סמ"ג לאו שטו
שלא ליתן מום בקדשים שנ' "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר ובצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו". ותניא בת"כ אין לי אלא שלמים מניין לרבות העולה ת"ל נדר מניין ' לרבות התודה ת"ל נדבה מניין לרבות יולדות ונזיר ומצורע ת"ל לפלא מניין לרבות התמורות והוולדות ת"ל בבקר ומניין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מניין לרבות חטאת ואשם ת"ל בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון זו מ"ע מל"ת מניין ת"ל כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום פי' לא יהיה בו מום מכאן אמרו הא דתנן בבכורות [דף ל"ג] בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הר"ז לא ישחוט עליו רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום, וקי"ל [בביצה דף כ"ג ובכמה דוכתי] כרבי שמעון בכל איסורין שבתורה דדבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ולא ימות ובבכורות [דף ל"ג] נחלקו המטיל מום בבעל מום רבי מאיר אוסר שנא' כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון בראוי להקרבה הכתוב מדבר ודורש כל מום לא יהיה לגרמא, דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא כלב ויטלנו ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום וכרבנן ק"ל וכן אמר רבא בביצה [דף כ"ז] דילמא את גרמת ליה ומנלן דגרמא אסור דכתיב כל מום כתב רבינו משה [בפ"א דהלכות איסורי מזבח] שאי מטיל מום בקדשים בזמן הזה לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שאז היה ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר קל"ת אינו לוקה, וחילוק כזה מפרש התלמוד בע"ז [דף י"ג] גבי ויהא כמטיל מום בבעל מום ומתרץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזו דמים להקרבה אבל בזמן הזה לא:
יש מומין מיוחדין בבהמה ואין ראויין להיות באדם והם עשרים ושלשה וזהו פרטן ועיקרן בבכורות [פרק על אלו מומין] א' אם היה גלגל עיניה עגול כשל אדם, ב' עינים אחת גדולה כשל עגל ואחת קטנה כשל אווז אבל אם היתה לה אזן קטנה ואזן גדולה אפי' היתה הקטנה קטנה כפול כשרה, ג' אם יש בלובן עיניה יבלת שיש בה שיער, ד' אם ניקב העור שבין חוטמיה במקום הנראה, ה' פיה דומה לשל חזיר, ו' חטיה החיצונות שניקבו פי' חיטיה זינזיב"א בלעז, ז. או שנגממו אע"פ שנשארו מקצתן, ח' או שנפגמו, ט' אם נעקרו חיטיה הפנימיות שהשינים הגדולות קבועות שקורין מישלייר"ש ובעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסירין, י' אם ניטלו קרניה וזכרותיה עמהן ולא נשאר בהם כלום, י"א אם נפגם עור שחופה גיד הנשה, י"ב אם נפגמה הערוה, י"ג אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק, י"ד אם היה הזנב קצר ועד כמה בגדי חוליא אחת מום שתים כשר, ובטלה שתי חליו' מום ג' כשר, ט"ו מפרש בתוס' [פ"ד דבכורות] אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמות, י"ו אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע בשר, י"ז אם היה זנב הגדי רך ומדולדל כשל חזיר, י"ח אם נשבר עצם הזנב אבל נשבר עצם מצלעותיו כשר מפני שאינו בגלוי, י"ט בעל חמש רגלים, כ' אם אין לו אלא ג' רגלים, כ"א אם היה אחד מרגליו וידיו פרסתו עגולה כשלן חמור אע"פ שהיא סדוקה ופרוסה, כ"ב אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה, כ"ג אם נגממו טלפיה וזכרותו עמהן אע"פ שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר [בבכורות] כל מום מע"ג המומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע"פ שאינו כשר אינו נפדה אלא יהיה קיים וירעה עד שיפול בו מום אחר קבוע משאר המומין ויפדה, [שם דף ל"ו] וכן בהמת קדשים שנולד בה מום עובר אינה קרבה ולא נפדית:
וארבע מומין עוברין יש בבהמה ובאדם [שם דף מ"א] ואלו הן, א' גרב לח, ב' חזזית שאינה מצרית, ג' מים שיורדין בעין ואינם קבועים, ד' סנורים שאינם קבועין:
ויש ארבע חלאים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתו אומ' מבחר נדריהם ואלו הן, א' מי שיש לו בלובן עיניו יבלת שאין בה שער אם נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותו מעט סמוך לבשר, ג' אם נפגמו חיטים הפנימיות, ד' אם נגממו [במשנה פ' מומין אלו דף מ"ה] בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך [שם דף ל'] ואע"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו נשחטה ונמצאת טריפה ה"ז תצא לבית השריפה [משמעות כל הסו' בפ' על אלו מומין דף ל"ח] וכן אם נמצא אבר מאברי' הפנימיי' חסר אע"פ שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול ה"ז אסורה למזבח ותשרף לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפני' מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנ' תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא ג' כוליות או ב' טחולים פסולה, [בת"כ פ' אמור פ' ו'] אין מומין פוסלין בעוף ולא נקבות שנא' תמים זכר בכשבים וגו' תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרו' בעופר בד"א במומין קטנים אבל מחוסר אבר פסול וכן אם נולד אחד מן הטרפות שאוסרין אותה באכילה הר"ז נפסל לקרבן, בחולין [דף כ"ב] אמרי' תורים קטנים פסולים ובני יונה גדולים פסולים שנ' מן התורים או מן בני היונה תחלת הצהוב שבזה ושבזה פסול פי' שמתחילי' להביא כנפי' מוצהבו' שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו, ועד מתי יהיו בני היונה כשרין כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם והתורים כשרין משיצהיבו, [בת"כ פ' אמור פ"ז ומביאה בבכורות דף נ"ו] הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן כפולין אע"פ שאין בהן מום שנא' שור או כשב או עז כי יולד שור או כשב פרט לכלאים לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימי' פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו, [שם] הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מן העז, וכן הרובע והנרבע והמקצה לע"ז והנעבד אע"פ שהן מותרין באכילה הרי הם פסולין לגבי מזבח, כדתניא בת"כ [פ' ויקרא פ"ב] אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול חיה בכלל ת"ל בקר וצאן מן הבהמה ולא כולה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנוגח שהמית כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה, ועוד אמר הכתוב כי משחתם בהם מום בם, ודורש בברייתא אחרת כל שיש בו השחתה הרי הוא כמום [בחולין דף כ"ג ובבכורות דף נ"ו] ובערוה הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו ובע"ז כתיב כי שחת עמך, ומדאסרינהו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ושתי ברייתות אלו מביאין בתמורה [דף כ"ה] אמרי' בע"ז [דף כ"ב] לוקחין כל הקרבנות מן העכו"ם ואין חוששין לו משום רובע ונרבע ולא משום מוקצה ונעבד עד שיודע בודאי שזה נפסל הרי הוא אומר מעמלקי הביאום למען זבוח לה' אלהיך, כל האסורי' לגבי מזבח וולדותיהן מותרים חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם שאם נעבד בה עבירה או המיתה כשהי' מעוברת וולדן אסור כדאי' בתמורה [דף ל'] [שם דף כ"ה] אין צ"ל ברובע ונרבע וכיוצא בהן שאסורין לגבי מזבח אלא כשהן מותרין להדיוט כמו על פי עד אחד או ע"פ הבעלים: