סמ"ג עשה מ
מצות עשה מן התורה לאכול מצה לילי ט״ו, שנאמר "בערב תאכלו מצות" בכל מקום ובכל זמן. וכן אמר רבא [בפ׳ ערבי פסחים דף ק״כ] מצה בזמן הזה דאורייתא ואינה תלויה באכילת הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה. ואמר רבא [שם] אכל מצה אחר חצות, לר׳ אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, פי׳ לר׳ אלעזר בן עזריה דאמר [שם] הפסח אינו נאכל אלא עד חצות. וסתם לן תנא כוותיה [בערבי פסחים ובמס׳ זבחים פ׳ איזהו מקומן ובברכות דף ג׳ ועיקר הסוגיא דף ט׳] ואע״ג דאיכא חדא סתמא במגילה דלא כוותיה סמיה מקמי כל הני סתמא והמצה הייתה נאכלת בזמן אכילת הפסח.
בשאר ימות הרגל אכילת מצה רשות – רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או פירות – אבל בליל חמשה עשר לבד חובה. [שם ובפ׳ כיצד מברכין דף ל״ט ועיקרו בריש מס׳ חלה]
העושה עיסה מן החיטין ומן האורז, אם יש בהן טעם דגן יצא ידי חובתו. אחד מצה הנאפת בתנור או באילפס, בין שהדביק הבצק באילפס ואחר כך הרתיח מתחתיו בין שהרתיח ואחר כך הדביק, הרי זה קרוי לחם וחייב בחלה ויוצא בה ידי חובתו. דהלכה כר׳ יוחנן דאמר בפ׳ כל שעה [דף ל״ז] כל מעשה אילפס קרוי לחם וחייבין בחלה, בדבר שבלילתו עבה. ואע״פ שפסק ר״ח כר״ל דאמר פטורין [בתו׳ שם בד״ה דכ״ע מעשה] מפני שהאבעיות בפ׳ כל שעה הולכות אליבא דריש לקיש דאמר פטורין וגם אומרת שם הסוגיא דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין. מכל מקום פוסק בשאלתות פרשת צו כר׳ יוחנן וכן פוסק רבינו יצחק [בתוס׳ דלעיל] מדלא חשיב בפ׳ החולץ [דף ל״ו] בהדי תלת מילי דהלכה כריש לקיש לגבי ר׳ יוחנן ובירושלמי דמס׳ חלה [פ״ק וכל הסוגיא בפי׳ ר״ש משנה ה׳] גרסינן אמר ריש לקיש כל שהאור מהלך תחתיו אין חייבין בחלה ואין מברכין עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ובלבד ע״י משקה פי׳ כגון טיגון וכל הני בלילתן רכה כגון קרייפלינש ובינייץ בלע״ז אבל בלילתן עבה על ידי משקה קרוי לחם. כדגרסינן בפ׳ כיצד מברכין [דף ל״ט] היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו נטלן לאכלן מברך המוציא קפסיק ותני ל״ש מנחת סולת ול״ש מנחת מחבת ומרחש׳ שבלילתן עבה.
נשים חייבות במצות אכילת מצה דבר תורה, שנאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". כל מי שישנו בבל תאכל חמץ, ישנו בקום אכול מצה [בפרק אלו עוברין דף מ״ג].
אמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו [בפרק ערבי פסחים]. וגרסינן בירושלמי רבי לא הוי אכיל לא חמץ ולא מצה, איכא דאמרי משום דרבי בכור הוה ואיכא דאמרי משום דאיסתניס הוה, פירוש אם היה אוכל בבקר לא היה אוכל מצה בלילה לתיאבון. ומכאן סמך לאותן בכורות שמתענים בערב פסח. [פרק בתרא כל הסוגיא]
ועוד אמרינן במסכת סופרים דאין אומרים תחינות כל ימי ניסן ואין מתענין כל ימי ניסן, מפני ששנים עשר נשיאים הקריבו את קרבנם בשנים עשר ימים הראשונים, ונם נגאלו בו ישראל ולעתיד לבא עתידין ליגאל בו. והבכורות מתענין ערב פסח והצנועין שרוצים לאכול בלילי פסח מצה לתיאבון. אמרינן בפרק ערבי פסחים [דף צ״ט וק״ז] דמודה ר׳ יוסי לר׳ יהודא בערב פסח שאסור להתחיל לאכול, פירוש מצה עשירה שאינה בכלל האיסור, מתשע שעות ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון כסתם מתניתן דערבי פסחים [דף צ״ט ודר״ת בתוס׳ שם בד״ה לא יאכל ובאשירי שם ריש פירקא] וכן הלכה. רבינו יעקב היה נוהג לאכול מצה עשירה נילושה בביצים בלא מים בי״ד שחל להיות בשבת בסעודה שלישית.