פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · רמו · >>


מצות עשה רמו - לפסוק טומאת אוכלים

"מכל אוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משתה אשר ישתה בכל כלי יטמא וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור והנוגע בנבלתם יטמא. וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם."

[שם בת״כ] האוכל משמע האוכל המיוחד פרט לאוכלי בהמה, אשר יאכל פרט לאוכל סרוח אוכל יטמא מלמד שמקבל טומאה בכל שהו יכול יטמא אף לאחרים בכל שהו ת״ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת [ביומא דף פ׳] ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת. [שם בת״כ] מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור. יכול אף הדלעת שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהא טמאה ת״ל אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים מניין לרבות הטל והדבש והיין והשמן והדם והחלב ת״ל אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל, ונדרש וכל משקה כמו או כל משקה אי וכל משקה יכול מי תותים ומי רימונים ושאר כל מי פירות יהו מכשירין ת״ל מים מה מים שאין להם שם לווי יצאו אילו שיש להם שם לווי יכול אפי׳ הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל בכל כלי יטמא מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצאו אילו שהן מחוברין. ושנינו במס׳ מכשירין [פ״ד] צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלהו כל שהו מן המים טמא [שם] פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ופירות טהורין. ואם חשב בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורו׳ והפירו׳ הרי הן בכי יותן פי׳ לאחר שהעלם מן המים. ומה שמרבה במס׳ פסחים [דף ט״ז] דמים מחוברין מכשירין זהו לאחר שהעלם מן המים כמו שבארנו.

שנינו בתחילת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע״פ שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אע״פ שאין תחילתו לרצון הר״ז בכי יותן פיר׳ כדרשינן בב״מ [דף כ״ב] ובכמה מקומות כתיב [ומהם בפ״ג דקדושין דף נ״ט] כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן לרצון אף יותן לרצון ותחילתו לרצון הוא כגון שחישב בירידת מים לצורך דבר אחר וירדו על הפירות. ובת״כ דורש [בפ׳ ט׳ דלעיל] שצריך שיחשב בירידתן לצורך דבר תלוש דתניא יכול אפי׳ חישב עליהן שירדו לבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת״ל אשר ישתה כו׳ וסופו לרצון [בב״מ דף כ״ב] כגון שירד טל בלילה על הפירות ובבקר בעוד הטל עליהן ידע ושמח ומשקין [סוף מתני׳ דלעיל] טמאין מטמאים לרצון ושלא לרצון פי׳ שמטמאין ומכשירין כאחד. עוד שנינו שם [בדף ס״ו] הטומן פירותיו במים מפני הגנבים אינן בכי יותן הנותן פירותיו מפני כבדן בשבולת הנהר להביאן עמו אינן בכי יותן. ובפ״ג [דף ס״ז] שנינו המוליך חטין לטחון וירדו עליהם גשמים אם שמח הרי הן בכי יותן [שם] היו זיתים נתונין בגג וירדו עליהן גשמים אם שמח הרי הן בכי יותן [שם] החמרים שהיו עוברין בנהר ונפלו שקיהן למים אם שמחו הרי הן בכי יותן ובפרק ו׳ שנינו [דף ס״ח] המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה פי׳ תולעים וירד עליהן טל אילן בכי יותן ואם נתכוין לכך הרי הן בכי יותן. אשר ישתה פרט למשקה סרוח כך דורש בת״כ [בפ׳ הנזכר] עוד שם [בפ׳ י׳] וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא במה הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה הא אינו מדבר אלא באבר מן המת מנבלתם ולא מן העצמות וגידין ולא מן השינים ולא מן הצפורנים ולא מן השער שלה [מלשון פירש״י בפי׳ חומש שם ממשמעות ת״כ פ״ח הנזכר לעיל] תנור וכיריי׳ יותץ שאין לכלי חרס טהרה במקוה בטבילה. [בת״כ פ״י דלעיל] וטמאים יהיו לכם שלא תאמר מצווה אני לנותצם ת״ל טמאים יהיו לכם אם רצה לקיימם בטומאה רשאי [מלשון פרש״י דלעיל ממשמעות משנה פ״ק דמקוואו׳ ותוס׳ שם] אך מעיין ובור מקוה מים יהי׳ טהור לפי פשוטו מלקבל טומאה שאין מים מחוברין לקרקע מקבלין טומאה. ועוד יש ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו כאשר יתבאר במצות המקוה [מ״ע רמ״ח] ונוגע בנבלתם יטמא.

תניא בת״כ [בפ״י דלעיל כל הסוגיא] הילל אומר אפי׳ הנבילה בתוך מעיין ובור הנוגע בה יטמא שלא תאמר הואיל והמים מטהרין הטמא קל וחומר שיצילו הטהור מלטמא. ר׳ יוסי הגלילי אומר ונוגע בנבלתם יטמא במגע הם מטמאים ואינם מטמאין במשא, רבי עקיבא אומר ונוגע מנבלתם יטמא לרבות כלי עצם. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזי׳ אפי׳ מן הקרנים ומן הטלפיים. משאר בהמה וחיה מניין ת״ל מעשה אם כן למה נאמר עזים פרט לעוף [שם פ׳ י״א] וכי יפול מנבלתם יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאינו מטמא פרט לנבלה יבשה שאינה יכולה להשרות. מניין לזרעים טמאין שאם זרען טהרו ת״ל אשר יזרע טהור. יכול אפי׳ שלא השרישו ת״ל הוא, [שם כל הסוגיא] וכי יתן מים על זרעו אע״פ שכבר למדנו בכלי חרש שלא יטמא הזרעים אלא לאחר הכשר הוצרך ללמד גם על השרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר מפני שהשרץ חמור יותר ולא הי׳ למד מכלי חרש. ומניין לעשות שאר משקין כמים ת״ל מים מים לג״ש מה מים האמורים למעלה עשה בהן שאר משקין כמים אף מים האמורים למטה עשה בהן שאר משקין כמים אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע נתן זרע על גבי מים מניין ת״ל טמא הוא לכם כל שהוא לצרכיכם לרבות את ידות האוכלין כגון עוקצי הפירות שאם הוכשר היד הוכשר כל האוכל, [בפרק העור והרוטב דף קי״ח] וכן לעניין טומאה [שם דף קי״ז] ומניין לשומרי האוכלין כגון הקליפות שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהן שנא׳ על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין ושעורין ועדשין בקליפתן והוא הדין לשאר שומרי׳ זרע זרוע זריעה של מיני זרעונים זרוע שם דבר הוא כמו ויתנו לנו מן הזרעינים. [מלשון פירש״י פי׳ חומש דלעיל וכן משמע בת״כ פ׳ י״א דלעיל] הרי למדנו מפרשה זו שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים לאחר שנתלש שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר במחובר. ומשבאו עליו מים פעם אחת בתלוש מקבל טומאה ואפילו נגוב, [מלשון המיימוני פרק ט״ז דהלכות טומאת אוכלין וכן בפירוש ר״ש פ״ב דטהרות] מותר לאכול חולין טמאים ולשתות משקין טמאין שהרי נא׳ בתורה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל שהחולין מותרין שהרי אינו מדבר אלא בבשר קדשי׳ אם כן למה שנינו בפ״ב דטהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פוסל ולא מטמא לא שיהא השני אסור באכילה אלא למנות ממנו לתרומה ולקדש כמו שאומר שם שאם נגע שני של חולין בתרומה פוסלה ועשה אותה שלישי וכן אם נגע באוכלין של קדש טמאין שהשלישי עושה רביעי בקדש [שם] רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל שני נעשה גופו שני לקדש ואם נגע בתרומה פסלה. האוכל אוכל שלישי נעשית גופו שני לקדש ולא לתרומה ובאיזה חולין אתה מוציא שלישי בחולין שנעשו על טהרת הקדש. עוד שנינו שם בפ״ב דטהרות השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש [בתוס׳ פ׳ בתרא דיומא דף פ׳ ופ״ח דעירובין דף פ״ב בד״ה וחצי] פי׳ ר״ת כי שתי גזירות היו בפסול התרומה כי מתחילה היו אומרים כמו כן שמותר לטמא תרומה במיעיו כמו כן בחוץ ולא היו יודעין שבמעיו טומאה בלועה היא וגזרו על האוכל שתי ביצים שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה וזהו שאומר בתלמוד בפ׳ אף על פי [דף ס״ד] על ככר שיש מהן שלש בקב חציי׳ לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה שהן שני בצים ובדין הוא שדי בכביצה אלא שגזרו כן מפני שכשאוכלה נשאר ממנה בין השיניי׳ ובין החנכים ואיידי דאפקוה מכביצה אוקמוה אשני בצים וגם הקלו שיהו שוחקות כדאמרי׳ בעירובין [דף פ״ג] אבל משקה הנכנס כולו לתוך מעיו לא בעינן כי אם רביעית לפסול הגויה. ואחרי כן גזרו י״ח דבר על פסול מגע שבפה שלשם די בכביצה [בפ״ק דר״ה דף ט״ז כל הסוגיא] מותר לאדם ליגע בכל הטמאות ולהתטמא בהן שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מלהטמא במת מכלל שכל העם מותרין, [בפ״ג מינין דף מ״ג] ואף הכהנים ונזירים מותרין להטמא בשאר טמאות חוץ מטמאת מת. וכל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהן נכונים ליכנס למקדש וזה שנ׳ ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר.

מפרשה זו למדנו שהבגדים והשקים וכלי עור וכלי עצם וכלי עץ וכלי חרס מקבלים טומאה. ומפרשת כלי מדין למדנו שכלי מתכות מקבלים טומאה שנאמ׳ אך את הזהב ואת הכסף ואת הברזל ואת הבדיל ואת העופרת כלי זכוכית אין מקבלין טומאה מן התורה ואמרינן במסכת שבת [פ״ק דף ט״ו וט״ז] שחכמים גזרו עליהן שיהו מקבלין טומאה הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרש. ומפני שתוכו נראה כברו לא גזרו עליהן שיטמאו מאוירן עד שיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין בגבן ככלי מתכות ולא גזרו טומאה על פשוטיהן אלא על מקבליהם ואין להם טהרה במקוה ואין שורפין עליהם תרומה וקדשים שלא גזרו עליהם אלא לתלות. וכן שנינו בפ׳ שני דמס׳ כלים [ריש פירקא] כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהן טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא. ובפ׳ המוכר את הבית [דף ס״ו] אמרי׳ שפשוטי כלי עץ טמאין מד״ס והוא הדין לכלי עור וכלי עצם. אמנם אומר רבינו יצחק [וכן בתוספות שם כל הסוגיא בד״ה ושאני] שלשם מדבר בשלחן וכיוצא בו שהוא מתרבה בת״כ [פרשת שמיני פ״ז והביא לעיל] מפני שהן דומיא דשק שמשמש את האדם ומשמשיו ואותה דרשה אסמכתא ואינו אלא דרבנן. בד״א שטומאת פשוטיהם מד״ס בשאר טמאות. אבל במדדס הזב והזבה והנדה והיולדת מטמאין מן התורה שנא׳ כל המשכב אשר ישכב עליו וגו׳ כל העשוי למשכב או למרכב. וכן אומר בפ׳ על אילו מומין [דף ל״ח] בהנך דחזי ומדרסות דלא איתקוש לשק. ואמרינן בסוכה [דף ב׳] כל המטמא במדרס מטמא טמא מת. ואפילו פשוטי כלי זכוכית העשוי למשכב מטמא מדרס רק שטומאתו מדבריהם. שנינו בפרק י״א דכלים כלי מתכות פשוטיהם ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה רשב״ג אומר לא לכל הטמאות אמרו אלא לטומאת נפש בלבד. וטעם טומאה ישנה מפורש במס׳ שבת [דף ט״ז] ואפילו כלי של מתכת שהן מחזיקין ארבעים סאין בלח שהן כוריים ביבש טמאים שנאמר כל דבר אשר יבא באש וגו׳, [ממשמעות ספרי פרשה חקת ופי׳ דכלים דף י״א ומקומות אחרים] כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין מקבלים טומאה אפי׳ טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מד״ס ובין פשוטיהן ובין מקבליהם טהורים. וכן פשוטי כלי חרס טהורין מלקבל אפי׳ טומאת מדרס לא מדברי תורה ולא מד״ס כמו שבארנו למעלה על פי הברייתא דת״כ דכל שאין לה תוך בכלי חרס טהור. שנינו במס׳ כלים [פ׳ כ״ה] כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה פי׳ כגון בכלי שעתיד לשוף ולגרר דאמרינן בחולין [דף כ״ה] דטהור לחשב שלא לשוף המחשבה גומרת הכלי. ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שיתחיל לשוף וכן כל כיוצא בזה. שנינו בפ׳ ו׳ דמס׳ טהרות כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספקי ספקות ברה״י טמא בר״ה טהור ואמרי׳ בנדה [דף ד׳ וילפותא דסוטה בדף ג׳ שם בחולין דף ט׳] ובקידושין [דף פ׳] דבדבר שאין בו דעת לישאל לא דמי לסוטה ואף ברה״י ספיקו טהור ומזכרה שם שני דברים שאין בהם דעת לישאל ועשאום חכמים כמו שיש בהם דעת לישאל ואין לי להאריך בדבר הזה ורבנן דר׳ עקיבא בפ׳ רבי עקיבא [דף פ״ב] אמרו עבודה זרה מטמאה כשרץ שנ׳ שקץ תשקצנו. וארבעה אבות טומאות יש בה עבודה זרה עצמה ומשמשיה תקרובי עבודה זרה. ויין נסך שנתנסך לה וטומאת כולם מדבריהם כדאי׳ במס׳ שבת [דף פ״ג] ויש לה רמז מן התורה שנא׳ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם. [שם דף פ״ב] עבודה זרה מטמאה בשרץ במגע אבל לא במשא לרבנן [כן הוא במיימוני פ״ו דהלכות שאר אבות הטומאות ובהקדמתו לסדר טהרות דף ב׳ ע״ד וכן נכון לפי שיטת הגמ׳ שם אכן בכל הספרים שראיתי הי׳ אבל וצ״ע]. וכן משמשי ע״ז [בפ״ק דחולין דף י״ג] ותקרובת עבודה זרה מטמאה במגע ובמשא כנבלה שהכתוב קראה זבחי מתים [בפ׳ אין מעמידין דף ל״ו ודהוקש לזבח בדף כ״ט] וכן יין שנתנסך לה שהוקש לזבח שנאמ׳ אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. אבל סתם יינם אינה מטמא אלא טומאה קלה כשאר כל משקין טמאין ועבודה זרה ומשמשיה שבטלו טהורין: