פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · לאו · ריב · >>


מצות לאו ריב - לא לקלל אדם את עצמו

מצוות רט–ריב:

הזהירה תורה שלא לקלל את הדיין מישראל, שנאמר "אלהים לא תקלל(שמות כב, כז).

וכן הזהירה תורה (סנהדרין סו.) שלא לקלל ראש סנהדרי גדולה או המלך, שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" (שם).

וכן הזהירה תורה שלא לקלל אחד מישראל הכשרים, שנאמר "לא תקלל חרש(ויקרא יט, יד). ולמה נאמר חרש? שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו, לוקה על קללתו. ותניא בפרק שבועת העדות [דף ל"ו וע"ש בתו'] ובתורת כהנים (פרשת קדושים) מה חרש מיוחד שהוא בחיים, אף כל שהוא בחיים. יצא המקלל את המת, שהוא פטור.

וכן הזהירה תורה שלא לקלל עצמו, כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות לו.), שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאד(דברים ד, ט). ואמר רבי אבין אמר רבי אילעא [שם] כל מקום שנאמר "השמר פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה.

לא הזהירה תורה על כולן אלא בכשרים, שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" – בעושה מעשה עמך (סנהדרין פה.).

ונמצא למד שהמקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, בין קטן בין גדול, לוקה אחת. ואם קלל דיין לוקה שתים. ואם קלל נשיא לוקה שלוש.

אף על פי שהמקלל אביו ואמו אינו חייב אלא עד שיקללם בשם, [במשנה פ' ד' מיתות דף מ"ו] המקלל עצמו או חברו או דיין או נשיא אפילו בכל הכינויין, כגון חנון או רחום וכיוצא בהן, חייב, כמו ששנינו בפ' שבועת העדות. [דף ל"ה] לפיכך אם קלל בכל לשון חייב, שהשמות שקורין בהן הגויים להקב"ה הרי הם בכלל הכינויין.

ואינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשרים, כשאר כל חייבי לאוין. בכלל ארור בו נידוי דכתיב אורו ארור יושביה, בו קללה דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, בו שבועה דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וגו' כדאיתא בפ' שבועת העדות [דף ל"ו].