סמ"ג עשה לט
מצות עשה מן התורה להשבית חמץ קודם שיעבור זמן אכילתו, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ודרשו רבותינו בפ׳ קמא דפסחים [דף ד׳ וה׳] שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראייה לדבר זה מה שכתוב בתורה, "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר אחר חצות.
והשבתה זו לר׳ עקיבא הבערה היא [שם דף ה׳], ואומר רבינו שלמה ורבינו משה [בתחילת פ״ב מהלכות חמץ ומצה והסוגיא בהגהה שם] דהא דאמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, דהיינו מ"תשביתו" [בתוס׳ שם בד״ה מדאורייתא]. וקשה לר׳ עקיבא דאמר הבערה היא, מאי איכא למימר? ואומר רבינו יצחק דביטול מועיל מטעם הפקר, דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואע״ג דאמרינן בנדרים [דף מ״ה] דאין הפקר פחות משלשה, זהו מדרבנן. ומהו הביטול? שיבטל החמץ ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
תנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר [משנה קמייתא דפסחים]. פירושו לילה שבתחילת ארבעה עשר, בודקין את החמץ במחבואות ובחורין, מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. שהואיל והחמירה בו תורה כל כך, לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא היכא דלא בטלו, אמרו חכמים שיהא צריך בדיקה אפילו היכא דבטלו, גזירה שמא יאכלנו. ועוד שיש כרת באכילתו ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו. ואמר התם שאין קובעין מדרש בסוף יום י״ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת ההיא, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחילת זמנה. ואמר רב יהודא [שם דף ו׳] הבודק צריך שיבטל בשעת הבדיקה. ור״י ברבי אברהם היה אומר [וכן הוא באשרי שם] שמנהג כשר הוא לבטל אף בשעת הביעור, לפי שרגילין לחזור ולקנות חמץ למחרת שאינו בכלל ביטול הלילה. וגם מי שאינו קונה חוזר וזוכה בלחם שביטל אף על פי שבמשמעות ההלכה אין משמע כן. [בד״ו דלעיל] דקאמר ונבטליה בד׳ שעות ונבטליה בה׳, ומשני כיון דלאו זמן ביעורו הוא ולאו זמן איסורא הוא, דלמא פשע ולא מבטל ליה. משמע לכאורה שאם בטל, די בפעם אחת. והכל נאמנים על בדיקת חמץ [שם בד״ד] אפילו נשים ועבדים וקטנים. ואף כי ידעינן דלא בדק ואמרי בדיקנא מהמני הואיל ובדיקת חמץ מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ואע״פ שנשים נאמנות אף בדאורייתא [בתוס׳ שם בד״ה הימנוהו] כגון על ניקור ומליחה, היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור, אבל על בדיקת חמץ סבורות שאין חמץ בחורין ונמנעות לבדוק מפני עצלותם.
והכי מפרש לה בירושלמי [שם] אין בודקין לא לאור החמה היכא דלא בדק בלילה ולא לאור הלבנה ולא לאבוקה מפני שטרוד שירא לעשות הבערה בבית וממהר לבדוק אלא לאור הנר. בד״א בחורין ובמחבואות, אבל באכסדרה שאורה רב, אם בדק לאור החמה דיו. [שם ד״ח] ואמצע החצר אינה צריך בדיקה, מפני העופות המצויים שם והם אוכלות כל חמץ שיפול שם [שם]. חור שבין אדם לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. חור שבין יהודי לארמאי, אינו בודק כלל שמא יחשדנו הגוי בכשפים, אלא מבטלו בלבו לדברי פלימו. [שם] חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע שתחת גג הבית ורפת בקר ולולים ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים, אין צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס בהם חמץ. אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ואוצרות המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המורייס וחורי הבית האמצעים וכיוצא באלו, צריכים בדיקה שסתמא מכניסין בהם חמץ. ואם ידע בוודאי שלא הכניס בהם חמץ אין צריך בדיקה. [שם דף ב׳ וח׳] וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה. [שם דף ט׳]
אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם ניחוש מבית לבית, ניחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף. [שם] בדק ליל ארבעה עשר והניח עשר חלות ומצא תשע, הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שניה, שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי. בפ׳ אלו עוברין [דף מ״ה] מוכיח שבצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו, אם עשוי לחזק, פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם בד״ה כאן] לחזק בו שברי העריבה, בין במקום לישה בין שלא במקום לישה כגון שיפתא דאגנא, בטל במיעוטו. ואם לאו חייב לבער. אמרינן פרק קמא [דף ו׳] המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער. קודם שלשים יום אין זקוק לבער. ואם דעתו לחזור קודם הפסח, צריך לבדוק ואח״כ יצא, שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער. ואם אין דעתו לחזור אין צריך לבדוק. [שם] וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום, צריך לבדוק ואח״כ כונס אוצרו לתוכו. קודם ל׳ יום, אם דעתו לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק ואח״כ עושהו אוצר. ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח, אינו צריך לבדוק. [משמעות הגמ׳ שם דף ט׳ וי״א]
כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורין ומן המחבואות, ומניחו במקום המוצנע עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו. חל י״ד להיות בשבת [שם דף י״ג ודף ב׳ ובפ׳ אלו עוברין דף מ״ט] בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל י״ג, ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום המוצנע, והשאר מבערו לפני השבת. ואם נשאר מן החמץ בשבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו. [הכי איתא שם בדף ו׳ לגבי יום טוב ולקמן בסמוך מביאו וה״ה לשבת וכן תמצא בטור א״ח סימן תמ״ו]. מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל י״ד, בודק ביום י״ד שחרית. לא בדק שחרית, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. ולשון המשנה [שם ד״ו וכל הסוגיא] כך הוא: לא בדק בשחרית, יבדוק בתוך המועד. ומפרש רבינו יצחק [וכן הוא בתוס׳ שם] ורבינו משה [בפ״ג דהלכות חמץ] שהכל קרוי תוך המועד, מתחילת שעה ששית עד אחר הרגל. עבר המועד ולא בדק, יבדוק אחר המועד כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שאסור בהנאה. [בפסחים ד״ז] כשבודק את החמץ בליל י״ד או ביום י״ד או בתוך הרגל, קודם שיתחיל לבדוק אומר: ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. דהכי מסקינן התם הילכתא. [במימוני] ואם בדק לאחר הרגל, אינו מברך. [פ״ק ד״ו]
מי שלא ביטל קודם שיתחיל שעה ששית, שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנאה מדבריהם. ואין בטולו מועיל כלום. ולעניין שיתחייב בבל יראה ובל ימצא, עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש, שאיסור שלו מן התורה. [שם] אמר רב יהודא המוצא חמץ ביום טוב בפסח, כופה עליו כלי, פירוש בבטלו מיירי, דאי לא בטלו היה יכול לשורפו ביום טוב. דרב יהודא אית ליה בפ״ק דכתובות [דף ז׳] מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש רק שיהיה לצורך יו״ט קצת קיימא לן כר׳ יהודא דאמר בפ׳ כל שעה [דף כ״א ועיקר הסוגיא בדף כ״ז ובתוס׳ שם בד״ה אין ביעור] אין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם לן תנא בתמורה [דף ל״ג] כותיה דתנן אלו הן הנשרפים תרומה טמאה וחמץ בפסח ואע״ג דשתק ר׳ יהודא [בפ׳ כל שעה דף כ״ח] אנן לא שתקינן שהרי אינו מוקשה אלא מדברי עצמו שחולק על חכמים במקום אחר [במשנה בתמורה דף ל״ד] ולמד ר׳ יהודא [בדף כ״ז וכ״ח דלעיל] שחמץ בשריפה מנותר. מה נותר לאחר איסורו שריפתו, אף חמץ כן. אבל קודם איסורו השבתתו בכל דבר. והכי מפרש לה בירושלמי [בפ׳ כל שעה] ובתלמודנו [בפרק קמא דף י״ב] אמר ר׳ יהודא אימתי הוא בשריפה? שלא בשעת ביעורו, פי׳ כגון לאחר שש. אבל בשעת ביעורו, פי׳ בשעה שישית שדרך הכל לבער השבתתו בכל דבר. כך פי׳ רבינו יצחק [בתוס׳ שם] חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר, הרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו [שם דף ט׳].