סידור תורה אור/סדר ברכת הנהנין

סידור תורה אור

פרק א

(א) מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה'. ומד"ס לברך לפני כל אכילה ושתיה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה וגו':

(ב) על כל אוכלין ומשקין מברכין ברכה כוללת לכמה מינים. בורא פרי האדמה לכל מיני פירות הארץ. ובורא פרי העץ לכל פירות האילן. ושהכל נהיה בדברו לשאר כל אוכלין ומשקין חוץ מן היין והפת. שהיין הוציאו מכלל פירות האילן לברך עליו בורא פרי הגפן. והפת הוציאו מכלל פירות הארץ לברך עליה המוציא לחם מן הארץ:

(ג) וכל שהוא ממין דגן ולא עשאו פת כגון מיני תבשילין של קמח או דייסא אף על פי שאין נקראין לחם מכל מקום יש בהם חשיבות שנקרא מזון ומברכים עליהם בורא מיני מזונות. ברך על הפת בורא מיני מזונות יצא ויש חולקים. וספק ברכות להקל כמו שיתבאר (בפ"ב):

(ד) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם בירך שהכל נהיה בדברו יצא אפילו על פת ויין. לפיכך כל פרי שהוא ספק לו אם הוא פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה, ואם אינו יודע כלל מהו מברך שהכל נהיה בדברו וכן כשנסתפק לו מצד הדין מחמת מחלוקת הפוסקים:

(ה) וכל זה כשנולד לו ספק אחר שלמד או בדיעבד אבל לכתחלה אסור לו לצאת בברכת שהכל אלא צריך לברך על כל דבר ברכה המיוחדת לו ואם הוא ע"ה ילך אצל חכם וילמדנו הלכות ברכות:

(ו) היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ וברך תחלה על פרי האדמה צריך לחזור ולברך על פרי העץ כי לא נפטר בברכת בורא פרי האדמה אלא כשברך עליו ולא כשברך על פרי האדמה. במה דברים אמורים במברך סתם אבל אם נתכוין לפטור בברכתו גם פרי העץ יצא ואפילו לא היה פרי העץ עדיין לפניו כשברך אלא שאחר כך הביאו לפניו. ויש חולקין על זה ואומרים שאפילו נתכוין לפטור בברכת בורא פרי האדמה את פרי העץ המונח לפניו לא יצא וצריך לחזור ולברך בורא פרי העץ ולא אמרו שאם בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא אלא בדיעבד כשא"א לתקן לחזור ולברך כראוי ברכה המיוחדת לו שאם כן תהא ברכת בורא פרי האדמה לבטלה אבל כשאינה לבטלה הרי זה כלכתחלה וצריך לברך כתיקון חכמים לפיכך למעשה צריך ליזהר שלא להתכוין לעולם לפטור פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה כדי לברך לדברי הכל:

(ז) על כל אוכלין ומשקין מברכים אחריהם בורא נפשות רבות. חוץ מן הפת שמברכין אחריה ברכת המזון וחוץ מז' המינים שנשתבחה בהם א"י שהם חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזית ותמרה שמברכין אחריהם ברכה אחת מעין ג' ברכות וכן על היין היוצא מן הגפן. וכוסמין מן חטה ושבולת שועל ושיפון מן שעורים והם הנקראים דגן סתם בכל מקום:

(ח) אין מברכין בורא מיני מזונות על הדגן ולא לאחריו מעין ג' אלא כשאוכלו בדרך אכילתו כגון תבשיל הנעשה מקמח או דגן עצמו שנחלק לשנים או לג' ויותר ונתבשל במים או בשאר משקים וזו היא הנקראת דייסא בכל מקום או אפילו לא נחלק רק שהוסרה קליפתו ודרכו להאכל כך מבושל כגון הריפות של שעורים ויש אומרים עד שיתמעכו וידבקו גרעינים זה לזה מרוב הבישול אבל אם הוא שלם שלא הוסר קליפתו ולא נתמעך אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות רבות ולא מעין ג' כי לא נשתבחה א"י באכילה זו ויש מסתפקין בזה אם לברך אחריו בורא נפשות רבות או מעין ג' ומספק זה אומרים שאין לאכול ממנו כשיעור כי אם בתוך הסעודה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה אבל אם אירע שאכל שלא מתוך הסעודה יברך בורא נפשות רבות:

(ט) קמח של א' מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקים אם נעשה רך וקלוש כל כך עד שאינו ראוי אלא לשתיה ולא לסעוד הלב כלל אינו מברך עליו אלא שהכל אבל אם הוא עב קצת שהוא ראוי לאכילה ולסעוד הלב אף על פי שאינו עב לגמרי שיהא ראוי ללועסו מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו מעין ג':

(י) דוחן הרי הוא כשאר מיני קטניות ומברכין עליו שהכל בין על הפת בין על התבשיל הנעשה מקמחו אבל האורז אם בשלו עד שנתמעך או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו בורא מיני מזונות אבל לאחריו מברך בורא נפשות רבות ויש אומרים שאפילו לא נתמעך בבישול מברך עליו בורא מיני מזונות ומספק ראוי לברך עליו שהכל כשהוא שלם ואם בירך עליו בורא פרי האדמה יצא מאחר שהוא שלם:

(יא) מנהג העולם שמפרשין אורז ריי"ז דוחן היר"ז, אבל יש מפרשים אורז היר"ז דוחן ריי"ז. לפיכך ירא שמים לא יאכל בין אורז בין דוחן (מבושל) בין שלם בין נתמעך כי אם בתוך הסעודה וכשאוכל שלא בתוך הסעודה יברך שהכל על כולם:

(יב) בברכה מעין ג' של פירות מז' המינים חותמין בחוץ לארץ על הארץ ועל הפירות ובארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה ואפילו פירות ארץ ישראל שיצאו לחוץ לארץ חותמין לאחריהם על הארץ ועל פירותיה:

(יג) אכל פירות משבעת המינים ואכל מיני מזונות ושתה יין יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך פרי העץ ויאמר כך על המחיה ועל הכלכלה [ו]על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה כו' וחותם ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן והפירות:

(יד) אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים וכיוצא בהם אין צריך לברך בורא נפשות רבות על התפוחים לפי שהם בכלל ברכת על העץ ועל פרי העץ אבל אם אכל תפוחים ושתה יין צריך לברך בורא נפשות רבות על התפוחים ואפילו חתם על הארץ ועל הפירות אבל אם אכל ענבים או צמוקים ושתה יין וברך על הגפן ועל פרי הגפן נפטרו מברכת על העץ לפי ש[ג]ם הם פרי הגפן:

(טו) במה דברים אמורים כשנתכוין לפוטרם אבל בסתם אינו פוטרם הואיל וברכתם המיוחדת להם אינה פרי הגפן אלא פרי העץ. לפיכך לכתחלה לא יתכוין לפוטרם בברכת על הגפן אלא יכלול אותם בפירוש כמו שנתבאר:

(טז) וכן בברכה ראשונה לא יתכוין בברכת היין לפטור גם הענבים או הצמוקים אלא יברך עליהם ברכה המיוחדת להם ואם נתכוין לפוטרם או שטעה ובירך על הענבים או הצמוקים בורא פרי הגפן יצא:

(יז) ברכת המזון אינה פוטרת מעין שלש שאם אכל פירות מז' המינים לפני הסעודה להתענג בלבד ולא כדי לפתוח בני מעיים להמשיך הלב לאכילה (שאז הם נפטרים בברכת המזון כמו שיתבאר בפ"ד) ושכח ולא בירך לאחריהם ולא נזכר עד אחר ברכת המזון צריך לחזור ולברך על העץ כו' ואין צריך לומר פירות שאינן משבעת המינין ושאר אוכלין ומשקין שברכה שלאחריהם הוא בורא נפשות רבות שאינן נפטרים בברכת המזון חוץ מן התמרים והיין שנפטרים בדיעבד בברכת הזן שבברכת המזון לפי שהם סועדים הלב גם כן וכן חמשת מיני דגן שאכלן לפני הסעודה נפטרו בברכת המזון בדיעבד אבל לכתחלה אם נזכר קודם ברכת המזון צריך לברך תחלה על המחיה קודם ברכת המזון וכן ברכת על העץ על התמרים ועל הגפן על היין שלפני הסעודה אם אינו שותהו כדי לגרר ולהמשיך הלב לאכילה כמו שיתבאר בפ"ד:

(יח) ברכת על המחיה אינה פוטרת ברכת בורא נפשות רבות כגון אם אכל דייסא ובשר ודגים אף על פי שמשביעין קצת אינן בכלל מחיה וכן ברכת בורא נפשות רבות אינה פוטרת מעין ג':

(יט) לפיכך כל דבר שנסתפק בברכתו אם הוא מעין ג' או בורא נפשות רבות ורוצה לאוכלו שלא מתוך הסעודה יאכל עמו דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו מעין ג' מאותו המין שמסתפק בו כגון אם מסתפק בתבשיל אם ראוי לברך אחריו על המחיה או בורא נפשות רבות יאכל מיני מזונות ודבר אחר שברכתו בורא נפשות רבות בודאי ויברך על המחיה ובורא נפשות רבות ופוטר תבשיל זה ממה נפשך:

(כ) ואם מסתפק בפרי אם הוא משבעת המינים יאכל פרי אחר שהוא מז' המינים בודאי ויברך על העץ ועל פרי העץ ויצא גם על פרי זה ממה נפשך ואין צריך לדבר אחר לברך עליו בורא נפשות רבות אבל אם אין לו פרי אחר אין לו תקנה על ידי שישתה יין ויברך על הגפן או לאכול תבשיל מחמשת המינים ויברך על המחיה ולכלול על העץ ועל פרי העץ בעל הגפן או בעל המחיה על הספק לפיכך לא יאכלנו אלא בתוך הסעודה אבל אם כבר אכל מוטב לכוללו בברכה על הספק:

(כא) היין הואיל והוא ראש לכל המשקין הרי הוא פוטר בברכתו כל מיני משקין בין מברכה ראשונה שהיא שהכל נהיה בדברו אם היו המשקין לפניו כשברך בורא פרי הגפן או שהיה אז דעתו לשתותם אף שלא היה דעתו לפוטרם בפירוש נפטרו ממילא ובין מברכה אחרונה נפטרו בברכת על הגפן ואפילו הוא בענין שהוצרך לברך עליהם ברכה ראשונה שהכל נהיה בדברו כגון שלא היו לפניו כשברך בורא פרי הגפן וגם לא היה אז דעתו עליהם ואם שתה יין פחות משיעור רביעית שאין צריך לברך לאחריו ומשאר משקין שתה רביעית יברך לאחריהם בורא נפשות רבות אף אם הוא בענין שלא בירך לפניהם שהכל נהיה בדברו:

פרק ב

(א) ברכת המזון מן התורה אינה אלא כשאכל פת כדי שביעה כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת. וחכמים תקנו לברך אפילו על כזית ולא תקנו אלא בלחם שדרך ב"א לקבוע סעודה עליו. אבל מיני לחמים שיתבאר שאין רגילין לקבוע סעודה עליהן אין מברכין עליהם המוציא וברכת המזון אלא לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג' אלא אם כן אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה דהיינו כשיעור שרוב ב"א קובעים סעודת קבע שהיא סעודת ערב ובוקר על שיעור כזה מסתם לחם גמור וגם מלחמים אלו כשאוכלין שיעור כזה לפעמים אזי הם קובעים סעודה עליו ולכן אף מי שאוכלו סעודת ארעי ולא שבע משיעור זה בטלה דעתו:

(ב) ובשיעור זה רבו בו הדעות ולמעשה יש לנהוג כל שאוכל מכשש ביצים בינוניות ולמעלה עד חצי עשרון ולא עד בכלל אם הוא לא שבע ממנו יברך המוציא על כזית לחם אחר תחלה ויברך ברכת המזון לצאת לדברי הכל ובחצי עשרון בטלה דעתו לדברי הכל ומברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו ואם אוכל פחות מכשש ביצים והוא לא שבע ממנו מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' ואם שבע ממנו יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו והוא שאכל כשיעור ד' ביצים אבל פחות מכן אם הוא שבע משיעור זה יברך על כזית לחם אחר תחלה המוציא ואחר כך ברכת המזון:

(ג) ואם אינו שבע ממין לחם זה לבד אלא שאוכלו עם לפתן המשביע כגון שמלפתו בבשר או דגים וכיוצא בהם עד ששבע הרי זה כאילו שבע ממנו לבדו לפי שהלפתן טפלה לו ונתחייב בברכת המזון מד"ת ולפיכך האוכל כד' ביצים ממין לחם זה עם לפתן כזה עד ששבע מברך המוציא וברכת המזון ו[ב]פחות מכן מברך על לחם אחר תחלה:

(ד) ואם מתחלה היה בדעתו לאכול אכילת ארעי וברך בורא מיני מזונות ואחר כך נמלך לאכול עוד כדי שביעה וקביעות סעודה נכון לצאת ידי כל ספק ולברך תחלה מעין ג' על מה שכבר אכל וישהה מעט ויטול ידיו ויברך המוציא ויאכל עד כדי שביעה ויברך ברכת המזון אף שאינו שבע מאכילה השניה לבדה אלא בצירוף אכילה הראשונה שכבר ברך אחריה מעין שלש והוא שאכל באחרונה כד' ביצים לפחות:

(ה) ואלו הם מיני לחמים שאין דרך ב"א לקבוע סעודה עליהם לחמניות וטרוקנין ופת הבאה בכסנין. לחמניות הם מיני לחמים דקים ורכים שהיתה בלילת הקמח במים בלילה רכה ולא עבה כעיסת לחם גמור הנילושה ומתגלגלת בידים אלא כעיסת סופגנין שא"א לגלגלה בידים ואפאו בתנור או במחבת בלי משקה ואף על פי שהוא לחם גמור לענין חלה ומצה אף על פי כן הואיל ואין דרך רוב ב"א לקבוע עליו סעודה לא תקנו לברך המוציא וברכת המזון אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' עד שיאכל כשיעור קביעות סעודה:

(ו) וכן טרוקנין שבוללין קמח במים בלילה רכה יותר מדאי אלא ששופכין לתוך גומא וחלל שבכירה או תנור עד שנעשה עב קצת אחר האפייה וכן אם שפך הרבה לתוך המחבת עד שנעשה עב קצת אחר האפייה (שקורין בלינעס) אבל אם לא שפך לתוך גומא אלא על גבי קרקע הכירה והתנור ומתפשט שם עד שנעשה דק מאד אחר האפייה והיא נקראת טריתא אין עליה תורת לחם כלל לענין חלה ואין מברכין עליה אלא בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו קבע סעודתו עליה. וכן אם שפך מעט מבלילה רכה יותר מדאי לתוך מחבת רחבה ומתפשטת שם על שולי המחבת ונעשה דק מאד גם אחר האפייה (שקורין בלינצעס) אין קביעות מועלת בהן כמו בטריתא. ויש חולקים ואומרים שטריתא מברכין עליה המוציא וברכת המזון בשיעור קביעות סעודה כמו בטרוקנין ויש לחוש לדבריהם שלא לאכול שיעור קביעות סעודה כי אם שיברך המוציא על לחם גמור תחלה. ויש מחמירים עוד לפ"ז לומר שלא נתנו חכמים שיעור קביעות סעודה לברך המוציא וברכת המזון בטרוקנין אלא כשבלילת העיסה רכה יותר מדאי אבל כשאינה רכה יותר מדאי אף שא"א לגלגלה בידים אלא טורפן בכף בקערה ואפאו בתנור או במחבת בלי משקה ונעשה עבה קצת אחר האפייה ולא דק מאד כטריתא לחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא וברכת המזון בכזית. וכן מה שנתנו שיעור קביעות סעודה בלחמניות הוא בבלילה רכה יותר מדאי או שנעשו רקיקין דקין מאד אחר האפייה כטריתא ואף אם אין הבלילה רכה יותר מדאי. וטוב לחוש לדבריהם שלא לאכול כי אם בתוך הסעודה:

(ז) פת הבאה בכסנין י"מ שהוא עיסה שנילושה בחלב או בחמאה או בדבש או בשמן ויין או בשאר מי פירות או במי ביצים ושומן לפי שאינה עשויה לקביעות סעודה כי רוב בני אדם כוססין ממנה מעט ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה ואם עירב עמהם מעט מים בלישתה הולכין אחר הרוב. וכן עיסה גמורה שנילושה במים שעירב בה תבלין בלישתה עד שאין דרך רוב בני אדם לאכול ממנה הרבה ולקבוע סעודה עליה מפני רבוי התבלין ויש חולקים על זה ואומרים שמברכין המוציא וברכת המזון על פת זו כי אינו דומה ללחמניות וטרוקנין שאין רוב ב"א קובעין סעודה עליהן מחמת שינוי בלילתן לגריעותא שבלילה רכה אינה סועדת הלב כל כך כלחם גמור אלא פת הבאה בכסנין היא פת גמורה העשויה כמין כיס וממלאין אותה קודם אפייתה במיני מתיקה כמו דבש וצוקר או שקדים ואגוזים וכיוצא בהם משאר מיני פירות או תבלין והמילוי הוא העיקר כי עיקר עשייתה אינה למזון ולהשביע אלא לעדון ותענוג ומזון העיסה הוא טפל והיה ראוי לברך על המלוי ולפטור העיסה אלא לפי שהעיסה היא מחמשת המינים שהם נקראים מזון אינה נעשית טפלה אל המלוי כשמתכוין לאכילתה ג"כ כמו שיתבאר (בפ"ג) ולכן די לברך עליה בורא מיני מזונות ועל המחיה אבל לא המוציא וברכת המזון עד שיאכל שיעור קביעות סעודה (שאז העיסה היא עיקר שסועדת הלב) ואין בכלל זה עיסה הממולאת בשומשמין שעושין בפורים במדינות אלו שאין עיקר עשייתם לעדון ותענוג אלא למזון ולהשביע:

(ח) במה דברים אמורים כשהמלוי הוא ממיני מתיקה או מיני פירות הנאכלין לעדון ותענוג ולא למזון ולהשביע וגם אין דרך רוב העולם ללפת בהם הפת אבל אם המילוי הוא מבשר ודגים או גבינה שהם מיני לפתן המשביע או אפילו מיני ירקות שאין משביעין ומלפתין בהם הפת או אפילו אינו לפתן כלל אלא שהוא מדברים הנאכלים למזון ולהשביע ודרך לקבוע סעודה עליהם אין המילוי מוציא הפת מתורת לחם גמור ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית אף אם עיקר כוונתו באכילת פת זו בשביל המילוי שבתוכה והפת טפלה בכוונתו וכמו הסועד לחם גמור ועיקר כוונתו על הלפתן או על שארי דברים הבאים מחמת הסעודה ואוכל הפת בתורת טפלה להלפתן וש"ד שמברך המוציא וברכת המזון בכזית:

(ט) ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו משאר משקין או מי פירות חוץ ממים מן הדין יש לסמוך על סברא הראשונה שבד"ס הלך אחר המיקל אך בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נטילת ידים והמוציא על לחם אחר תחלה רק בנילושה בדבש יש להקל אם הקמח מעט והדבש הוא הרוב והעיקר לעדון ותענוג המתיקות כמו שנוהגין במדינות אלו (שקורין לעקיך) אלא שהקמח נחשב עיקר מחמת שהוא מין מזון וגם מכשיר התערובות לאכילה כמו שיתבאר (בפ"ג):

(י) כל מיני לחמים אלו שברכתם בורא מיני מזונות אם באו על השולחן בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה דהיינו שלא לאכול לשם מזון ולהשביע אלא לעידון ותענוג בלבד או בסוף הסעודה לקינוח להקל מכובד המאכל אין נפטרים בברכת המוציא שעל הפת וצריך לברך עליהם בורא מיני מזונות אבל לא לאחריהם מעין ג' לפי שנפטרים בברכת המזון חוץ מפת שנלושה בחלב וכיוצא בו שאין לברך עליהם בורא מיני מזונות בתוך הסעודה או בסופה בכל ענין מאחר שיש אומרים שברכתם המוציא כלחם גמור ונפטרה כבר בברכת המוציא ספק ברכות להקל ואם אוכל מלחמים אלו תוך הסעודה למזון ולהשביע ואפילו מיני עיסה הממולאים בפירות אין צריך לברך אפילו על הפירות לפי שהם נחשבים טפלה אל העיסה ונפטרים עמה בברכת הפת:

(יא) וכן מיני עיסה שבלילתן רכה ונטגנו במשקה נפטרים בברכת הפת כשאוכלים למזון כמו שנפטרים כל מעשה קדירה אבל אם אוכלן לקנוח או לתענוג צריך לברך כמו בלחמניות וכיוצא בהם ואם אוכלן שלא בתוך הסעודה מברך לפניהם בורא מיני מזונות ולאחריהם מעין ג' ואפילו שבע מהם ואפילו אכל שיעור שאחרים קובעין עליו סעודה וגם הוא קבע סעודתו עליהם לבדם לפי שמכיון שמתחלה היתה בלילה רכה ואחר כך נטגנו במשקה אין עליהם תורת לחם כלל לדברי הכל ומעט שמן שמושחין המחבת שלא תשרף העיסה אינה נקראת משקה:

(יב) אבל עיסה שבלילתה עבה כעיסת לחם גמור המתגלגלת בידים וטגנה במחבת בשמן או שאר משקין ושומן יש אומרים שאין הטיגון במחבת מוציאה מתורת לחם גמור הואיל ומשקה שבמחבת הוא דבר מועט והעיסה היתה בלילתה עבה תחלה והרי זה כאילו נאפית בתנור ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית ויש חולקים ואומרים שדין הטיגון כדין הבישול וכמו שיתבאר וכן עיקר. ומכל מקום אם אוכל כדי שביעה שהוא ספק של תורה (ואף שמנין הברכות הוא מד"ס מכל מקום מאחר שמרע"ה תיקן ברכת הזן ברכה בפני עצמה לפתוח בברוך ולחתום בברוך ראוי להחמיר בספיקה כעין ספק של תורה) יש להחמיר שלא לאכול כי אם בתוך הסעודה של לחם גמור ואפילו היא ממולאת כל שאינה ממולאת בפירות וכיוצא בהם אלא בגבינה ומטוגנת בחמאה (שקורין פלאדין) או בבשר ומטוגנת בשומן אבל הקובע סעודה על מיני טיגון לבדה אין לברך המוציא וברכת המזון לפי סברא האחרונה כי אם בורא מיני מזונות ומעין ג' וכל זה בטיגון אבל עיסה שנתבשלה בקדירה אין עליה תורת לחם כלל גם לסברא הראשונה ומברכין עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם אפילו בקביעות סעודה ואפילו אין חתיכות גדולות שקורין (קניידליך או קרעפליך) אך אם חזר ואפאה בתנור או במחבת בלי משקה חזר וירד עליו תורת לחם גמור ואפילו הן חתיכות קטנות מכזית ומברכין עליה המוציא וברכת המזון בכזית ולפי סברא הראשונה שהטיגון במעט משקה דינו כאפייה ה"ה אם חזר וטגנה במחבת במשקה מעט ולכן מיני עיסה ממולאים בגבינה (שקורין קרעפליך) שמבשלין אותן במדינתנו ואחר כך מטגנין בחמאה במחבת או אפילו בקדירה אלא שהחמאה הוא דבר מועט לפי ערך ריבוי העיסה והגבינה אין לאכול מהם כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה לחוש לסברא הראשונה אבל אם משימים לתוך הקדירה שמטגנים בתוכה הרבה שומן הצף ע"פ החלב (שקורין סמעטינע) הרי זה כמין בישול גמור ומברך בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם וכן אם טגנה באלפס או קדירה בחמאה הרבה כעין בישול במים אף על פי שאחר כך סינן מהם החמאה:

(יג) וכל זה בעיסה שנתבשלה קודם אפייתה אבל לחם אפוי שנתבשל בקדירה אין הבישול מוציאו מתורת לחם גמור לענין ברכה שלא לברך עליו המוציא וברכת המזון בכזית אלא אם כן נמחה הלחם בבישול עד שלא נשאר בפרוסות כזית בכל אחד כי כל פרוסה שנשאר בה כזית לא נתבטלה עדיין מתורת לחם לענין ברכה אפילו אין בה תואר לחם כלל מחמת רוב הבישול ואם לא נשאר בה כזית נתבטלה מתורת לחם לגמרי ואפילו נראה שיש עליה תאר לחם אינו חשוב תאר ומברכים עליה בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם אפילו קבע סעודה על פרוסות הרבה שנמחו בבישול ולא נשאר כזית בכל א'. ויש אומרים שאפילו לא נמחו בבישול אלא שמתחלה קודם הבישול פירר הפת בפרוסות קטנות פחותות מכזית כמו שנוהגין לעשות במצה בפסח אפילו נראה שיש עליהן תאר לחם לא נחשב תאר ואפילו חזרו ונדבקו על ידי הבישול ונעשו כזית וספק ברכות להקל ומכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול מהן כדי שביעה אם יש עליהן תאר לחם כי אם שיברך המוציא על כזית לחם גמור תחלה ובטיגון יש להחמיר בכל ענין:

(יד) וכל זה כשנתבשל בכלי ראשון אבל כלי שני אינו מבשל ולפיכך אם נתן לתוכו פירורי לחם אפילו פחותין מכזית מברך עליהם המוציא ולאחריהם ברכת המזון בכזית והוא שלא שהו בתוכו כל כך עד שנמוח והלך תאר הלחם האפוי מהם אלא עדיין ניכרים שהם לחם אפוי ולא עיסה, ועירוי מכ"ר הוא ספק אם נדון ככ"ר או ככלי שני ולכן אין לאכול פירורין פחותין מכזית שבקערה שעירה עליהם מכלי ראשון כי אם בתוך הסעודה אם יש עליהם תאר לחם אבל אם שהו עד שנמוחו קצת הלך מהם תאר לחם האפוי ואפילו פירורין פחותין מכזית שנשרו בצוננין זמן מרובה ונמוחו קצת עד שהלך מהם תאר הלחם ונראים כפירורי עיסה מברך עליהן בורא מיני מזונות ומעין ג' אפילו בקביעות סעודה וכל שהמים מתלבנים מחמת מחוי הפירורים כבר הלך מהם תאר הלחם וכן הדין בחתיכות פת שנתייבשו בתנור (שקורין פענץ) ושורין אותו בשכר צונן ופירורי לחם העומדים בעינם אפילו הוא פירור דק כקמח שאין נראה בו תאר לחם לעין אף על פי כן מראהו עמד בו ולא נתבטל מתורת לחם ומברכין עליו המוציא:

(טו) פרורי לחם פחותים מכזית שחברם ודבקם יחד על ידי דבש או חלב או מרק אם על ידי זה נמוחו קצת ונעשו כעיסה ואין עליהם תאר לחם אפוי מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם מאחר שמתחלה לא היה כזית בכל פירור לבדו ולכן מה שנוהגים בפסח לכתוש המצות לפירורין דקין מאוד וחוזרין וגובלין אותו במים חמין ובשומן ומי ביצים ועל ידי זה נמוחו קצת ונעשו כעיסה כשלשין ועושין אותן כעיגולים (שקורין קניידליך או חרעמזליך) ואין עליהם תאר לחם אפוי מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם ואפילו לא נתבשלו אחר כך בקדירה אלא טגנם במשקה להאומרים שטיגון אינו כאפייה וכן עיקר כמו שנתבאר למעלה ואם לא הלך מהן תאר הלחם בלישתן ובישלם בקדירה והלך מהן מחמת הבישול אף על פי שיש בכל אחד כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות ומעין ג' לעולם ולא אמרו שכזית לחם אפוי אינו מתבטל מתורת לחם בבישול אפילו אין בו תאר לחם אלא בכזית ראשון הנשאר קיים משעת האפייה אבל לא בנתפרר וחזר ומתחבר בלישה, ואם לא הלך מהם תאר הלחם בבישול יש להחמיר שלא לאכול כדי שביעה כי אם בתוך הסעודה. ובטיגון יש להחמיר בכל ענין כמו שנתבאר למעלה:

פרק ג

(א) תערובות שני מינין שהן מעורבין יחד ואין ברכותיהם שוות אם הא' הוא עיקר והשני אין נותנין בו כי אם לתקנו ולהכשירו הרי העיקר פוטר את הטפל בברכתו בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה ואם שניהם עיקר אם אחד מהם הוא הרוב הרי זה נחשב עיקר והמיעוט נחשב טפל ובטל לגבי הרוב:

(ב) מין דגן הואיל ונקרא מזון הוא חשוב עיקר לעולם שאפילו רוב התבשיל דבש או מינים אחרים ומעוטו מאחד מחמשת המינים אפילו עיקרו מחמת הדבש או מינים אחרים והדגן אינו אלא להטעימו ולהכשיר הוא נעשה עיקר ומברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג' והוא שיש ממשות הדגן במה שאוכל אבל אם אין בו אלא טעמו בלבד אינו מברך בורא מיני מזונות ויש אומרים שאין לברך לאחריו מעין ג' על תערובות ה' מיני דגן אלא אם כן יש בתערובות כזית דגן בכדי אכילת פרס ויש לחוש לדבריהם לאכול עוד כזית שברכתו האחרונה היא על המחיה בודאי ועוד כזית שברכתו היא בורא נפשות רבות בודאי כמו שנתבאר למעלה (ספ"א):

(ג) במה דברים אמורים שהדגן מועט נחשב עיקר כשנותנין אותו ליתן טעם בתערובות אבל אם אין נותנים אותו אלא כדי לצבוע את התבשיל או כדי לדבקו ולהקפותו (שיהיה עב קצת) הרי הוא טפל לתבשיל:

(ד) במה דברים אמורים שאין מתכוונין כלל לאכילת הדגן אבל אם מתכוונין ג"כ לאכילתו אף שאינה עיקר אלא עיקר הכוונה לאכילת שאר המינים כגון מיני מתיקה מקמח נילוש בדבש (שקורין לעקוך) והדבש הוא הרוב והעיקר באכילה זו לעדון ותענוג מהמתיקות ואכילת הקמח אינו עיקר כל כך אף על פי כן נחשב הקמח עיקר לברך עליו בורא מיני מזונות ומעין ג' אבל לא לברך עליו המוציא וברכת המזון הועיל ועיקר עשיית ואפיית פת זו אינה למזון ולסעודה אלא לעדון ותענוג מהמתיקות ומזון הקמח הוא טפל ולא עיקר עשייתה ואפייתה אלא אם כן אכל כשיעור קביעות סעודה כמו שנתבאר (בפ"ב):

(ה) וכל מיני מתיקה הנעשים לעדון ותענוג מבלילת קמח דגן מעט עם צוקר וקמח שקדים הרבה אף על פי שבלילתה עבה ונאפית בתנור כלחם גמור מברך בורא מיני מזונות ומעין ג' אלא אם כן בקביעות סעודה:

(ו) אבל פת הנעשית מתערובות קמח דגן בקמח קטניות מאחר שנעשית לקביעות סעודה ממש הדגן עיקר ומברכין עליה המוציא לעולם ואפילו אם קמח הדגן הוא מועט פחות מכזית בכדי אכילת שפרס שברכה ראשונה אין לה שיעור אפילו על כל שהוא (כמו שיתבאר בפ"ח) ואין צריך לומר לחם גמור שנאפה לבדו בלי מילוי שאוכלו עם מאכל אחר ביחד אף אם המאכל עיקר ורוב אף על פי כן הלחם נחשב עיקר ומברך המוציא אלא אם כן אינו תאב ומתכוין כלל ליהנות מאכילתו כמו שיתבאר לפנינו:

(ז) ועיסה שיש בה מילוי בשר ודגים וגבינה ופירות וכיוצא בהם נעשה המילוי טפילה לעיסה ונפטר בברכת העיסה בין שברכתה המוציא בין שברכתה בורא מיני מזונות וע"ד שנתבאר למעלה (בפ"ב) אפילו אוכל אחר כך המילוי לבדו ואפילו אם המילוי רב מאד ועיקר הכוונה בעיסה זו לאכילת המילוי מאחר שמתכוין ותאב ג"כ לאכילת העיסה ואין צריך להחמיר ליקח קצת המילוי מן העיסה ולברך עליו כי הוא ברכה לבטלה כיון שברך על העיקר אין צריך לחזור ולברך על הטפל אבל אם אינו אוכל אלא המילוי לבדו בלא פת מברך עליו ברכה הראויה לו שהכל או בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ:

(ח) ולא זו בלבד אמרו אלא כל דבר שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה אפילו אינן מאכלים מעורבים זה עם זה כלל אלא שאוכל שניהם יחד ועיקר האכילה הוא מין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכל השני עתה הרי השני נפטר בברכת הראשון ואפילו הוא לחם שהוא חשוב מכל המינים כגון מי שחפץ לאכול דג מלוח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל עמו פת הרי היא טפלה לדג ונפטרה בברכתו. והוא שאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת ולא היה אוכלה כלל אם לא המליח אבל אם הוא תאב גם לאכילת פת אף על פי שאוכלה עם המליח אינה טפלה אליו אפילו אם הוא תאב להמליח יותר צריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח הואיל והוא מהדברים שדרכם לבוא מחמת הסעודה שהם נפטרים לעולם בברכת הפת אף כשאינן באים מחמתו:

(ט) וכן מי שאוכל לפני הסעודה פת שרויה ביין שרף אף על פי שעיקר כוונתו בזה על היין שרף אלא שמפני שהוא חזק וקשה לו לשתותו לבדו שורה בו פת ואוכלה אף על פי כן כיון שהוא לפני הסעודה מן הסתם כוונתו ג"כ לסעוד הלב ולפיכך צ"ל המוציא ופוטר את היי"ש הבלוע בו וכן פת הבאה בכיסנין (ע"ד שנתבאר למעלה בפ"ב) אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקים אין צריך לברך על המשקה הבלוע בה ולא על משקה שעל גבה כגון שמטבל בדבש ואוכל אבל אם כוונתו על היי"ש לבדו אלא מפני שהוא חזק וקשה עליו לשתותו לבדו הוא שורה בו פת ואינו תאב לו כלל כגון שהוא אחר הסעודה צריך לברך עליה שהכל:

(י) ואפילו אם מתכוין ומתאוה לטעם פת השרויה במשקה אלא שאינו עושה לאכילה אלא לשתיה כגון שמפרר לחם דק דק ונותן לתוך שכר חם כדי שיתן בו טעם כיון שאין בלחם ממשות ודבר חשוב השכר עיקר:

(יא) וכל זה בפת או מאכל אחר שאוכל עם המלוח או עם היי"ש ביחד אבל מה שאוכל אחר כך לבדו צריך לברך עליו תחלה וסוף אלא אם כן שגם באכילה זו הוא טפל כגון מי שאוכל פת למתק השתיה ששתה כבר הרי הפת טפלה למשקה ואין צריך לברך עליה:

(יב) וכל פת שהיא טפלה לענין ברכה היא טפלה גם כן לענין נטילת ידים ואין צריך ליטול ידיו ומכל מקום יש ליזהר שלא לאכול כי אם פחות מכביצה. אך טוב למנוע מלאכול פת למתק השתיה כי מי יוכל להבחין אם אוכלה למיתוק או למלוי הכרס שאז צריך לברך עליה המוציא:

(יג) במה דברים אמורים כשרוצה לאכול למתק השתיה ששתה כבר אבל אם רוצה לאכול בשביל השתיה לפני השתיה כגון הרוצה לשתות בבוקר ורוצה לאכול מעט כדי שלא ישתה אליבא ריקנא אף על פי שאכילה זו היא צורך השתיה וטפלה אליה צריך לברך עליה ברכה המיוחדת לה כדי שלא יהנה מהעולם הזה בלא ברכה ואם אוכל מעט פת תחלה צריך ליטול ידיו כהלכה:

(יד) ומדת חסידות אפילו באוכל למתק השתיה ששתה כבר לטעום תחלה ממנו מעט כדי לברך לפניו ברכה המיוחדת לו אם אינה שהכל נהיה בדברו קודם שיברך על המשקה שהכל נהיה בדברו כדי להרבות בברכות כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות וימעט בשאינם צריכות וזוהי ברכה הצריכה שהרי היא מיוחדת להטפל ולא ברכת העיקר ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור שני דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם:

(טו) במה דברים אמורים כשאין העיקר חביב יותר מהטפל אבל אם העיקר חביב עליו יותר מהטפל צריך לברך עליו תחלה ופוטר את הטפל ואפילו אם ברכת העיקר היא שהכל וברכת הטפל היא בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה שהן קודמים לברכת שהכל (כמו שיתבאר בפ"י) כיון שלא היה אוכלו כלל אם לא העיקר ואפילו אם עכשיו כשאוכל הטפל עם העיקר הטפל חביב עליו יותר אלא שכשאוכלו לבדו אינו חביב עליו כמו העיקר אין לברך עליו כלל ויש חולקים בזה ויש לסמוך עליהם בשבת וי"ט כדי להשלים מנין מאה ברכות:

(טז) לעולם אין הטפל נפטר בברכת העיקר ואפילו הם ב' מינים שברכותיהן שוות אלא כשהיה הטפל לפניו או שהיתה דעתו עליו בבירור בשעה שברך על העיקר אבל אם אחר הברכה הביאו לפניו ולא היתה דעתו עליו בענין שאם לא היתה טפלה היה צריך לחזור ולברך (וע"ד שיתבאר בפ"ט) אין טפלתו מועלת כלום לפוטרו בברכת העיקר לא מברכה ראשונה אף על פי שברכותיהם שוות ולא מברכה אחרונה כשאין ברכותיהם האחרונות שוות אלא אם כן קבע עצמו על העיקר והוא דבר שקביעות מועלת בו מפני שדרכו בכך כגון פת ויין וכן שכר ודבש במדינות אלו. ומכל מקום מי שאוכל פת או מאכל אחר למתק השתיה ודרכו בכך ברוב הפעמים הרי זה כאילו היתה דעתו עליו:

(יז) וכל טפלה הנאכלת אחר אכילת העיקר אינה נפטרת בברכתו אלא אם כן אוכלה במקום שאוכל העיקר ולא שינה מקומו בינתיים מחדר לחדר אלא אם כן היא טפלה לדבר הטעון ברכה לאחריו במקומו (שיתבאר בפ"ט) או שקבע עצמו על העיקר וע"ד שיתבאר בפ"ט ע"ש כל פרטי דין זה:

פרק ד

(א) דברים הבאים בתוך הסעודה אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו שדרך לקבוע סעודה עליהם ואין דרכם (כל כך) לאכול כל היום אלא בשעת הסעודה בלבד בין ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וגבינה וירקות וביצים ומיני מלוחים בין למזון ולהשביע כגון כרוב ותרדין ודייסא וכל מעשה קדירה שאינן באין ללפת הפת אלא למזון ולתבשיל אין צריך ברכה לפניהם אפילו אוכלם בלא פת שברכת המוציא שברך על הפת שהוא עיקר הסעודה פוטרתם ולא לאחריהם שברכת המזון פוטרתם:

(ב) ואם הם דברים שאין באים מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם לא ללפת ולא להשביע אלא דרכם לאכלם כל היום אפילו שלא בשעת הסעודה כגון כל מיני פירות וכיוצא בהם בין חיין בין מבושלים ואפילו נתבשלו עם בשר אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם אפילו אוכלם בגמר הסעודה כדי לעכל המאכל או לקנוח להקל מכובד המאכל. אבל אין טעונין ברכה לאחריהם אפילו אוכלם באמצע הסעודה לא לעכל ולא לקנוח אלא לתענוג בלבד. ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם ולכן יש לאכול מהן מעט קודם הסעודה ולברך עליהם אבל אם אוכל מהם מעט תוך הסעודה או בסופה לקינוח או לתענוג צריך לברך לפניהם לדברי הכל:

(ג) ואפילו אם אוכל מהם מעט עם פת ורוצה לאכול ג"כ בלא פת צריך לברך לפניהם. במה דברים אמורים כשהביאו הפירות לקנוח ולתענוג אבל אם הביאו אותם ללפת בהם את הפת ג"כ אין צריך לברך לפניהם אם אוכל מהם תחלה עם פת ודעתו לאכול מהם עוד עם פת אף על פי שבינתיים אוכל בלא פת ואף אם אחר כך נמלך שלא ללפת בהם בסוף אין בכך כלום כיון שבשעה שאוכל כוונתו ללפת בהם עדיין. וטוב לנהוג לאכול מהם תחלה בלא פת ולברך ואחר כך יאכל בין עם פת בין בלא פת:

(ד) וכל זה כשקבע לפתן סעודתו על דבר אחר ובאמצע הסעודה הביאו לו פירות אבל אם קבע לפתן סעודתו על הפירות אין צריך לברך לפניהם אף על פי שאוכל מהם בתחלת אכילתו בלא פת ויש חולקים ולכן טוב שיאכל תחלה מעט עם פת ואז אף אם אוכל מהם בלא פת אין צריך לברך אפילו אין דעתו לאכול עוד פת:

(ה) וכל מקום שאין הפירות נפטרים בברכת הפת צריך לברך עליהם אפילו היו לפניו בשעה שברך המוציא ונתכוין לפוטרם וכל מקום שהם נפטרים נפטרים אפילו לא היו לפניו בשעה שברך המוציא ולא היה דעתו בפירוש עליהם כי מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לפניו כיון שקובע עצמו לאכילה:

(ו) אבל אם יודע שלא היה דעתו על זה כלל כגון שלאחר ברכת המוציא שלחו לו דורון מבית אחרים שאינו סומך עליהם ולא היה דעתו על הדורון אינו נפטר בברכת הפת אפילו הוא דבר שדרכו ללפת בו את הפת ומלפת בו הפת. ועכשיו אין העולם נזהרים בזה במדינות אלו מפני שבינינו הוא דבר מצוי שאחד שולח לחבירו דורון בסעודה אפילו מבית אחרים:

(ז) ומים או שאר משקין אין לברך עליהם בתוך הסעודה ואפילו שותה לצמאו ולא לשרות המאכל שבמעיו לפי שא"א לאכילה בלא שתיה ואפילו היה צמא קודם סעודה כיון שאז לא רצה לשתות כדי שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסבת הפת הוא ומאחר שקבע סעודתו על הפת הרי ברכת הפת פוטרתם (מה שאין כן כשאוכל מעט פת שלא יזיקו לו המים כמו שנתבאר בפ"ג) ואפילו משקין ששותין אותן שלא לצמאו כגון שכר ומי דבש אין לברך עליהם בתוך הסעודה כי אין דרכם לשתותם קודם הסעודה אלא לאחריה לפיכך כשבאים בתוך הסעודה הרי הם טפלים לסעודה וגם אם אוכל איזה דבר למתק השתייה הרי זה טפל למשקה והמשקה ללחם ונפטרים בברכת הלחם:

(ח) אבל יין אף על פי שבא לשתותו בתוך הסעודה מברך עליו אף על פי ששותהו לשרות האכילה שבמעיו שמפני חשיבותו שמקדשין ומבדילים עליו קבעו לו ברכה אף בתוך הסעודה אבל אינו מברך לאחריו שנפטר בברכת המזון. ואם שתה יין לפני הסעודה אפילו קודם שקבע עצמו לסעודה אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה אלא אם כן לא היה בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה ואחר כך נמלך:

(ט) במה דברים אמורים כשברך באותו חדר שסועד בו ולא יצא ממקומו בינתיים אבל אם סועד בחדר אחר או שיצא ממקומו בינתיים צריך לחזור ולברך אלא אם כן שתה כשיעור רביעית שטעון ברכה אחרונה וכל זמן שלא בירך יש אומרים שאין שינוי מקום חשוב הפסק (כמו שיתבאר בפ"ט). במה דברים אמורים בסתם אבל אם היה דעתו בפירוש לפטור היין שבתוך הסעודה אפילו סועד בחדר אחר אינו צריך לחזור ולברך אם היו שני החדרים בבית אחד:

(י) ויי"ש שבתוך הסעודה אם שותהו כדי לעורר תאות המאכל הרי הוא טפל לסעודה ואין צריך לברך עליו ואם שותהו כדי לחמם האצטומכא לעכל המאכל צריך לברך עליו אלא אם כן ברך עליו או על שאר משקה לפני הסעודה. במה דברים אמורים במדינות שאין דרכם לשתותו תוך הסעודה אלא בשאר כל היום לחזק הלב ודינו כדין פירות אבל במדינות אלו שרגילים לשתותו תוך הסעודה אין צריך לברך עליו:

(יא) וכל משקין ששותה לפני הסעודה אינו פוטר דברים שבתוך הסעודה או אחר הסעודה אף על פי שבדעתו לשתות גם כן בתוך הסעודה צריך לברך אחריו אם שתה כשיעור חוץ מן היין לפי שבא לפתוח בני מעיים להמשיך האדם לתאות האכילה ומכלל הסעודה הוא ונפטר בברכת המזון לפיכך אין צריך לברך אחריו קודם הסעודה אפילו אין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה וה"ה ליי"ש:

(יב) וכן מי שמקדש על היין הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה מכלל הסעודה הוא ואין צריך לברך אחריו אבל המבדיל על היין ולא היה בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה צריך לברך אחריו הואיל ואינו מתכוין לפתוח תאות המאכל אלא למצוה בלבד ואפילו שכח ולא ברך לפני הסעודה ונזכר בתוך הסעודה קודם ברכת המזון (אבל לאחר ברכת המזון לא יברך שברכת המזון פוטרת על היין בדיעבד כמו שנתבאר בפ"א) במה דברים אמורים שאין לו כוס לברכת המזון אבל אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס אין צריך לברך אחריו לפני הסעודה שנפטר בברכה אחרונה שמברך על הכוס של ברכת המזון:

(יג) וכן מי שאוכל לפני הסעודה פרפראות כמו מיני מתיקה או מיני פירות לפתוח בני מעיים ולגרר ולהמשיך הלב לאכילה אף על פי שאין לו פרפראות אחר הסעודה לפוטרם אין צריך לברך אחריהם לפני הסעודה שנפטרין בברכת המזון כמו יין (לשתיה) שלפני הסעודה. אבל אם אוכלם לתענוג בלבד ולא לגרר ולהמשיך הלב לסעודה צריך לברך לאחריהם ואינן נפטרים בברכת המזון כמו יין של הבדלה וכמו שנתבאר בפ"א:

פרק ה

(א) גמר בלבו שלא לאכול או לשתות ואחר כך נמלך זקוק לחזור ולברך בכל מקום חוץ מבסעודה שאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה סילוק והיסח הדעת כיון שדרכו של אדם להמשך ולהגרר מאכילה לאכילה ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה וממשיך לסעודה גדולה ואין נמלך זוקק ברכה בסעודה אלא אם כן בשעה שברך המוציא לא היה לו אלא מעט לחם ולא היה יודע כלל בשעת הברכה שיהיה לו יותר אחר כך ואחר כך נתנו לו יותר או אפילו אחר כך נמלך וקנה מן השוק עוד לחם אבל אם יש לו לחם בביתו וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואחר כך רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך שדרך אדם הוא כן:

(ב) וכן שאר מאכלים שידוע שבשעת ברכת המוציא לא היה דעתו עליהם כלל ואפילו לחם ושאר דברים שהיה דעתו עליהם אלא שגמר מלאכול ועקר ממקומו והסיח דעתו מלאכול עוד כשחוזר לסעודתו צריך לחזור ולברך לפי שאין דרכו של אדם להתגרר מאכילה לאכילה אלא כשיושב במקום קביעות סעודתו ולא כשיוצא למקום אחר:

(ג) וכל זה באכילה אבל בשתיה אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואחר כך נמלך צריך לחזור ולברך ואפילו לא גמר בלבו בפירוש אם אמר תנו כוס ונברך ברכת המזון וכן אם אמר באו ונברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת משתיה ואם נמלך לשתות צריך לברך בתחלה אבל אם נמלך לחזור לאכילתו אוכל בלא ברכה ואם מחמת אכילה זו נגרר לו לשתות שותה ג"כ בלא ברכה אבל אם נמלך לחזור לסעודתו וצמא לשתות מחמת אכילה ראשונה צריך לברך אבל אין צריך לומר ברכה אחרונה וכן אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת סעודה אף שאין בדעתו לאכול פת כלל אין צריך לומר עליהם. ויש אומרים שאין חילוק בין אכילה לשתיה שאפילו באכילה ואפילו בסעודת קבע אם הסיח דעתו מלאכול עוד ואחר כך נמלך לאכול פת או ש"ד הבאים מחמת הסעודה צריך לחזור ולברך וטוב לחוש לדבריהם שלא לחזור ולאכול כלל אבל לא יאכל ויברך משום חשש ברכה לבטלה:

(ד) אבל אם נטל הכוס בידו לברך ברכת המזון אף על פי שלא נטל ידיו וגם לא אמר מתחלה תנו כוס ונברך ברכת המזון הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי לדברי הכל אפילו מאכילה וצריך לחזור ולברך לדברי הכל וגם ברכה אחרונה צריך לברך על שאר דברים הבאים מחמת הסעודה קודם ברכת המזון שכסעודה אחרת היא כיון שסילק דעתו מהפת:

(ה) ואם נטל ידיו מים אחרונים אף על פי שלא נטל הכוס הרי זה סילוק והיסח הדעת לגמרי וצריך לברך לדברי הכל ואפילו בברכה אינו רשאי לאכול ולא לשתות משום הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון אלא אם כן רוצה לחזור וליטול מים אחרונים אחר כך סמוך לברכת המזון:

(ו) וכ"מ שצריך לחזור ולברך המוציא משום היסח הדעת צריך לחזור וליטול ידיו כראוי לאכילת פת ומים האחרונים אין עולין לו אפילו נטלן כראוי לאכילת פת הואיל ולא נתכוין בהם לאכילת פת:

(ז) אם בעל הסעודה אמר נברך ברכת המזון כל המסובין אסורין לשתות בלא ברכה והוא ששתקו והסכימו לדבריו אבל אם אחד מהאורחים או מבני ביתו אמר כן אף האומר עצמו יכול לחזור ולשתות עם בעל הבית מפני שיודע שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל הבית וכיון שבעל הבית לא עשה היסח הדעת אף הוא דעתו סומכת על בעל הבית לשתות עמו:

(ח) וכן הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות אף על פי שמביאין להם בזה אחר זה אין צריך לברך אלא על הראשון ואף על פי שבשעת הברכה לא היו יודעים כמה יביאו להם כיון שדעתן על בעל הסעודה שזימנם אבל אם בא אליהם איש אחר שלא זימנוהו ואינו קובע עצמו עמהם אלא נכנס אצלם לפי שעה וכל אחד מהמסובין מושיט לו כוס או מיני פירות צריך לברך על כל או"א אם מושיטין לו אחר שכבר ברך על הכוס שלפניו ואפילו עדיין לא שתה כלו. ועכשיו שהמנהג הוא כן שמושיטין כוסות הרבה למי שנכנס למסיבה הקבועים לשתיה אין צריך לומר אלא על כוס הראשון:

(ט) אין מברכין שום ברכה אחרונה ואפילו ברכת המזון שמן התורה אלא בעוד שלא נתעכל המזון במעיו וכן אין ב' אכילות נפטרים בברכה א' אלא כשלא שהה בינתים שיעור שיתעכל המזון במעיו אבל אם שהה כל כך צריך לחזור ולברך וכן הרוצה לפתור ב' שתיות בברכה אחת ושהה בינתים כשיעור עיכול. וכמה שיעורו כל שאינו רעב מאותו אכילה הראשונה או שאינו צמא משתיה הראשונה:

פרק ו

(א) כל האילנות משיוציאו פרי אף על פי שהוא קטן מאד שם פרי עליו ומברכין עליו ברכתו הראויה לו דהיינו בורא פרי העץ (חוץ מזיתים וענבים וחרובים שיש בהם חילוקי דינים ולפי שאינם גדלים במדינתינו לא העתקנום) ובלבד שלא יהא מר או עפוץ (כלומר זויע"ר) ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק שאז אין מברכין עליו כלל ואפילו אם מיתקן על ידי האור או ד"א אין שם פרי עליהם כלל ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו:

(ב) וכן שקדים המרים אין מברכים עליהם כשהם גדולים ואינן ראוין לאכילה אפילו על ידי הדחק אבל אם מיתקן על ידי האור או ד"א מברכין עליהם בורא פרי העץ:

(ג) גרעיני הפירות אם הם מתוקים וראוים לאכילה בכלל הפרי הם ושם פרי עליהם ומברכין עליהם בורא פרי העץ ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל ואף אם מיתקן על ידי האור או דבר אחר אינו מברך עליהם אלא שהכל נהיה בדברו:

(ד) קליפי הפירות כגון קליפי פאמרנצין המרוקחים אינו מברך עליהם בורא פרי העץ שאינן עיקר הפרי שנוטעין האילן בשבילו ויש אומרים שגם קלפי הפירות נחשבים מכלל הפרי עצמו ומברכין עליהם בורא פרי העץ וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה מברכין עליהם בורא פרי האדמה ויצא לדברי הכל:

(ה) מיני פירות גרועים הגדלים ביער כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים (שקורין בארין) אף על פי שהם ראויים לאכילה אינן חשובין פרי ומברכים עליהם שהכל נהיה בדברו בין חיין בין מבושלין אבל אגוזים הגדלים ביער פירות חשובים הם ומברכין עליהם בורא פרי העץ וכן עשבי השדה שאינן נזרעין הואיל והם גרועים מצד עצמן יש אומרים שמברכין עליהם שהכל. והאר"י ז"ל היה נוהג לברך בורא פרי האדמה על הגדלים בארץ ובורא פרי העץ על הגדלים באילן אפילו הם מינים גרועם כעשבים ודומיהם:

(ו) וסימן לידע איזהו פרי העץ ואיזהו פרי האדמה בעצים הנמוכים כמיני סנה וכיוצא בו. יש אומרים שכל עץ העושה פירות משנה לשנה אף אם בחורף כלה כל העץ שלמעלה מהקרקע העיקר והענפים ולא נשאר אלא השורש בארץ שחוזר ומצמיח העיקר וענפיו ועליו ופירותיו בשנה השניה הרי זה אילן גמור ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. ויש חולקים בזה ואומרים שמאחר שכלה כל העיקר בחורף וחוזר וצומח משרשו נקרא פרי האדמה לענין ברכה. ויש אומרים שאפילו העיקר נשאר קיים כל החורף רק שענפיו נושרים בחורף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעיקר ומוציאין עלין ופירות אין פירותיו חשובים לברך עליהם בורא פרי העץ ויש לחוש לדבריהם לכתחלה לברך בורא פרי האדמה ואם ברך בורא פרי העץ אף על פירות עץ שכלה כל העיקר וענפיו בחורף ולא נשאר אלא השרש יצא בדיעבד:

(ז) וכל זה כשחוזרים וצומחים ענפים מהעיקר והענפים הם שמוציאין עלין ופירות ולא העיקר שהוא קשה אבל מיני עצים רכין שהעלין והפירות יוצאין מן העיקר עצמו אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל לענין ברכת בורא פרי העץ (ואף שנקרא אילן לענין ברכת בורא עצי בשמים על ריחו וכמו שיתבאר בפי"א וכמו שנקרא אילן לענין כלאי הכרם). ואף אם אינו כלה כלל בחורף אלא כל העיקר נשאר קיים כל החורף וחוזר ומתלחלח ומוציא עלין ופירות בשנה השנית מברכין עליהם בורא פרי האדמה כגון מיני תותים שקורין במדינתינו מאלינע"ס אבל מיני תותין הגדלים באילן גמור אם הם פירות חשובין כגון מין שקורין בפולין יאגדעס השחורים מברך עליהם בורא פרי העץ:

(ח) ואותן תותים אדומים הנמצאים בעשבים בתמוז יש מהם מין הנמצא בחורף ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצין אותן וזורקין אותם מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו כדין פירות שיתבאר בפ"ז:

(ט) וכן המוצץ המשקה הבלוע לבדו ולא גוף הפרי מכל הפירות חוץ מענבים שהמוצץ אפילו היין לבדו הבלוע בתוכם מברך בורא פרי העץ אבל על דבש תמרים בין על הבלוע בין על הזב מהם מברך שהכל נהיה בדברו לפי שכל משקה היוצא מהפירות אין שם פרי עליו חוץ מהיוצא מהזיתים וענבים רק שהשמן היוצא מזיתים אינו ראוי לאכילה בלי תערובות ואין מברכין עליו כלל בלי תערובות כמ"ש בפ"ז:

(י) כל הפירות בין פרי העץ בין פרי האדמה שטובים חיין ומבושלים מברכין עליהם ברכתם בין חיין בין מבושלים ואפילו אם דרך אכילתם הוא כשהם חיין מפני שאין דרך רוב העולם לבשלם לא נשתנית ברכתם בשביל שבשלם שמכיון שהגיעו לכלל פרי כשהם חיין אין הבישול מבטל תורת פרי מהם. והוא שלא נשתנ[ה] טעמם לגריעותא מחמת הבישול שטובים מבושלים כמו חיין אבל אם הם טובים חיין יותר ממבושלים כיון שעל ידי הבישול נשתנה לגריעותא מברכים עליהם שהכל כשהם מבושלים ואם חזר וטגנם בדבש ונשתבחו מברך ברכה המיוחדת להם בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ ואין צריך לומר אם מתחלה טגנם בדבש או בשלם עם בשר ונשתבחו או שלא נגרעו עכ"פ מבעודם חיין הרי הדבש או טעם ושומן הבשר טפל אליהם ונפטר בברכתם (רק הבשר שבעין אינו טפל וצריך לברך עליו שהכל נהיה בדברו):

(יא) אבל פירות שדרך אכילתם הוא לאכלם מבושלים מפני שהן טובים מבושלים יותר מחיין אף על פי שהם טובים וראויים לאכילה גם כשהן חיין רק שאין רגילין רוב בני אדם לאכלן חיין אלא לבשלן תחלה מחמת שהם טובים יותר כשהם מבושלים מברכין עליהם כשהן חיין שהכל נהיה בדברו ולאחר הבישול מברכין ברכתם הראויה להם כגון מיני לפתות שקורין (ריב"ן ומערי"ן) שדרך אכילתם היא לאכלם מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה כשהם מבושלים אבל כשהן חיין מברך עליהם שהכל נהיה בדברו:

(יב) אבל אם דרך רוב בני אדם לאכלם גם כשהן חיין כמו מיני ירקות וקטניות אפילו טובים מבושלים יותר מחיין מברך עליהם בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים ואפילו מיני ירקות שאין דרך רוב בני אדם לאכלם חיין אלא עם פת או ד"א כגון בצלים וכיוצא בהם מברך עליהם בורא פרי האדמה כשהן חיין אבל בצלים מבושלים מברך עליהם שהכל נהיה בדברו כיון שמתקלקלין כשמבשלין אותם בפני עצמם ואפילו נתבשלו עם בשר ונשתבחו לפי שהבשר או התבשיל שמשביחן הוא העיקר הואיל ובישולם עם בשר ותבשיל הוא כדי שיתנו הם טעמן בבשר ותבשיל ולא הבשר והתבשיל בהם:

(יג) קטניות יבשים כשהן חיין מברך עליהם שהכל שאין זו דרך אכילתן אבל בעודם רטובים מברך בורא פרי האדמה גם על השרביטין הראוין לאכילה. במה דברים אמורים בשל גנות שהם נזרעים על דעת לאוכלם חיין אבל הנזרעים בשדות דרכם להניחם עד שיתייבשו ולאכלם מבושלים לפיכך כשהם חיין מברין עליהם שהכל:

(יד) אגוז גמור הראוי לאכילה חי שטגנו בדבש אפילו בישלו במים קודם הטיגון ונשתנה טעמו לגריעותא וברכתו אז שהכל נהיה בדברו אף על פי כן כשחזר ונתקן על ידי הטיגון חוזר לברכתו שהיא בורא פרי העץ ואף שתיקון זה הוא על ידי הדבש מכל מקום האגוז חשוב עיקר והדבש טפל אליו לתקנו ולהכשירו וכן בכל מיני פירות מרוקחים בין פירות האילן בין פירות הארץ ואפילו פירות שאין ראוין לאכילה כלל בלא טיגון בדבש כגון ורדים שקורין (רוזין) וכיוצא בהם אין הדבש עיקר אלא טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הפרי לאכילה והרי זה כפרי שאין דרכו להאכל חי אלא מבושל שמברכין עליו ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפי שעל דעת כן נוטעים אותו ולא ברכת המים שנתבשל בהם והכשירוהו לאכילה. ומכל מקום ברכת הורדים בורא פרי האדמה לפי שהן פרחים ולא עיקר הפרי:

(טו) אבל המטגן אגוז בעודו רך ומר מברך שהכל לפי שאין נוטעים האגוז אלא על דעת לאכלו בגמר הפרי ולא קודם לכן שלא להפסידו ולהסירו מהאילן קודם שיגמור גידולו אבל קליפת הפרי שמטגנה עד שנעשית ראויה לאכילה מברך בורא פרי האדמה לפי שעל דעת כן נוטעים גם כן לאכול הקליפה על ידי טיגון לאחר שיגמר הפרי אלא לפי שכיון שאינו עיקר הפרי שעל דעת כן נוטעים האילן אינו חשוב כל כך לברך עליו בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה כמו שנתבאר:

(טז) צוקער אף על פי שנעשה מקנים המתוקים מברכים עליו שהכל:

(יז) צנון מברכין עליו בורא פרי האדמה אף על פי שסופו להקשות:

(יח) פלפלין בעודם רטובים שהן ראויין לאכילה יש אומרים שמברך עליהם בורא פרי העץ כיון שהם גדלים באילן ויש אומרים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה הואיל ועיקר נטיעתם הוא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים בתבלין ואינן נאכלים בפני עצמו אלא מיעוטם לפעמים וספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה יברך בורא פרי האדמה לצאת לדברי הכל:

(יט) אבל פלפלין יבשים וזנגביל שקורין (אינגבער) יבש וכן הצפורן שקורין (נעגליך) וכל כיוצא באלו שאינן נאכלין ביובש אלא על ידי תערובות אין מברכין עליהם כלום כשאוכל בפני עצמו שאין זו אכילה של הנאה לברך עליהם ברכת הנהנין אבל עץ של קנמון שקורין (צימרינד) רגילים לאכלו ביובש ומברכים עליו בורא פרי האדמה כי הוא גדל על הארץ כמו קנים:

(כ) וכן אגוז (שקורין מושקאט נוס) רגילים לאכלו גם כן ביובש ומברכין עליו בורא פרי העץ ומי שיש לו שלשול ונותן המושקאט לתוך השכר כדי שיעציר אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושקאט עיקר והשכר טפל ומברך בורא פרי העץ ואם הוא צמא או תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אף על פי שנותן המושקא"ט לתוכו לרפואה השכר עיקר ומברך עליו שהכל ופוטר את המושקאט הואיל ובליעת המושקאט הוא על ידי השכר ובלעדו לא היה בולעו:

(כא) זנגביל בעודו רטוב שהוא ראוי לאכילה מברכין עליו בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ לפי שאינו עיקר הפרי כי הוא שורש תחת הקרקע וכן זנגביל יבש שעשה ממנו מרקחת מברכין עליו בורא פרי האדמה וכן בפלפלים יבשים שאף שנעשו ראוים לאכילה על ידי הדבש אין הדבש חשוב עיקר אלא טפל שהרי הוא בא להכשירם ולתקנם וכן בשמים שחוקים ומעורבים עם צוקער כמו שרגילים לכתוש זנגביל יבש ולערבו עם צוקער שקורין (מאגין פולווער) אף שאינן ראויים לאכילה כלל בפני עצמו אין הצוקער חשוב עיקר אלא טפל כיון שהוא בא להכשירם ולתקנם:

(כב) במה דברים אמורים במיני בשמים ותבלין שדרכם להאכל על ידי טיגון בדבש או על ידי תערובת צוקער או ד"א שהן חשובין עיקר כגון זנגביל ופלפלין וצפורן וכיוצא בהם אבל מיני בשמים ותבלין שאין דרכם להאכל אלא כשמתבלין בהם התבשיל ואז התבשיל הוא עיקר ואין האכילה נקראת על שם התבלין כלל וכאילו אינן עומדים לאכילה כלל כגון ציטווער וכיוצא בו אין שם פרי עליו ואף אם תיקנו והכשירו לאכילה כמות שהוא כמו שרגילין שצולין ציטווער ואוכלין לרפואה אין מברכין עליו אלא שהכל כיון שאין נוטעין אותו על דעת לאכלו כלל אלא על דעת ליתנו בתבשיל ואין צריך לומר אם טגנו בדבש או שעירבו עם צוקער וכן השבת (שקורין עני"ס) והכמון (שקורין קימ"ל) הואיל ואין דרכם לאכול אלא ליתנם בתבשיל לטעם בלבד לפיכך אף כשבשלם בפני עצמו או אכלם חיין אינו מברך עליהם אלא שהכל נהיה בדברו אבל כשצולין זנגביל לרפואה מברין עליו בורא פרי האדמה כיון שנעשה ראוי לאכילה על ידי זה:

פרק ז

(א) על כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים וחלב וגבינה וביצים מים ומלח ודבש מברכים שהכל נהיה בדברו. וכן כמהין ופטריות (שקורין שוועמליך) אף שגידולם מן הארץ שמלחלוחית הארץ הם גדלים על העצים ועל הכלים כיון שאין יניקותם מן הארץ אלא מן האויר אינם נקראים פרי האדמה ומברכין עליהם שהכל נהיה בדברו:

(ב) וכן כל דבר שנשתנה לקלקול נשתנה ברכתו המיוחדת לו ומברכים עליו ברכה הכוללת שהיא שהכל נהיה בדברו כגון הפת שעפשה ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל מעט אבל אם נתקלקל לגמרי עד שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו על ידי הדחק אין מברכין עליו כלל וכן בפת שעפשה וכן יין שהחמיץ עד שב"א נמנעים לשתותו מפני חמיצותו מברכין עליו שהכל נהיה בדברו. ואם נעשה חומץ גמור דהיינו שהוא חזק כל כך שכשמשליכים אותו על הארץ הוא מבעבע ומעלה רתיחות אין מברכין עליו כלל מפני שמזיקו ואם עירבו במים עד שהוא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל:

(ג) וכן כל מיני פירות שבשלם במים ועשה מהם משקה ואפילו שכר שעורים מברכים עליו שהכל ולא בורא מיני מזונות הואיל והיא צלול ועומד לשתיה:

(ד) יין שריחו חומץ וטעמו יין עדיין שם יין עליו ולא נשתנית ברכתו אבל אם טעמו חומץ אף על פי שריחו יין מברכיל עליו שהכל:

(ה) יין מבושל מברכים עליו בורא פרי הגפן וכן יין שמערבים בו דבש ופלפלין אף על פי שנשתנה טעם היין על ידי דבש ופלפלין לא נשתנה לגריעותא וברכתו בורא פרי הגפן:

(ו) יין שנתערב בו אחד משאר משקין אם נתערב כל כך עד שנפסד טעם היין אין לברך בורא פרי הגפן אלא שהכל כיון שנשתנה לגריעותא ואם נתערב בו דבר שאינו מפסיד טעם היין הולכין אחר הרוב ויין שמזגו במים אפילו המים הם הרוב מברכים עליו בורא פרי הגפן אם הוא יין חזק שראוי לשתותו על ידי מזיגה גדולה כזו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין על ידי מזיגה כזו שאם לא כן בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם היין הוא אחד מששה במים שיש במים ששה פעמים כמותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן בכל ענין:

(ז) אין מברכין על המים שהכל נהיה בדברו לפניהם ובורא נפשות רבות לאחריהם אלא כששותה לצמאו אבל אם שותה להבליע לוגמתו שחנקתו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף לפי שאין הנאה לאדם בשתיית המים אלא בשעה שהוא צמא אבל שאר משקים שיש הנאה לגוף בשתייתן ובטעמן צריך לברך עליהן בתחלה ובסוף אף על פי שאינו תאב להם ואינו שותה ברצון אלא מחמת אונס לוגמתו שחנקתו:

(ח) וכן כל האוכלין ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמן טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם תחלה וסוף אף על פי שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו אבל אם הם רעים שאין לו הנאה מהם אף על פי שמתרפא בהם אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף (ואם אינם טובים ולא רעים לגמרי יש מי שרצה לומר שלעולם מברך עליהם שהכל):

(ט) וכן חולה האוכל ביוה"כ או מי שאוכל דבר איסור מפני הסכנה כיון שנהנה צריך לברך תחלה וסוף אף על פי שאינו נהנה ברצון כלל אלא מחמת אונס חליו:

(י) דבש שבישלו עם מיני בשמים כתושים כדי לבשמו כמנהג הולכי דרכים הדבש עיקר והבשמים טפלים ומברך שהכל שהרי הבשמים באים לתקן הדבש להטעימו. אבל מיני מרקחת מפירות או עשבים או מיני בשמים מרוקחים בדבש אפילו הם כתושים ביותר ומעורבים בדבש הם חשובים עיקר ומברכים עליהם ברכתם (כמ"ש בפ"ו) אפילו הוא הרבה ממנו. במה דברים אמורים במרקחת (שהיא עשויה לקיום לאכול ממנה מעט מעט לפרקים ולא לאכלם הרבה למזון ולתבשיל לפיכך אין הדבש נחשב עיקר אף על פי שהוא הרוב) אבל תבשיל (שהוא עשוי לאכילה) הנעשה מתערובת דבש ומינים אחרים שאינם מה' מיני דגן כגון פירות וקטניות הולכים אחר הרוב ואם הרוב הוא דבש הוא עיקר ופוטר את הפירות אפילו אינם כתושים ומעורבים עמו אלא עומדים בעינם בתוכו כיון שנתבשלו יחד ונעשו תבשיל אחד והוא הדין לשאר משקין חוץ ממים אלא אם כן הא' הוא עיקר והשני אינו אלא לתקן ולהכשיר אכילת חבירו:

(יא) כל הפירות שסחטן להוציא מימיהם אין מימיהם חשובים כמותם לברך עליהם בורא פרי העץ אלא מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו (ולכן מברכים על המשקה ווישניק או מאליניק שהכל נהיה בדברו) חוץ מזיתים וענבים שהמשקה היוצא מהם כמותם וראוי לברך עליהם בורא פרי העץ אלא שהיין מפני חשיבותו גורם ברכה לעצמו ברכה מבוררת ופרטית יותר והיא בורא פרי הגפן והשמן אינו מברך עליו כלל כששותהו לבדו מפני שהוא מזיק לו ואם אוכלו עם פת או מערבו בשאר משקין (כמו שרגילין ליתנו לשכר) הפת או המשקין עיקר ומברך על הפת או המשקה ופוטר את השמן אלא אם כן חושש בגרונו ושותהו לרפואה מעורב בשאר משקין שאף על פי שהשמן מועט הוא עיקר שמכוין בו לשתותו לרפואה ולכן מברך עליו בורא פרי העץ ופוטר את המשקה שהוא טפל אליו:

(יב) כל הפירות אפילו זיתים וענבים ששראן או בשלן במים אף על פי שנכנס טעם הפרי במים אינו מברך על אותם המים אלא שהכל נהיה בדברו אפילו נתייבשו ודרך לאכלם על ידי בישול מכל מקום אין עיקר נטיעתם על דעת כן. במה דברים אמורים בפירות שדרכם להאכל חיין אבל מיני ירקות שדרך אכילתם על ידי בישול מי בישולם כמותם שעל דעת כן נוטעים אותם לאכול גם מימיהם עמהם או עם פת ולא יצאו מתורת אוכל לגמרי ולפיכך מברכים עליהם ברכת הירקות אף אם בא לשתותם בפני עצמו. ויש אומרים שכל הפירות מי בישולם או שרייתם כמותם ומברך עליהם בורא פרי העץ אם בא לשתותם בפני עצמו כיון שעיקר בישול המים בשביל הפירות ויש להמשקה טעם הפרי. והלכך לכתחלה יברך על המרק שהכל ויוצא לדברי הכל אבל אם אכל מתחלה הפרי וברך עליו בורא פרי העץ ואחר כך בא לשתות המרק לא יברך על המרק שהכל כי שמא נפטר כבר בברכת בורא פרי העץ ע"כ טוב שישתה ד"א תחלה לברך עליו שהכל:

(יג) וכל זה לצאת ידי ספ' ברכה ראשונה אבל בספק ברכה אחרונה כגון מי שריית או בישול צימוקים או תאנים או שאר פירות משבעת המינים שברכתם האחרונה היא מעין ג' וכששותה המרק לבדו יש להסתפק אם יברך מעין ג' או בורא נפשות רבות לא ישתה כשיעור אלא תוך הסעודה או יאכל פרי מז' המינים (כשיעור) וגם ישתה מים (כשיעור) כדי שיצטרך לברך מעין ג' וגם בורא נפשות רבות:

(יד) וכל זה כששראן או בשלן על דעת לאוכלן עם מימיהם שאז תורת מרק עליהם אבל אם שראן או בשלן לשתות מימיהם לבדם אין שם מרק עליהם אלא שם משקה ולדברי הכל מברך עליו שהכל נהיה בדברו ובורא נפשות רבות ולכן מברכין על מים מבושלים עם עלים (שקורין טייש אומרים) או על מי שריית תותים ותפוחים (שקורין עפי"ל קוואס או יאגיד"ס קוואס) שהכל נהיה בדברו (וכן על שתיית הקאוו"י):

(טו) וכן מרק של כל מעשה קדירה מחמשת המינין אין המרק נחשב כתבשיל לברך עליו בורא מיני מזונות אם בא לשתותו בפני עצמו אלא אם כן בשלו כדי לאכול התבשיל אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק לבדו כמו שמבשלין שעורים לחולה לשתות המרק מברכים עליו שהכל נהיה בדברו ומטעם זה מברכים על שכר שעורים שהכל נהיה בדברו ולא בורא מיני מזונות ואפילו אם אוכל ג"כ התבשיל עם המרק (כגון שעושין תבשיל משעורים או שבולת שועל שקורין גר"יץ) ונותנים מים הרבה שאין ראוי רק לשורפו (שקורין זו"פ) אין המרק נפטר בברכת התבשיל שאינו טפל אליו כלל כיון שעיקר הבישול בשביל המרק. ומכל מקום כדי לעשות עצהי"ט ראוי לברך תחלה על המרק ולשתות ממנו בפני עצמו מעט ואחר כך מברך על התבשיל בורא מיני מזונות שגם התבשיל אינו נעשה טפל אל המרק אף על פי שעיקר הבישול בשבילו לפי שמין דגן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כל שבא ליתן טעם בקדירה:

(טז) אבל תבשיל מין דגן שהגרעינין שלמים ועומדים בעינם שברכתו בורא פרי האדמה הרי המרק כמרק של שאר פירות שאפילו עיקר הבישול בשביל אכילת הפירות אין מברכים על המרק אלא שהכל נהיה בדברו לסברא הראשונה הואיל ואין דרך אכילתן על ידי בישול ואף חמשת מיני דגן אין דרך אכילתם על ידי בישול כשהם שלמים ועומדים בעינם אלא לעשות מהם פת או תבשיל לאחר שנכתשו או נטחנו שמפני זה אין מברכים עליהם בורא מיני מזונות מפני חשיבותם אלא לאחר שנכתשו או נטחנו שהוא דרך אכילתם (כמ"ש בפ"א) אבל מיני קטניות שדרך אכילתם על ידי בישול גם בעודם שלמים ועומדים בעינם מברכין על המרק בורא פרי האדמה לדברי הכל והוא שאין עיקר הבישול בשביל המרק לבדו אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק בין במיני קטניות בין במיני דגן מברכין עליו שהכל אף אם אוכל ג"כ התבשיל עמו ואינו טפל אליו כלל ואינו נפטר בברכתו. אלא לעשות על צד היותר טוב ראוי לברך תחלה על המרק ולשתות ממנו מעט בפני עצמו ואחר כך יברך על התבשיל אם הוא מן דגן אבל אם הוא ממיני קטניות לא יברך על התבשיל כלל לפי שהוא טפל אל המרק ונפטר בברכתו כיון שעיקר הבישול בשבילו וכן בפירות שעיקר בישולן לצורך המרק:

(יז) אבל מיני ירקות אף אם נתבשלו לצורך המרק מברך עליו ברכת הירקות כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה ואז המרק בטל לגבי התבשיל לא נשתנית ברכת המרק בשביל זה שבישלם לצורך מימיהם כי בטלה דעתו אצל כל אדם מה שאין כן ה' מיני דגן ומיני קטניות שבשלם לצורך מימיהם לא שייך לומר בהם כל כך בטלה דעתו כי הרבה עושין מהם כעין דייסא בלא רוטב והרבה עושין מהם פת והרבה אוכלין קטניות חיין וכן פירות שדרכם להאכל חיין וגם היבשים שאין דרכם להאכל חיין הרבה שורין אותן לצורך מימיהם כמו שרגילין באגסים יבשים ובצמוקי ענבים לפיכך מברך עליהם שהכל נהיה בדברו לדברי הכל כמו שנתבאר:

(יח) מי שריית פירות שנכבשו בהם להתקיים (כגון קרוי"ט ואוגרקי"ס) אין מברכים עליהם אלא שהכל לפי סברא הראשונה אף על פי שנכנס טעם הפרי במים הואיל ולא (נכנסו) [נכבשו] בהם כדי שיתנו בהם טעם ולא היתה הכוונה כלל על המים שיהיו מוכשרים ומוטעמים יותר בטעם הפרי שיכנס בהם כמו שהכוונה הוא בבישול ירקות גם על המים שיהיו מוטעמים בטעם הירק שלכך נחשבים כמותם אבל לפי סברא האחרונה כיון שעיקר שרייתם הוא בשביל הפירות מברכין עליהם כברכת הפרי ששורה בו:

(יט) וכל זה במרק שנתבשל בו המאכל או שנשרה בו עד שנתן בו טעם אבל אם לא נשרה בו אלא שעירבן לאוכלם יחד ובא לשתותו בפני עצמו צריך לברך עליו בפני עצמו ואם בא לאכלן ביחד אין צריך לברך עליו כלום אפילו הוא יין מפני שהוא טפל למאכל ונפטר בברכתו ואם עיקר כוונתו על המרק והמאכל הוא לתת בו טעם המרק עיקר ואם כוונתו על שניהם אין הולכים בו אחר הרוב אלא מברך על שניהם, תחלה על המאכל ויאכל ממנו מעט ואחר כך שהכל נהיה בדברו על המרק ואפילו אם המאכל הוא מין דגן אינו נחשב עיקר לפטור המרק בברכתו לפי שאף מין דגן עצמו שנעשה רך וראוי לשתיה כמרק אין מברכין עליו בורא מיני מזונות (כמ"ש בפ"א) מה שאין כן במרק שנתבשל בו המאכל או נשרה בו ונתן בו טעם שהרי הוא בטל לגבי המאכל וכאוכל הוא חשוב הואיל ועיקרו בשביל המאכל כמ"ש לסברא האחרונה או מפני שדרך המאכל לאכול המרק עמו או עם הפת כמ"ש לסברא הראשונה:

(כ) ואפילו במרק שנתבשל בו לא נחלקו אלא כשנתבשל בו הפרי לבד בלא בשר אבל אם נתן בשר בקדירה אין לברך על המרק אלא שהכל נהיה בדברו אם בא לשתותו בפני עצמו אפילו במרק של ירקות כי טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר יותר מטעם הירקות או הפרי אבל מרק של תבשיל ממין דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות הרי טעם הדגן שבמרק חשוב עיקר יותר מטעם הבשר שמין דגן חשוב מכל המינים (כמ"ש לעיל):

(כא) וירקות שנתבשלו בחומץ או במשקה שקורין בארס"ט או במשקה אחר חוץ ממים אין מברכין על המרק ברכת הירקות לפי סברא ראשונה שאין מי ירקות חשובים כמותם אלא מפני שמבשלים בהם עד שיתנו טעם בהם ויאכלום ג"כ ומאחר שיש להחומץ או שאר משקה עוד טעם של עצמו הרי טעם זה עיקר, ולא אמרו שמרק הירקות כמותם אלא במים שאין להם טעם הנאה של עצמן אלא למי שהוא צמא אבל לסברא האחרונה אם עיקר הבישול בשביל הירקות הרי המרק בטל אצלם ונחשב כמותם כשנתנו בו טעם אף על פי שיש להם עוד טעם שלהם:

(כב) תמרים שמיעכם ביד והוציא גרעיניהם ועשה מהם עיסה וכן כל כיוצא בהם משאר פירות אף על פי שאין דרכם בכך לא נשתנית ברכתם ומברך עליהם בורא פרי העץ הואיל ולא נשתנה תארם לגמרי ואינן דומין לחטם שנטחנו ברחיים שאף שלא נטחנו דק דק כקמח גמור אלא יש בהן טעם חטים וראוין לאכילה קצת חיין אף על פי כן אין מברכין עליהן בורא פרי האדמה אלא שהכל נהיה בדברו וכן כיוצא בהן בשל קטניות אפילו מבושלים שקורין (גרופי"ן של מלך) לפי שנשתנה תאר החטים לגמרי בטחינתם אף על פי שלא נטחנו דק דק כקמח גמור מה שאין כן בתמרים וכיוצא בהם שנתמעכו עדיין תאר פרי עליהם אבל אגוז שכתשו ביותר עד שאינו ניכר במהותו ותוארו וכן שומשמין שטחנן היטב מברך עליהם שהכל נהיה בדברו הואיל ואין דרכם בכך אבל דבר שדרכו בכך כגון זנגביל ובשמים שחוקים ומעורבים עם צוקער או מרוקחים בדבש לא נשתנית ברכתם וכן ורדים וכיוצא בהם מפירות שדרך אכילתן הוא לחתכם דק דק ולטגנם מברך עליהם ברכתם אפילו כתושים ביותר עד שאין ניכר תארם כלל לפי שגם זה הוא דרך אכילתן:

(כג) וכן פירות מבושלים או מטוגנים שנמוחו על ידי הבישול כגון גודגדניות מטוגנים שקורין (פאווידל"א) ונשתנה מהותם ותארם הואיל ואין זו דרך אכילתם מברך עליהם שהכל נהיה בדברו אבל אם לא נמוחו לגמרי בבישולם רק שנתרסקו ונתמעכו ועדיין ממשן קיים וניכר מהותם ותארם לא נשתנית ברכתם אף על פי שאין זו דרך אכילתם:

(כד) ויש אומרים שאפילו פירות שנמחו לגמרי בבישול או שנכתשו ביותר עד שאין מהותם ותוארם ניכר כלל לא נשתנית ברכתם בין חיין בין מבושלים אם לא נשתנו לגריעותא ואף על פי שאין דרך אכילתם בכך ואין דומין לחטים שלא נטחנו דק דק כקמח גמור אלא יש בהם טעם חטים וממשם ואף על פי כן מברכים עליהם שהכל נהיה בדברו לפי שהחטים יש להם עילוי אחר לעשות מהן פת לפיכך מאחר שנשתנו מברייתם על ידי טחינה ולא הגיעו בשינוי זה למעלתם האחרונה שהיא מעלת הפת הרי שנוין זה מוציאן ומורידן מתורת פרי שהיתה עליהם קודם שנשתנו אבל פירות שאין עושין מהם פת אין שנוין זה שעל ידי כתישה או מחוי הבישול מוציאם מתורת פרי אלא אם כן נשתנו לגריעותא בטעמם על ידי בישול כמו שנתבאר (בפ"ו) אבל מיני קטניות הואיל ודרך לעשות מהן פת לפעמים הרי שנויים מברייתם בטחינתם מוציאם מתורת פרי ואפילו על ידי קצת טחינה או כתישה במכתשת כנהוג בדוחן וכיוצא בו ממיני קטניות שעושין מהם דייסא (שקורין קאש"ע מגרופי"ן) אבל לסברא הראשונה אפשר שבכתישה או טחינה מועטת לא נשתנית ברכתם ויש לברך על דייסא זו בורא פרי האדמה מאחר שזו היא דרך אכילתה. ולענין הלכה ספק ברכות להקל בדיעבד אבל לכתחלה מברך שהכל לצאת לדברי הכל:

פרק ח

(א) ברכה אחרונה בין של אוכלין בין של משקין צריכים שיעור שאין מברכין אותה אלא אם כן אכל כשיעור הראוי להיות נקרא אכילה ולא טעימה או שתה כשיעור הראוי להיות שתיה. ואין אכילה פחותה מכזית ואין שתיה פחותה מרביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה בקליפתה ואפילו שותה משקה חריף וחזק שדרך כל אדם לשתות ממנו מעט כמו יי"ש אין הנאת שתייתו חשובה אם אין בה שיעור שתיית כל המשקים שהוא רביעית ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכים אותה על כזית וטוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית או רביעית אבל בדיעבד שכבר שתה כזית ואין לו כדי רביעית אין צריך לברך אחריו:

(ב) אכל כחצי זית ושהה מעט וחזר ואכל כחצי זית אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס (שהוא כחצי ככר של ששה ביצים) אינן מצטרפין זה עם זה ואפילו לא הפסיק כלל באכילתו אלא שהה כל כך מתחלת אכילת הכזית עד סופו וכל שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס מצטרפות שני אכילות להחשב כאחת אפילו אם הוא בענין שהשניה נחשבת כסעודה אחרת לענין ברכה ראשונה כגון ששינה מקומו בינתים. וחצי ככר זה משערים בפת חטים שנאכלת מהר ומיסב ואוכלן בלפתן ואינו פונה אנה ואנה ואוכלו מהר:

(ג) לפיכך קמח של א' מחמשת מיני דגן שעירב עם קמח של מיני קטניות ועשה ממנו פת אף על פי שמברך עליו המוציא שהדגן עיקר אפילו אם הוא מועט כמו שנתבאר (בפ"ג) מכל מקום אינו מברך לאחריו ברכת המזון אלא אם כן יש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס מהתערובות ואז צריך לברך ברכת המזון על כזית מהתערובות ויש אומרים שאינו מברך ברכת המזון עד שיאכל כל הפרס ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות:

(ד) אבל אם תערובות קמח הדגן הוא פחות משיעור זה מברך המוציא ואינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה אבל מברך מעין ג' אפילו לא אכל אלא כזית כיון שיש טעם פת בכולן אף שאין בו ממשות הפת אלא כל שהוא ויש מסתפקים בזה ולכן נכון למנוע שלא לאכול מפת זו כי אם תוך הסעודה:

(ה) קמח חטים שעירבו עם קמח אורז מברך אחריו ברכת המזון עם עשה ממנו פת או מעין שלש עם עשה ממנו תבשיל אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כל שיש בו טעם דגן לפי שהחטים גוררים את האורז להיות בכולו טעם חטים:

(ו) שיעור צירוף שתיה יש אומרים שהוא בכדי שיעור שתיית רביעית ואם שתה כחצי רביעית בחפזון שלא כדרך שתיית רוב ב"א ושהה מעט וחזר ושתה אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית של שאר כל אדם מצטרפין זה עם זה יותר מכן אין מצטרפין זה עם זה (וה"ה אם לא הפסיק בינתיים אלא ששהה בשתייתו כל כך) ויש אומרים ששיעור צירוף השתיית רביעית בכדי אכילת פרס כמו צירוף אכילה וכן עיקר לפיכך יש לברך ברכה אחרונה על קאוו"י וטיי"א חמין אף על פי ששותהו מעט מעט אם לא שהה יותר מכדי אכילת פרס:

(ז) כל האוכלין מצטרפין זה עם זה לכזית ומברך לאחריהם כברכת הקל שבהן כגון אכל כחצי זית מז' המינים וכחצי זית מדבר שברכתו האחרונה הוא בורא נפשות רבות מברך אחריהם בורא נפשות רבות ואם אכל כחצי זית פת וכחצי זית משבעת המינים מברך לאחריהם מעין שלש. וכל המשקין מצטרפין זה עם זה לרביעית אבל אוכלין ומשקין אינן מצטרפים זה עם זה לא לכזית ולא לרביעית:

(ח) רוטב שנתבשל בו אוכל אינו מצטרף עמו כי משקה גמור הוא לכל דבר וכן אוכל שנימוח כל כך עד שראוי לשתיה יצא מתורת אוכל. וכן משקה שנקרש עד שראוי לאכילה יצא מתורת משקה אפילו יש בו טופח ע"מ להטפיח:

(ט) יש מסתפקים לומר שכל דבר שהוא כברייתו כגון ענבה אחת או אפילו קטנית אחת אפשר שמברך אחריה ברכה אחרונה לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחותה מכזית. ואינה נקראת בריה אלא אם כן אוכלה כמות שהיא אבל אם זורק הגרעין מן הפרי בפרי שדרך לאכול גרעיניה או אם חסר קצת מגוף הפרי שלא אכלו כלו הרי לא אכל בריה שלימה ואם אכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו וכן פרי שאין דרך לאכול גרעיניה כיון שאכל מה שראוי לאכול ממנו הרי אכל בריה שלימה. והוא שהובא הפרי לפניו לאכול כשהוא שלם אבל אם קודם שהובא לפניו חסר ממנו גרעינתו כמו שרגיל להיות בזיתים מלוחים אין עליו חשיבות בריה וכן אם נחתך או נתרסק קודם שהובא לפניו:

(י) וכל זה בברכה אחרונה אבל לברכה ראשונה אין צריך שיעור אכילה או שתייה אלא אפילו טעימה כל שהוא אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה:

(יא) ואינה חשובה הנאה אלא הנאת מעיו ולא הנאת החיך לבדו כגון הטועם את התבשיל לידע אם הוא צריך מלח ותבלין או אם הוא טוב למאכל וחוזר ופולט אין צריך לברך אף על פי שנהנה בטעמו ואפילו טעם הרבה עד כדי רביעית ולא עד בכלל:

פרק ט

(א) כל הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה אפילו מפני הכבוד והיראה ואפילו בעודו לועס עד שיבלע. ואם הפסיק בין ברכה לאכילה ודיבר דבור שאינה לצורך האכילה צריך לחזור ולברך ואם שח בעודו לועס יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך:

(ב) ואפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב שהן ג' תיבות אלו שלום עליך רבי ואם שהה יותר אין צריך לחזור ולברך ושהייה שהיא צורך אכילה אינה חשובה הפסק כלל לפיכך המברך על הפרי וחותך ממנו ואוכל לא יחתוך עד אחר הברכה כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר (כמ"ש בפ"י) ואין לחוש להפסק שהיית החתוך בין ברכה לאכילה ומכל מקום האוכל אגוז וכיוצא בו שוברו ואחר כך יברך כי שמא הטליע או נרקב בתוכו ונמצא ברך לבטלה:

(ג) צריך ליזהר מאד בכוונת הברכות שיבין ענין הברכות שהוא מברך את ה' ועל מה הוא מברך ולא יהא לבבו פונה לדבר אחר:

(ד) כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה צריך ליטלו בימינו כשהוא מברך. ונטילה על ידי כלי שמה נטילה ומכל מקום טוב ליזהר שלא ליטלו על ידי סכין ואם לא אחזו כלל אם היה לפניו בשעת הברכה יצא ואם ברך ואחר כך הביאו לפניו אפילו ברך על דעת כן צריך לחזור ולברך:

(ה) מי

שברך על הפירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שנפטר בברכת הראשון כגון שברכותיהן שוות או שהראשון עיקר והשני טפל אינו צריך לחזור ולברך אפילו הביאו לפניו ממין האחר אחר שכלה הראשון שכבר אכלו כולו והוא שכשברך היתה דעתו גם על השני לאכלו אפילו לא היה בדעתו בפירוש לפוטרו בברכה זו אבל אם לא היתה דעתו עליו בשעת הברכה אם השני הוא ממין הראשון ממש אינו צריך לחזור ולברך אפילו כלה המין הראשון ואם אין מאותו המין אלא ששניהם מין פירות או ששניהם מין משקין אם יש עדיין לפניו ממין הראשון אין צריך לברך ואם כבר כלה הראשון צריך לחזור ולברך אבל אם הם שני מינין לגמרי אלא שנפטר בברכת הראשון מחמת שברכותיהן שוות או שהאחד עיקר והשני טפל כגון ששותה שכר או יי"ש ואחר כך הביאו לו דגים או גבינה למתק השתיה אף על פי שהכל ברכה אחת וגם הדגים טפלים לשכר שעל ידי כך שותה יותר והיה לפניו עדיין ממין הראשון אינם נפטרים בברכה אחת אלא אם כן היתה דעתו עליהם או שהיו לפניו בשעת הברכה. ויש אומרים שאף על פי שהביאו לפניו ממין הראשון ולא אכל הראשון עדיין צריך לחזור ולברך אם לא היתה דעתו עליו וספק ברכות להקל ולכתחלה טוב ליזהר להיות דעתו על כל מה שיביאו לו. ואורחים הקרואים אצל בעל הבית כיון שדעתם על בעל הבית שזמנם הרי דעתם על כל מה שיביא לפניהם:

(ו) וכל זה כשהראשון והשני הם שוים בחשיבות שאין להשני דין קדימה על הראשון אילו היו שניהם לפניו אבל אם היה להשני דין קדימה על הראשון אף על פי שהיו שניהם לפניו בשעת הברכה אין ברכת שאינו מוקדם פוטרת את המוקדם לברכה אלא אם כן נתכוין לפוטרו בפירוש בברכה זו וכשנתכוין לפוטרו פוטרו אפילו לא היה לפניו בשעת הברכה:

(ז) לפיכך מי שהיו לפניו מעשה קדירה של ה' מיני דגן ופת הבאה בכסנין שברכתו גם כן בורא מיני מזונות אלא שקביעות סעודה מועלת לו לברך המוציא (וע"ד שנתבאר בפ"ב) וברך על מעשה קדרה לא פטר את הפת הבאה בכסנין אלא אם כן נתכוין בפירוש לפוטרם בברכה זו לפי שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב ממנו שלא בכוונה. וכן אם היו לפניו שני מיני לחמניות ופת הבאה בכסנין שהאחד קביעות סעודה מועלת בו והשני שאין קביעות סעודה מועלת בו (וע"ד שנתבאר בפ"ב) או פת הבאה בכסנין שקביעות סעודה מועלת בה עם פרורי לחם מדובקים שאין עליהם תורת לחם או שנתבשלו. ויש חולקים על כל זה ואומרים שאין חילוק כלל בין דבר החשוב לשאינו חשוב כל כך כל שברכותיהן שוות ואפילו יש לאחד דין קדימה על השני לכתחלה כששניהם לפניו הרי החשוב והמוקדם נפטר בברכת שאינו חשוב אף שלא נתכוין בפירוש לפוטרו. ולצאת מידי ספק ברכות צריך ליזהר לכתחלה להתכוין בפירוש לפטור גם החשוב בברכה זו כשאינו לפניו עדיין ואם ישנו לפניו יברך עליו תחלה:

(ח) נטל בידו פרי לאכלו וברך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה ויש ממין זה לפניו עוד וכן אם ברך על הכוס ונשפך וחוזר וממלא מהקנקן העומד לפניו שהוכן לשתיה אינו צריך לחזור ולברך והוא שהיתה דעתו עליו בבירור לאכול או לשתות ממה שלפניו אף אם לא היה נופל מידו מה שברך עליו אבל בסתם אין הברכה חלה אלא על מה שבידו בשעת הברכה:

(ט) ואפילו אם היתה דעתו בבירור לאכול ולשתות עוד אין הברכה חלה אלא כשהוא לפניו בשעת הברכה אבל אם אחר כך הביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך אם נפל מה שבידו ממנו אפילו במקום שלא היה צריך לברך אם היה אוכל ושותה ממה שבידו. ומכל מקום העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים שהיו לפניו כשברך חלפו ועברו לפי שמתחלה כשברך ידע שהמים שלפניו יחלופו ויעברו:

(י) וכל מקום שהוא צריך לחזור ולברך וברכתו הראשונה היא לבטלה צ"ל אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכן כל שמזכיר שם שמים לבטלה. ואם נפל מידו האוכל או נשפך הכוס קודם שאמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן הזכרת שם שמים לבטלה וכן כל ברכה לבטלה שנזכר בה קודם שאמר אלהינו:

(יא) היה אוכל בחדר זה ונטל המאכל בידו והלך לחדר אחר לאכול שם צריך לחזור ולברך אף על פי שלא הסיח דעתו בינתיים ואפילו חוזר לאכול במקומו כיון ששינה מקומו בינתיים הפסיק אכילתו ואם מתחלה כשברך בחדר זה היה בדעתו לשנות מקומו מחדר לחדר באמצע אכילתו אפילו אוכל בחדר השני מאכל אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לחזור ולברך והוא שהיו שני החדרים בבית אחד אבל מבית לבית או אפילו מבית לחצר אין דעתו מועלת כלום אפילו נוטל המאכל בידו כשהולך וחוזר ואוכלו במקום השני בלא היסח הדעת בינתיים:

(יב) במה דברים אמורים שאינו יכול לראות מקומו הראשון במקום שאוכל אבל אם במקום שאוכל יכול לראות את מקומו הראשון שאכל שם אפילו דרך חלון ואפילו מקצת מקומו אין צריך לחזור ולברך אפילו מבית לחצר אפילו לא היה כן בדעתו כשברך ואפילו על מאכל אחר שברכתו כברכת הראשון (אם היה בדעתו לאכלו כשברך כמו שנתבאר):

(יג) וכל זה ביחיד או בבני חבורה ועקרו כולם ממקום למקום אבל אם הניחו מקצתם במקומם אפילו אחד מהם והשאר הלכו כולם אפילו לבית אחר אפילו אינו סמוך לבית זה כשהם חוזרים אינם צריכים לברך על מה שאוכלו כאן אבל אם רוצים לאכול במקום שהלכו צריכים לברך ואין מועיל מה שהניחו מקצת חברים בבית זה למה שיאכלו בבית אחר:

(יד) וכל זה בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הואיל והוא צריך לחזור למקומו אין עמידתו גמר סעודתו לפיכך כשחוזר ואוכל ושותה אפילו במקום אחר על דעת סעודתו הראשונה הוא אוכל ושותה לסיים סעודתו ואין צריך לומר כשחוזר למקומו ואין צריך לברך בתחלה אפילו לא הניח מקצת חברים בבית זה והוא שאכל כבר כזית אבל פחות מכזית דינו כדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם:

(טו) ומה הם דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן יש אומרים כל שהוא מז' המינין אפילו פירות ויין הואיל וברכתם האחרונה היא מעין ג' היא חשובה להצריך לברך במקום אכילה ויש אומרים שמין דגן בלבד טעון ברכה לאחריו במקומו מפני חשיבותו שנקרא מזון ויש אומרים פת בלבד ולכתחלה יחמיר בכל ז' המינין לברך במקומו וכן לענין שנוי מקום בדיעבד אין צריך לחזור ולברך שספ' ברכות להקל:

(טז) ואפילו הלך בתוך הסעודה לבית אחר ואוכל ושותה שם דברים שאינם טפלים לסעודה לענין ברכה ראשונה והוצרך לברך עליהם בבית הראשון כגון פירות כיון שהם מפלים לענין ברכה אחרונה ונפטרים בברכת המזון על דעת סעודתו הראשונה הוא אוכל ושותה ואינו צריך לברך עליהם שם אפילו לא אכל שם פת ואפילו לא היה כן בדעתו כשברך המוציא לשנות מקומו באמצע סעודתו (ואם אכל שם פת ואין רוצה לחזור ולאכול פת במקומו הראשון מברך ברכת המזון במקום שגמר אכילת הפת) ומכל מקום לכתחלה אסור לעקור ממקומו עד שיברך ברכת המזון או ברכה מעין ג' בכל דבר הטעון ברכה לאחריו במקומו (ואם שכח ועקר ממקומו ואין לו פת לאכול שם צריך לחזור למקמו אפילו היה שוגג אם אפשר לו שאין עליו עכוב מחמת החבורה שנתלוו עמו בדרך ואינם רוצים להמתין עליו ובדיעבד יצא אם ברך במקום שנזכר אפילו עקר במזיד ואפילו לכתחלה אם הוא רחוק כל כך שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון במעיו ולא יהיה רשאי לברך עוד יברך במקום שנזכר):

(יז) במה דברים אמורים כשלא היה כך בדעתו כשברך המוציא אבל אם בתחלה כשברך המוציא היה בדעתו לגמור סעודתו בבית אחר מותר שהרי מתחלה לא קבע במקום זה כל סעודתו לפיכך נהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם מפני שלכך נתכוונו מתחלה אבל אם אינו הולך כלל כדי לאכול שם אף על פי שהיה בדעתו מתחלה לילך לשם לא ילך עד שיברך ברכת המזון אלא אם כן הולך לצורך מצוה עוברת:

(יח) ואפילו בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומם אם קבע עליהם והם דברים שקביעתם קביעות כגון שכר ומי דבש במדינות אלו אין שנוי מקום חשוב הפסק אם חוזר למקומו אלא כששהה חוץ למקומו כגון שהלך לדבר עם חבירו והפליג בדברים או שהלך לבה"כ או שהלך לאיזה עסק ושהה בו אבל אם לא שהה אפילו עשה איזה דבר מדברי הרשות בדרך עראי כגון שהוצרך לנקביו ונכנס לבה"כ וכיוצא בזה אינו חשוב הפסק ואין צריך לומר אם דיבר עם חבירו ולא הפליג ואפילו הוא דבר הרשות ואין צריך לומר אם יצא להביא דבר מצרכי האכילה או השתיה:

(יט) האוכל בשדה שאינה מוקפת מחיצות כיון שמתרחק עד שלא יוכל לראות מקומו הראשון נקרא שנוי (כמו מחדר לחדר שבהיקף מחיצות) ואפילו אוכל פירות האילן במזרחו וחוזר ואוכל ממנו במערבו כיון שאינו יכול לראות מקומו הראשון מפני האילן שמפסיק נקרא שנוי מקום וצריך לחזור ולברך אם לא היה בדעתו לאכול במערבו כשברך במזרחו אבל אם אוכל בחדר אחד אף על פי שיש מקום גבוה באמצע ובא לאכול מאחוריו כגון אחורי התנור שאינו יכול לראות מקומו הראשון אין זה שנוי מקום כיון שמוקף מחיצות:

(כ) וכן האוכל בגן מוקף מחיצות ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שברך על אחד אין צריך לברך על האחרים אם היה בדעתו כן כשברך. ומגן לגן המוקפים מחיצות כל אחד בפני עצמו אפילו הם סמוכים זה לזה צריך לחזור ולברך אפילו אם כשברך היה דעתו על הכל לפי שהם כמו מבית לבית שאין דעתו מועלת כלום וכן מאילן לאילן במקום שאינו מוקף מחיצות אם לא יכול לראות מקומו הראשון:

פרק י

(א) הביאו לפניו לאכול חתיכות של פת ופת שלימה מצוה מן המובחר לברך על השלימה. ואפילו הוא פת קיבר וקטנה והחתיכות פת נקיה וגדולה מהשלימה והוא שהכל ממין אחד אבל אם השלימה משעורים והחתיכות מחטים אפילו היא פרוסה קטנה היא קודמת לברך עליה שכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' מוקדם לברכה ואף על פי כן ירא שמים יוצא ידי שתיהן שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע משתיהן יחד הואיל וגם השעורה היא מז' המינין והיא שלימה אבל אם השלימה היא של שיפון (שקורין קארין) אף על פי שהוא מין שעורים כיון שלא הזכירו הכתוב בפירוש אין צריך להניחו כלל עם פרוסה של חטים:

(ב) וכל זה אם רוצה לאכול משתיהן אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחת מהן יברך עליה ואין לו לחוש להשנית אף על פי שהיא מוקדמת בפסוק והיא חשובה וחביבה עליו שמשום קדימתה וחשיבותה אינו מחויב לאכול ממנה כלל ואפילו אם רוצה לאכול פרוסה שאינה מז' המינים ולפניו שלימה שהיא משבעת המינים אינו מחויב לאכול ממנה מפני שלימותה וחשיבותה:

(ג) הביאו לפניו לאכול שתי גלוסקאות שלימות או שתי פרוסות אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה והוא ששתיהן ממין אחד ושוות בנקיות אבל אם היתה הקטנה נקיה והגדולה פת קיבר מברך על הנקיה ואם שתיהן שוות בגדולתן ושתיהן נקיות רק שזו לבנה יותר מזו מברך על הלבנה יותר אבל אם השניה שאינה לבנה כל כך היא גדולה מזו יש להסתפק איזה מהן קודמת לברכה:

(ד) וכל זה במין אחד אבל אם אחד של שעורים ואחד של כוסמין אף על פי שהכוסמין יפים ונקיים משל שעורים מברך על של שעורים לפי שהשעורה מפורשת בשבעת המינים מה שאין כן כוסמין אף על פי שהם מין חטים לא הזכירם הכתוב בפירוש:

(ה) במה דברים אמורים בששתיהן חביבות עליו בשוה אבל אם של כוסמין חביבה עליו יותר יש אומרים שמברך על החביב ויש אומרים שמברך על מין שבעה שבפסוק:

(ו) היו לפניו מיני פירות הרבה שברכותיהם שוות ואין ביניהם מז' המינים אם יש ביניהם מין אחד שהוא חביב אצלו יותר מכולם מצוה מן המובחר לברך עליו ולפטור את השאר בברכתו. מכל מקום אם החביב אינו שלם ואחרים הם שלמים מצוה מן המובחר לברך על השלם:

(ז) אם אין ברכותיהן שוות הרי ברכות בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה קודמין לברכת שהכל אף על פי שהמין שברכתו שהכל חביב עליו. אבל בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה אם המין שברכתו בורא פרי האדמה חביב עליו צריך לברך עליו תחלה ואם שניהם שוים בחביבות טוב להקדים ברכת בורא פרי העץ אף על פי שאין חיוב גמור בדבר:

(ח) ואם יש ביניהם מז' המינים אם ברכותיהם שוות (כגון תאנים וענבים עם תפוחים) עליו הוא מברך ופוטר את האחרים אפילו הוא חצי והם שלמים. ואם האחרים חביבים עליו יותר מברך על איזה שירצה ואם אין ברכותיהם שוות וצריך לברך על שניהם (כגון תאנים או ענבים או צמוקים עם מיני קטניות) איזה מהם שירצה יכול להקדים לברך תחלה מן הדין אם שניהם שוים בחביבות אלא שטוב יותר להקדים ברכת בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה ואם אותו שאינו ממין ז' חביב עליו יותר יש להקדימו אף על פי שברכתו בורא פרי האדמה:

(ט) שבעת המינין עצמן יש להם קדימה זה על זה שכל המוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש (דבש פירושו תמרים) קודם לברכה אם הן שוין אצלו בחביבות ואם המאוחר בפסוק חביב אצלו יותר איזה שירצה יקדים:

(י) במה דברים אמורים בפירות זה עם זה או בחטה ושעורה זה עם זה. אבל חטה ושעורה עם פירות יש להקדים החטה ושעורה אף על פי שהפירות חביבים עליו יותר:

(יא) באיזה חטה ושעורה הכתוב מדבר כשהן בדרך אכילתן כגון שעשה ממנו פת או תבשיל שברכתו בורא מיני מזונות אבל כל שמברכין עליו בורא פרי האדמה או שהכל אין מברכין עליו לפני מין ז' אלא אם כן הוא דבר שחביב אצלו יותר ואין ברכתו שהכל אלא בורא פרי האדמה וברכת מין ז' הוא בורא פרי העץ כמו שנתבאר:

(יב) אפילו ברכת בורא מיני מזונות של כוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין כתובין בפירוש בפסוק קודמין לברכת בורא פרי העץ של כל הפירות אף שהן מין ז' (ולכן מיני מתיקה שקורין לעקיך אפילו הוא של שיפון קודמין לכל מיני מרקחת אפילו הן ממין ז' ואף שהם חביבים עליו ביותר) חוץ מן הזית שהוא קודם לשעורה ואין צריך לומר לשבולת שועל ושיפון שהן מין שעורה אם שוין בחביבות לפי שארץ השני שבפסוק הפסיק הענין וכל הסמוך לו חשוב מן המאוחר מארץ הראשון אבל חטה קודמת לזית וכן שעורה לתמרים:

(יג) תמרים קודמין לענבים וצמוקין אבל היין קודם אפילו לזית אפילו הזית חביב עליו יותר. מפני שברכת בורא פרי הגפן היא חשובה מכל הברכות חוץ מברכת בורא מיני מזונות בין של חטה בין של שעורה שקודמת לבורא פרי הגפן אפילו היין חביב עליו יותר:

(יד) ברכת הפת אפילו של כוסמין ושיפון קודמת לכל הברכות אפילו לזית ויין:

(טו) כל מקום שהחביב קודם בין שהוא חביב עליו ברוב הפעמים אף על פי שאין חפץ בו עתה בין שחפץ בו עתה אף על פי שאינו חביב עליו ברוב הפעמים נקרא חביב. ואם יש לפניו שני מינים האחד חפץ בו עתה והשני חביב עליו ברוב פעמים איזה שירצה יקדים:

(טז) כל דיני קדימות הללו אינן אלא כששניהם לפניו אבל אם אותו שדינו להקדימו אינו לפניו אין צריך להמתין עליו ואם הביאו לפניו בעודו מברך על מין הראשון אף על פי שברכותיהן שוות והשני חביב לו והוא ממין ז' מכל מקום יאכל ממין הראשון תחלה:

פרק יא

(א) ברכת הריח הטוב צריך לברך קודם שיתחיל להריח כמו שמברכין על האוכלין קודם שיטעום לפי שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה וכיצד מברך אם זה שהריח הטוב יוצא ממנו הוא מין עשב מברך בורא עשבי בשמים ויש לומר (עשבי) העי"ן בחיר"ק כמ"ש עשבות הרים (משלי כז):

(ב) ואם הוא מין עץ מברך עליו בורא עצי בשמים ואפילו אינו עץ גמור ממש כעץ האילן אלא גבעולין שאינן רכים ממש כעשבים וירק אלא קשים קצת כגבעולי הפשתן כגון שבולת נרד שקורין אושפי"ג וכן סימל"ק (שקורין רוסמארי"ן) נקראין עץ לענין ברכה זו כמו שמצינו בלשון הכתוב שהפשתן נקרא עץ כמ"ש ותטמנם בפשתי העץ וכן על ריח השמן משבולת נרד (שקורין שפיגנארד"י) מברך בורא עצי בשמים:

(ג) ואם הוא פרי הראוי לאכילה בין פרי העץ כמו תפוח ואתרוג בין פרי האדמה מברך על ריחו ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר נתן ריח טוב בפירות ואם נטלו בידו לאכלו בלבד והריח עולה מאיליו אל חוטמו אינו מברך על ריח זה הואיל ולא נטלו בידו כדי שיעלה הריח אל חוטמו רק לאכילה לבדה אלא אם כן נמלך ומגביה הפרי אל חוטמו ליהנות מריחו קודם שיאכלנו אז מברך תחלה אשר נתן ריח טוב בפירות ואחר כך ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ואוכלו ואפילו פרי שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי תערובות אם עקרו עומד לכך כגון קנמון (שקורין צימרנ"ד) וצפורן (שקורין נעגלי"ך) שעומדין לתבלין בתבשילין יש אומרים שמברך על ריחם אשר נתן ריח טוב בפירות ויש חולקים בזה ואומרים שמברך עליהן בורא עצי בשמים מאחר שאינם ראוים לאכילה בעינם. ומספק יש לברך עליהם בורא מיני בשמים שהיא כוללת כל המינים ויוצא בה ידי חובתו בדיעבד על כל המינים וכן בדבר שספק לו אם הוא מין עץ או מין עשב:

(ד) ורדים שהם שושנים (שקורין רויזי"ן) הגדלים בקרקע מברך על ריחם בורא עשבי בשמים והגדלים באילן מברך בורא עצי בשמים ואף על פי שראוים לאכילה במרקחת אין עיקרם עומד לכך אלא להריח:

(ה) וכל שאינו לא מין עץ ולא מין עשב כגון המור והוא מוסק (שקורין פיזו"ם בל"א) היוצא מחטוטרות שבצואר חיה ידוע שמתקבץ שם תחלה כמין דם ואחר כך מתיבש ונעשה ממנו המור מברך על ריחו בורא מיני בשמים ואסור לאכלו וליתנו בתבשיל משום חשש דם ויש מתירין ובעל נפש יחמיר לעצמו בספק של תורה:

(ו) שמן שפטמו בבשמים אם יש ממשות הבושם בשמן מברך על ריח השמן כברכת הבושם עצי בשמים או עשבי בשמים ואם סיננו מהשמן לגמרי רק שריחו נקלט בשמן יש אומרים שמברך בורא מיני בשמים ויש לחוש לדבריהם. אבל מים הנסחטים מהבושם הרי הם כממשות הבושם ומברך על ריחם כברכת הבושם לדברי הכל. וכן על ריח שרף הנוטף מהעצים מברך עצי בשמים כגון הלבונה והמיצטיכ"י:

(ז) ואם יש בתוך השמן ממשות משניהם מעצי ומעשבי בשמים מברך בורא מיני בשמים לדברי הכל וכן אם עצי ועשבי בשמים שחוקים ומעורבים יחד בעינם בלי תערובות שמן מברך על ריחם בורא מיני בשמים אבל אם אינם שחוקים ואפשר להפרידם צריך לברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וטוב להקדים ברכת עצי בשמים לעשבי בשמים ואם יש ביניהם הדס הוא מוקדם לברכה. ואם יש לפניו גם דבר שברכתו בורא מיני בשמים צריך להקדים ברכת עשבי בשמים לבורא מיני בשמים:

(ח) אין מברכין על הריח הטוב אלא אם כן נעשה להריח בו אבל מוגמר שמגמרים בו את הבגדים ליתן בהם ריח אין מברכין עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר ואין צריך לומר מוגמר שמגמרין בבית להעביר ממנו ריח רע ואפילו בשמים שמוליך עמו האסטניס לבית הכסא לבטל הריח רע אין מברכין עליהם כלל אף אם בא להריח בהם שלא בבית הכסא הואיל ואין עומדים להריח בהם ליהנות מריחם רק להעביר ריח רע בלבד. ולכן יש אומרים שהמריח באתרוג של מצוה אין מברך עליו כל שבעת ימי החג. אף על פי שמותר להריח בו אינו עומד להריח בו אלא ליטלו לשם מצוה ואינו דומה לאתרוג של כל השנה ושאר פירות העומדים לאכילה שאף על פי שעיקרם לאכילה מכל מקום רגילות הוא ג"כ להריח מהם בשעת אכילה ולכך נקראים ג"כ עומדים לריח. ויש אומרים שגם בשבעת ימי החג מאחר שמותר להריח בו נקרא ג"כ עומד לריח כמו בשאר ימות השנה ולכן טוב למנוע מלהריח בו כל החג להנצל מספק ברכה. אבל ההדס מן הדין אסור להריח בו כל החג כמ"ש בהלכות לולב:

(ט) וכן פלפלין וזנגביל כתושין אף מי שנהנה מריחם יש אומרים שאין לברך עליו לפי שמכיון שעשויין לתבלין בלבד ואין רגילות כל כך להריח בהם לא נקראו עומדים לריח כלל מה שאין כן קנמון וצפורן רגילות הוא להריח בהם אפילו שלא בשעת אכילה וגם כשמשימים אותם בתבשיל מתכונים גם להיות ריח התבשיל נודף ויש חולקין בזה. ולכן נכון למנוע שלא להריח בהם. וכן שלא להריח בלחם חם אם יש לו ריח טוב להנצל מספק ברכה:

(י) ואפילו בשמים העומדים להריח בהם אם הם מונחים באיזה מקום שלא הונחו שם כדי להריח בהם שם כגון שהונחו בחדר להצניעם ולשמרם הרי הנכנס לשם ומריח אינו מברך ואפילו נכנס כדי להריח בהם. אבל כשמונחים בחנות שנמכרים שם צריך לברך על ריחם כל הנכנס לשם ונהנה מהריח. לפי שבהנחתם שם מתכוין המוכר גם שיעלה מהם ריח טוב ויקפצו עליהם קונים וכן המוכר מברך בפעם הראשונה שנכנס ונהנה מהריח ואפילו המונחים בחדר להצניעם שם אם נטלו בידו והגביהם ממקומם להקריבם אל חוטמו להריח בהם צריך לברך מאחר שהם בעצמן עומדים להריח רק שבמקום זה שמונחים עתה אינם מונחים לריח וכיון שהגביהם בידו הרי שונה מקומם לתוך ידו כדי להריח (ומטעם זה הנוטל פרי בידו לאכלו בלבד ואחר כך נמלך ומגביה הפרי בידו אל חוטמו להריח בו צריך לברך כמו שנתבאר לעיל לפי ששינה מקומו הראשון שהיה שם הפרי שלא לריח שהוא ידו):

(יא) ריח טוב שאין לו עיקר כגון בגדים המוגמרים יש אומרים שאין מברכין על ריחם וטוב לחוש ולמנוע מלהריח בהם אבל כלי שהיו בתוכו בשמים ונקלט הריח לתוכו לדברי הכל אין לברך עליו לפי שלא הונחו בו הבשמים כדי שיקלוט הריח אל תוכו:

(יב) הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה או אפילו שני פעמים בשנה ונהנה בראייתו מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן ואם אינו נהנה בראייתו אינו מברך עד שעת אכילה והעולם נהגו שלא לברך בכל ענין עד שעת אכילה כדי שלא לחלק בין מי שנהנה בראייתו למי שלא נהנה. ויברך תחלה שהחיינו ואחר כך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה והמברך בשעת ראיה לא הפסיד אם נהנה בראייתו:

(יג) אין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפרי ומכל מקום אם ברך משהוציאו הפירות שהם ראויים לברכה שהיא ע"ד שנתבאר בפ"ו אין צריך לחזור ולברך שהחיינו אחר תשלום גידולם ואם לא ברך בראיה ראשונה או באכילה הראשונה יש לברך על הראיה השניה או על האכילה השניה בלא שם ומלכות:

(יד) פרי שיש בו מינים הרבה מברך על כל מין ומין כגון שני מיני אגסים (שקורין גדאויליי"ן ובארי"ן) או תפוחים (כגון תפוח שבשדות ותפוח שבעצי היער) או גודגדניות (כגון שקורין ויינקשי"ל וקארשי"ן) ואפילו יש להם טעם אחד כגון אדומות ושחורות:

(טו) אין מברכין שהחיינו אלא על דבר הניכר היטב שהוא חדש ואין עתה כיוצא בו מן הישן לפיכך אין מברכין אלא על פירות שאינן יכולין להתקיים משנה לשנה שכשמגיע החדש אין בעולם כיוצא בו מן הישן ואף שיש מקיימין אותם על ידי תחבולות הם מעט מזער ואין חוששין להם אבל מיני ירקות שמטמינים אותם בבורות ומתקיימים שם כל ימות השנה (שקורין רעטא"ך או בוריקע"ס) אין מברכין עליהם בחדושם הואיל ויש ישנים רבים כיוצא בהם ואף אם הוא לא אכל מהם כל ימות השנה הרי אחרים רבים אכלו מהם ואם החדש ניכר היטב בטעמו וגם במראיתו מברכין עליו שהחיינו כגון הריפות שעושין מדגן חדש שניכרים היטב שהם חדשים במראית העין ובטעמם שהוא לשבח:

(טז) ריח המתחדש משנה לשנה יש אומרים לברך עליו שהחיינו כמו על פרי מאכל ויש חולקין לכן יש לברך בלא שם ומלכות:

פרק יב

(א) כל שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה חייב לברך עליה ואם אין עמו שותף בטובה מברך שהחיינו ואם יש עמו שותף בטובה מברך הטוב והמטיב:

(ב) כיצד בנה בית חדש או קנה. או קנה בגדים חדשים. אפילו יש לו בית ובגדים כיוצא בהם צריך לברך שהחיינו וכן אם קנה וחזר וקנה צריך לברך על כל פעם ולא על חדשים בלבד אלא אפילו ישנים כל שהם חדשים לו שלא היו שלו מעולם אבל אם היו שלו ומכרם וחזר וקנאם אינו מברך עליהם. ואם קנה בגד להתכסות בו פעם הוא ופעם בני ביתו מברך הטוב והמיטיב הואיל ויש עמו שותף בטובה:

(ג) ואם ניתן לו במתנה יש אומרים שמברך במקום שהחיינו הטוב והמטיב שהוא טובה לו ולנותן (שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הקב"ה לעשות צדקה. ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו מתנתו) ויש חולקים ויש לחוש לדבריהם ולברך שהחיינו שהיא ברכה הראויה וצריכה ואינה לבטלה לדברי הכל:

(ד) וכל מקום שמברך שהחיינו או הטוב והמטיב על בגדים חדשים מברך מיד בשעת הקנין שאין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתם והוא שקנה בגד תפור ומתוקן אבל אם צריך לתפרו יש אומרים שלא לברך בשעת הקנין אלא אחר שלבשו מיד ואם לא ברך יכול לברך כל זמן שלא פשטו אבל אם פשטו על דעת שלא לחזור וללבשו לאלתר אלא לאחר זמן לא יברך בלבישה שנייה:

(ה) וכל זה בבגד חשוב שלבו של אדם שמח בו אבל על דבר שאינו חשוב כל כך כגון חלוק או מנעלים ואנפילאות אין לברך עליהם ואם הוא עני ושמח בהם יברך ועשיר גדול שקנה בגדים חשובים שאינו שמח בהם מפני שאינם נחשבים אצלו לא יברך ובמדינות אלו נוהגין שאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים וכיוצא בהם. על שאר כלי תשמישי אדם אפילו כלי כסף וזהב אין נוהגין לברך כלל לא בקניתם ולא בתשמישם וכן עיקר וכן בספרים:

(ו) הלובש בגד חדש יש אומרים שמברך מלביש ערומים אף על פי שכבר ברך בשחר ונכון לברך בלא שם ומלכות וטוב ללבשו קודם ברכת השחר לפוטרו בברכת מלביש ערומים שבשחר וכן בחגורה חדשה ואם לא חגר עד לאחר ברכת השחר טוב לברך אוזר ישראל בגבורה בלי שם ומלכות וכן בכובע ברוך עוטר ישראל בתפארה:

(ז) על שמועות טובות בין שהיא טובת רבים בין שהיא טובת יחיד כל שלבו שמח בטובתו כגון שהוא אביו או רבו או רעו אשר כנפשו מברך הטוב והמטיב הטוב לו ששימח לבבו והמטיב למי שנעשית לו הטובה ואין צריך לומר אם רואה הטוב בעיניו. ואם בשרוהו טובת עצמו מברך שהחיינו ואם יש לו שותף בה מברך הטוב והמטיב וה"ה אם רואה בעיניו או יודע מעצמו הטובה שהגיע לו מברך שהחיינו אם אין לו שותף בה:

(ח) על שמועות רעות אומר ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם דין האמת ואין צריך לומר אם רואה בעיניו ומנהג העולם לומר ברוך דיין האמת בלא שם ומלכות כששומעים ממיתת איזה אדם מישראל אבל במי שיש לו צער במיתתו מפני אהבתו לו וכל שכן באדם חשוב שמת צריך לומר בשם ומלכות ואם מת אביו שיורשו מברך בתחלה ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם דין האמת ואחר כך שהחיינו ואם יש לו עוד אח שיורש עמו אף על פי שאין אחיו אצלו מברך כל אחד הטוב והמטיב במקום שהחיינו בין ששמעו ממיתתו בין שראו. ואין מברכין על שמועה בין טובה בין רעה אלא אם כן שמע מפי אדם נאמן שראה את הדבר ואם אין המגיד נאמן בעיניו יברך בלי שם ומלכות:

(ט) המוצא מציאה מברך הטוב והמטיב הטוב לו והמטיב לעניים שהרי נתחייב בצדקה שכל אדם חייב ליתן כפי השגת ידו וכופין וממשכנין על זה (כמו שכתוב בהלכות צדקה) מה שאין כן באחד שירש את אביו אין זו טובה לעניים שהרי גם אביו נתחייב ליתן צדקה מממון זה לעניים והמעשר שיפריש הבן יכול הוא להוציא לשאר מצות:

(י) כל נוטל נדן צריך לברך שהחיינו כמו בירושה וכן אם הרויח ריוח גדול וה"ה להיפך כל הפסד גדול שבא לו בממונו אם דרך בני אדם להצטער עליו מברך דיין האמת. וחייב אדם לברך על הרעה בדעת שלימה ובנפש חפיצה כדרך שמברך על הטובה:

(יא) הרואה את חבירו החביב עליו הרבה ושמח ונהנה בראייתו אם לא ראהו זה שלשים יום יברך שהחיינו ואם לא ראהו זה שנים עשר חודש צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם מחיה המתים ואפילו היתה לו ממנו ידיעה בינתיים בכתב או בעל פה כי עיקר הברכה הוא על הנאה ושמחת הלב בראיית פניו וגם הנשים מברכות כן על ראיית חברותיהן כששמחות בראייתן וכן האיש על אשה כגון אמו או בתו ואחותו:

(יב) ילדה אשתו זכר חייב לברך הטוב והמטיב הטוב לו והמטיב לאשתו שנוח לה ג"כ בזכר וכן על כל בן ובן שנולד לו והיא ג"כ חייבת לברך כן ואפילו אם הוא בעיר אחרת ובאו ואמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב. ואם מתה אשתו בלידתה נכון שלא לברך הטוב והמטיב אלא שהחיינו. וכשחוזר ורואה הבן הנולד אם רואהו תוך ל' יום מיום ששמע אין צריך לחזור ולברך שהחיינו מאחר שכבר בירך עליו הטוב והמטיב אבל אם אחר ל' יום צריך לברך אפילו אם ראהו כבר לפני שלשים יום אם לבו שמח ונהנה ואפילו על בת צריך לברך כל שלשים יום כשנהנה ושמח בראייתה כמו שנתבאר אלא שעל השמועה אינו מברך כלום שאינה שמועה טובה:

(יג) על שינוי יין דהיינו כשמרבים להביא ממנו לשתות ממינים שונים או מכלים שונים דהיינו שהשני הוא מחבית אחרת שאפילו הוא ממין יין הראשון נחשב כמין יין אחר צריך לברך על השני קודם שיטעום ממנו ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב אף על פי שהוא בענין שאין צריך לברך עליו בורא פרי הגפן כגון בני חבורה המסובין אצל בעל הבית ודעתם מתחלה על כל מה שיביא להם בעל הבית שמפני חשיבות היין שהוא משמח אלהים ואנשים תקנו חכמים עליו עוד ברכה כשמרבים בשמחה להביא ממנו לשתות עוד יין שני. ואפילו אין ידוע שהשני משובח מן הראשון אלא בסתם. ואם הוא בענין שצריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן על השני כגון בנמלך יברך תחלה הטוב והמטיב ואחר כך בורא פרי הגפן. אבל אם ידוע לו שהשני גרוע מן הראשון אין לברך עליו הטוב והמטיב אפילו אינו גרוע אלא מעט אלא אם כן הראשון הוא יין אדום ושני לבן כיון שהלבן הוא בריא לגוף יותר מן האדום יש לברך עליו הטוב והמטיב אף על פי שהוא גרוע ממנו מעט בטעם כל שאינו גרוע הרבה עד שאינו ראוי לשתותו אלא על ידי הדחק:

(יד) ואם שתה לבן ואחר כך האדום אם ידוע שהאדום משובח יותר בטעם מברך עליו אבל בסתם אינו מברך כיון שהלבן בריא יותר לגוף ואין צריך לומר שאם שתה תחלה יין ישן ואחר כך חדש שאינו מברך עליו בסתם אלא אם כן ידוע שהוא משובח בטעמו כמו הישן:

(טו) וכל מקום שמברך על השני בסתם הרי זה מברך עליו אפילו הביאוהו על השלחן בבת אחת עם הראשון ששתה תחלה וברך עליו בורא פרי הגפן על דעת לשתות גם השני אף על פי כן מברך הטוב והמטיב כששותה מן השני כיון שהוא שני בשתיה אבל אם יודע שהוא גרוע מחבירו וכבר הביאו לו שניהם אפילו בזה אחר זה לא יברך תחלה בורא פרי הגפן על הגרוע כדי לברך הטוב והמטיב על המשובח שהרי הוא חביב לו וכל החביב מן חבירו קודם את חבירו לברך עליו ברכת הנהנין (כמו שנתבאר בפרק י') ואף על פי שלא יברך אחר כך הטוב והמטיב על הגרוע אין בכך כלום ומכל מקום אם עבר וברך בורא פרי הגפן על הגרוע יברך הטוב והמטיב על המשובח אף על פי שהביאום בבת אחת על השולחן ואפילו הביאו המשובח תחלה כיון שהוא שני בשתיה:

(טז) במה דברים אמורים שמברכים הטוב והמטיב על היין שמחבית אחרת כשנתנו כל אחד בחבית בפני עצמו תוך מ' יום לדריכתו שכיון שכל אחד היה תוסס בחבית בפני עצמו הרי הם כשני מיני יינות אבל אם היו תוססים בכלי אחד ולאחר מ' יום חלקום ונתנום בב' חביות הרי הכל יין אחד ואין מברכין הטוב והמטיב על השני בכל ענין:

(יז) אם הביאו לפניהם עוד מין יין שלישי חוזרין ומברכין הטוב והמטיב שנית והוא שלא היתה דעתם מתחלה עליו כשברכו בראשונה:

(יח) אין מברכין הטוב והמטיב על היין השני אלא כשיש להם מן הראשון ורוצים לשתות השני משום שנוי יין כדי שיטעמו יין אחר משונה מן הראשון אבל אם הם שותין יין השני מפני שכבר כלה הראשון אין מברכין עליו הטוב והמטיב:

(יט) אין מברכין הטוב והמטיב אלא כששנים שותים יחד בחבורה אחת והוא הדין אם אשתו או בניו שותין עמו אבל לא השותה יחיד שכן משמעות הברכה הטוב לו והמטיב לחבירו שעמו. וגם שהחיינו אינו מברך כי לא תקנו הברכה אלא משום רבוי השמחה ובשותה יחידי אין רבוי שמחה כל כך ולכן גם אם חברו שותה היין זה בחדר אחר אינו מצטרף:

(כ) ואפילו כשמיסב עמו יחד אין מברכין הטוב והמטיב אלא כששניהם שותין מהיין הב' אבל אם חבירו שותה יין הראשון לבדו אינו מברך הטוב והמטיב על השני ואם שניהם שותין יין הב' ביחד אלא שיין הראשון שתה הוא לבדו יש להסתפק בדבר וספק ברכות להקל:

(כא) מברכין הטוב והמטיב על היין בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה אלא שבתוך הסעודה כל אחד ואחד מהמסובין צריך לברך לעצמו וכן בברכת בורא פרי הגפן ושלא בתוך הסעודה יכול האחד להוציא חבריו בברכתו אם נתכוונו לצאת ידי חובתם ואם שתו בסעודה יין אחד ומברכין ברכת המזון על יין אחר אין צריך לברך עליו הטוב והמטיב קודם שישתה ממנו אחר ברכת המזון שהרי כבר אמר הטוב והמטיב בברכת המזון:

פרק יג

(א) יחיד שנעשה לו נס באיזה מקום כגון שנפל עליו כותל ונצול או חיה רעה או לסטים חייב הוא עצמו כשרואה אותו מקום לאחר שלשים יום לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה. ואפילו אם אין הנס ידוע על פי המקום. ואחר הנס מיד כשיזדמנו לו עשרה צריך לברך הגומל כמו שיתבאר. ואם חוזר ורואה מקום זה לאחר ל' יום מראיה הראשונה חוזר ומברך וכן לעולם. מי שנעשו לו ניסים הרבה במקומות הרבה כשרואה כל אחד מהמקומות צריך להזכיר שאר כל המקומות וכוללם בברכה אחת ואומר שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ובמקום פלוני. וכל יוצאי יריכו של אותו אדם שנעשה לו נס באותו מקום אם הנס ידוע ע"פ המקום כגון שנפל עליו כותל חייבים הם ובניהם עד סוף כל הדורות לברך כשרואים המקום ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שעשה נס לאבינו במקום הזה שכולם שותפים באותו הנס אבל אינם צריכים להזכיר שאר המקומות. ואפילו הבנים שנולדו קודם לכן שאינם שותפים בנס זה חייבים לברך על נס אביהם:

(ב) ארבעה צריכים להודות ולברך ברכת הגומל (כנוסח שכתוב בסידור) יורדי הים כשיעלו ממנו. והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב. ומי שהיה חולה ונתרפא. ומי שהיה חבוש בבית האסורים על ידי עסקי נפשות ויצא או על עסקי ממון אם היה מעונה בכבלי ברזל. וצריך לברך ברכה זו בפני עשרה ושנים מהם תלמידי חכמים ואם אין מצויין שם תלמידי חכמים לא יניח מלברך והמברך עולה למנין העשרה ונהגו לברך בבית הכנסת אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה ואם ברך בפחות מעשרה יש אומרים שיצא וטוב לחזור ולברך בעשרה בלא שם ומלכות:

(ג) קטן אין צריך להודות אפילו הגיע לחינוך מצוה אבל נשים ועבדים חייבים בברכה זו ולכן כל אשה יולדת כשתקום מחליה תברך בבית הכנסת של נשים וישמעו עשרה אנשים מבפנים:

(ד) מי ששמח בלבו על הצלת חבירו רשאי לברך ברכה זו במטבע זו או במטבע אחרת כגון בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא דיהבך לן ולא יהבך לן ולא יהבך לעפרא ואין צריך לברך בפני עשרה. אבל אם אינו שמח בלבו ליתן שבח והודאה מחמת שמחתו (אלא מחמת שהברכה כתובה וקבעוה כבר והוא יודעה) הרי זו ברכה לבטלה. ואם צריך לברך בפניו מפני השלום יברך בלא שם ומלכות. ואפילו בשם לבד כגון בריך רחמנא לא יאמר שהרי איסור ברכה לבטלה הוא משום הזכרת שם שמים לבטלה בין שמזכיר בלשון הקודש בין בשאר לשונות ולכן צריך להזהיר לאותם שרגיל על לשונם לומר ברוך ה' בלשון אשכנז אף על דבר שאין בו שמחת הלב:

(ה) אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי לפיכך לא יברך החולה עד שיחזור לבוריו לגמרי ואם איחר מלברך יש לו תשלומין כל זמן שירצה ונכון שלא לאחר ג' ימים לפיכך אם יצא מן הסכנה ביום ב' אחר קריאת התורה יברך בפני עשרה בלא ספר תורה ולא ימתין עד יום ה':

(ו) יש אומרים שאין החולה מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכיוצא בו מחליים שמחללים עליהם את השבת ולמעשה יש לנהוג שכל שמוטל על מטתו יותר מג' ימים יש לו לברך בעמדו:

(ז) יש אומרים שאין מברכין הגומל אלא על ארבעה שמנו חכמים בלבד ויש אומרים שהוא הדין לכל מי שהיה בסכנה וניצול כגון שנפל עליו כותל או שניצול מדריסות שור (וסוס) ונגיחותיו או שעמד עליו אריה לטרפו ביישוב או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול כולם חייבים לברך הגומל כל שהיה חשש סכנת נפשות וכן נהגו:

(ח) הרואה חכמי ישראל צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו חכמי אומות העולם שחכמים בחכמת העולם צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם ואם אינן חכמים אלא בדתם אינו מברך עליהם:

(ט) הרואה מלכי אומות העולם צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם. ואפילו סומא שיודע שהמלך עובר מברך וה"ה בכל שאר ברכות הראיה (שיתבאר בפרק זה) שאינה של הנאה אלא שעל ידי כן נזכרים שבחו של מקום ב"ה:

(י) מצוה להשתדל לראות מלך אפילו של אומות העולם. ואם ראה פעם אחת אל יבטל מלמודו יותר לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר:

(יא) הרואה בתי ישראל בישובן צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה. בחורבנן צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם דין האמת. והעולם נהגו שלא לברך אלא על בתי כנסיות שמתפללין בתוכם. הרואה קברי ישראל צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ויודע מספר כלכם והוא עתיד להחיותכם ולקים אתכם בדין וחותם ברוך אתה יי מחיה המתים:

(יב) הרואה בריות משונות אם הם ממעי אמן צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם משנה הבריות ואם נשתנו אחר כך מברך דין האמת בשם ומלכות אם מצטער עליהם כמו שנתבאר. הרואה אילנות טובות ונאות ובריות נאות צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שככה לו בעולמו:

(יג) כל ברכות הראיה אם חוזר ורואה אותו דבר שבירך עליו בתוך ל' יום אינו חוזר ומברך ומונין מיום הראיה (כגון אם ראה ביום א' בשבת כשחוזר ורואה בסוף ד' שבועות ביום ג' חוזר ומברך) אבל אם ראה אחר כיוצא בו כגון מלך אחר או חכם אחר אפילו ראה זה אחר זה מיד צריך לחזור ולברך חוץ מקברי ישראל שאפילו ראה קבר אחר אינו מברך תוך ל' וחוץ מברכת משנה הבריות וברכת שככה לו בעולמו שאינו מברך על כיוצא בו כלל אפילו אחר ל' אלא בפעם ראשונה שרואה החידוש גדול:

(יד) היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ואינו מברך אלא בפעם ראשונה שרואה בכל שנה:

(טו) על הזיקין והוא כמין כובב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל הזועות והוא רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוח שנשב בזעף והוא רוח סערה חזקה ביותר על כל א' מאלו צריך לברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית ואם רוצה יאמר ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם ואם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת אבל בזה אחר זה מברך על זה וחוזר ומברך על זה ונהגו העולם במדינות אלו לברך על הברק עושה מעשה בראשית ועל הרעם שכחו וגבורתו מלא עולם לפי שברוב פעמים הם באים זה אחר זה מיד ואינם חפצים לברך ברכה אחת ב' פעמים זה אחר זה כי טוב יותר לשבח למקום ברוב תשבחות מלשבחו בשבח אחד ובחרו לרעם שכחו וגבורתו מלא עולם לפי שהרעם מראה כח וגבורה יותר מן הברק:

(טז) כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר על כל הברקים בברכה שברך בפעם ראשונה וכן על הרעמים אבל אם נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך עליהם:

(יז) היה יושב במקום לא טהור ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור לסיום הרעם או הברק צריך לצאת ולברך וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו תוך כדי דיבור ואם לאו לא יצא. ואחר כדי דיבור אין לברך על העבר ויש חולקים בזה וספק ברכות להקל לכן אחר תוך כדי דיבור יברך בלא שם ומלכות: