו'. וה"ה איפכא שתבעו כשהוא קטן והנתינ' היתה בגדלות כגון שהפקיד אביו כמ"ש לעיל בשאר תביעות וכ"כ המ"מ ע"ש:
וכן אם הודה שהי' שותף כו'. המחבר אזל לטעמי' שפסק כהרמב"ם לעיל סי' צ"ג ס"ב דס"ל דלא אמרי' מגו להפטר משבוע' אבל בטור כ' כאן דפטור אם אין "עדים שהיה שותפו והיינו משום דס"ל כהרא"ש דחולק עם הרמב"ם בזה שם ר"ס צ"ג ע"ש ובפרישה ועיין שם בר"ס צ"ג בסמ"ע מ"ש מזה:
וכיוצא בו טענת שמא דדוקא משבוע' התורה איתמעטו:
סעיף ב
עריכהשבועת היסת נשבעין לו. שלא יהא כל א' נוטל ממונו של קטן וילך לו:
בין שהוי' שם עד כו'. בס"א נתבאר דיש חולקין בזה:
לפי שאינו יודע עונש השבוע' ור"ל גם עונש חרם אינו יודע:
סעיף ג
עריכהעל השטרות אין נשבעים פי' אם טוענו שטרות והוא מודה לו במקצתן ומטעם כיון דאין נשבעין על השטרות אפי' בגדול אלא מתקנת חכמים להפיס דעתו של התובע וכמ"ש בסימן שלפני זה ומה שנשבעים לקטן גם כן תקנת חכמים היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן:
שיש לו הנאה לקטן שאם לא יזדקקו הב"ד לטענת התובע אותו ימנעו מלהתעסק עמו ואזדא הנאתו דהקטן:
עד שיגדל וישבע. דבקטנותו אין משביעין אותו דא"י עונש השבוע' וע"ל סימן פ"ט ס"ב:
סעיף ד
עריכהאין קנין קטן כלום דבעינן שיהא איש וכמ"ש שלף איש נעלו:
סעיף ה
עריכהשדין החרש כדין הקטן ר"ל וכמו שנתבאר בס"ג דרואין אם טענו בדבר שהיה לקטן הנאה ממנו כו' וה"ה בחרש:
סעיף ו
עריכהומשביעין אותה ל' הטור דשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:
שתשלם לכשתאלמן כו'. אבל אין כופין אותה למכור כתובת' בטובת הנאה מיד דכל אשה לגבי בעלה מסתמא מחלה לו חוב כתובת' כשמכרוהו לאחרים והמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו וע"ל סי' תכ"ד שהארכתי בזה בסמ"ע ואין כאן חוב על הבעל מדר' נתן כיון דלא מטי עדיין זמן פרעון הכתובה וכמ"ש בסי' פ"ו ע"ש:
ואם הבעל מודה כו'. עיין בטור ובפרישה בדין זה ובשאחר זה מ"ש שם עליו:
י"א דאין משביעין האשה כשהיא מעוברת דהא מוציאין כו'. מל' "דהא משמע דס"ל למור"ם ז"ל דזה פשוט הוא דמוציאין אותה מב"ה כשנותנים חרם ואפי' אין כוונת המחרים עליה וזה לא מצאתי מבואר בשום מקום וגם ל' בנימין זאב אינו כן אלא ז"ל שם בסימן שפ"ה יחרים בב"ה סתם אך אם האשה מעוברת ימתין עד שתלד דמזה נזהרים העולם שלא להשביע אשה מעוברת ואפילו היכא דאמרי' להחרים סתם בב"ה לא יחרימו עד שתלד דהא כונת החרם עליה הוא ואיכא למיחש עכ"ל. הרי שדן שלא ליתן חרם מדין שבועה שנזהרין העולם מלהשביעה ומור"ם כאן דן דין שבועה מדין חרם. וגם משמע מל' בנימין זאב דאין מונעין מליתן חרם אלא דוקא כשהחרם בשבילה ואז אפילו אינה בב"ה לא יתן חרם בשבילה אפילו סתם ושניהן הן דלא כמשמעות דברי מור"ם ז"ל שכתב כאן: