סידור בית יעקב (עמדין)/שער שלכת

שער סור - עד ט' באב

נסגר שער החרסית. נפתח שער שלכת. לחודש אב. בו השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ומתחלק לשלשה. א׳ שער סור (ע״ש סורו טמא קראו למו) נמשך עד ט״ב. ונשקף על פני ג׳ אשנבים:

אשנב א. לעניין איסור מלאכה

(א) אב. שבטו יששכר. מזלו אריה:
(ב) דיני ומנהגי ר״ח שחל בשבת. (עיין פשפש ג דשער החדש):
(ג) בא׳ בו. נראו ראשי ההרים לרש״י אליבא דר״א:
(ד) בו מת אהרן הכהן:
(ה) בו ניבא יחזקאל על צור:
(ו) בו בא עזרא לירושלים:
(ז) משנכנס אב ממעטין (לגמרי) בשמחה. במו״מ. בבניין. ובנטיעה של שמחה. כל אלו עד ט״ב:
(ח) ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם. לשתמיט מניה. דריע מזליה. יש אומרים עד סוף החודש:
(ט) מילה שהיא מר״ח עד ת״ב. נוהגין שהמוהל וסנדק ואבי הבן לובשים בגדי שבת:
(י) לפי זה קל וחומר לשבת. שאין להחמיר באבלות ישנה. אטו מי גרע מי״ט זה של בעל ברית הקל (ואפילו מי שיש לו נשואין בשבת נחמו. לובש בגדי שבת בשבת של חזון) לכן יש לפקפק הרבה על מנהג אשכנזים. שאין מחליפין בגדי חול בשבת חזון. אבל מנהגו של אמה״ג החסיד זצ״ל. שלא לשנות בו מאומה אפילו כשחל בו ט״ב. וכן אנו נוהגין אחריו. והרי אמרו שמעלה בו על שולחנו אפילו כסעודת שלמה. ואם לשולחנו כך. לכבוד קונו במקום כבודו (ר״ל בבית הכנסת. ששכינתו שרויה בו) על אחת כמה וכמה. ולמדנו לשינוי בגדים מן התורה:
(יא) שבוע שחל בו ט״ב. אסור לספר. ולכבס אפילו אינו רוצה ללבשו עתה. אלא לאחר ט״ב. ואפילו אין לו אלא חלוק א׳:
(יב) וכן המכובסין מקודם אסורין. בין ללבוש בין להציע. אפילו מטפחות השולחן והידים אסור:
(יג) והאידנא נהוג להחמיר בכל זה מר״ח. אם לא לצורך מצוה. כגון אשה הלובשת לבנים. מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה:
(יד) אבל בט״ב עצמו לא תלבש לבנים. רק לובשת חלוק בדוק יפה. וכן לכבוד שבת לובשין כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות:
(טו) ואם אין לו חלוק לבן לשבת. מותר לכבסו ביום ה׳:
(טז) אבל אם הוא ט״ב^[1] אסור. אלא יכבסנו בערב שבת. ואם אי אפשר לו. נראה לי להתיר על ידי כובסת עכו״ם:
(יז) אסור לעברית לכבס בגדי עכו״ם בשבוע זו:
(יח) וכן אין נותנין כלים לכובסת עכו״ם לכבסן. ואף מר״ח לדידן. אפילו אי פשרא לכבס אחר ט״ב. אם לא לכבוד שבת כנ״ל:
(יט) כלים חדשים (שלא נשתמש בהם אדם עדיין) מאיזה מין שהוא. בכל אופן אסורים ללבוש. ומחמיאין שלא לעשותן על ידי אומן ישראל. אפילו רק שיהיו מוכנים לאחר התענית. אבל על ידי אומן עכו״ם. מקילין כה״ג:
(כ) ואין חילוק בין כלי לבישה. אפילו מנעלים חדשים. וה״ה לשאר כלי בית ותשמיש החביב:
(כא) ואף לקנות כלים גמורים בלבד. אסור. וחומר בקניין. שאפילו ישנים החדשים אצלו. אסורים אם הם חביבים עליו. וגם מטעם ברכת שהחיינו לא שפיר דמי:
(כב) אבל אם נתנו לו במתנה. כיון שברכתו הטוב והמטיב . נ״ל שמברך מיד:
(כג) במה דברים אמורים? שלא במקום מצוה. אבל לצרכי נישואין של מי שלא קיים פ״ו. מותר לעשות כל צרכי חופה אפילו על ידי ישראל. אם אי אפשר על ידי עכו״ם כדי שיהא הכל מוכן ומתוקן לסעודה אחר ט״ב:
(כד) נשי דנהיגי דלא למשתי (מלשון שתי וערב) עמרא מדעייל אב. מנהגא. בכלל זה, מלאכת טויה ואריגה. ונראה לי להחמיר גם במלאכת סתימת נקבי בגדים מעשה מחט:
(כה) אסור לגדולים לספר לקטנים [ו]לכבס כסותן:
(כו) אבל בגדים שמלפפין בהם העוללים ויונקין. שמוציאין רעי ומשתינין בהם. הני ודאי משרי שרו. רק שלא יכבסו הרבה בפעם אחת:
(כז) מי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו. מיקל בתער. אבל לא במספרים. עמו״ק. ועש״י סימן ע״ו:
(כח) נהגו שלא לרחוץ מר״ח עד אחר התענית. ומחמירין אפילו בצונן, כל גופו:
(כט) ומי שטובל בכל ערב שבת לא יבטלנה. ואין צריך לומר טבילת מצוה דשריא לאשה המיטהרת. כשבעלה בעיר:
(ל) ואפילו אם טובלת ליל י׳ באב. מותר לה לרחוץ ולחוף כדרכה בערב ט״ב. אם אי אפשר לה לעשות בליל טבילתה:
(לא) והוא הדין אשה הלובשת לבנים. יכולה לרחוץ מעט לנקיון:
(לב) וכן מותר כל אדם לחוף ראשו ולרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין. אף בערב שבת חזון אם רגיל בכך כל ערב שבת. אבל לא יחוף בבורית או מי אפר (שקורין לו״ג בל׳׳א):

אשנב ב. לאיסור אכילת בשר

(א) אשכנזים קבלו עליהם. שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח ואילך:
(ב) ומצניעין סכין של שחיטה עד אחר התענית. שאין שוחטין כי אם לצורך מצוה. כגון לשבת. או לסעודת ברית. או לחולה:
(ג) ואם חל ט״ב ביום ה׳. מותר לשחוט אחר חצות לכבוד שבת. ובמקום שיש לחוש שלא ימצאו לשחוט אלא אם כן יקדימו. מותרין אף ביום ד׳. וממנו ולמעלה. אם הסבה מכרחת. כדי להכין בשר לשבת:
(ד) ומי שיש לו בהמות ורוצה לנחרן משום הנאת עורן. מותר אם רוצה להשליך בשרן לכלבים (אבל כדי למכור הבשר, אסור בכל השנה. אם לא היכא דעור נחירה ביוקר. אולי יש להתיר. עי׳ ט״ז. ולמעשה צריך עיון) שאין עושין סחורה בנבלות:
(ה) נוהגין עכשיו להחמיר אף בתבשיל של בשר. והיינו שנתבשל עם הבשר. או אפילו רק המרק או שומן בשר:
(ו) אבל הנתבשל בקדרה של בשר רחוצה ואפילו היא בת יומא. נראה לי פשוט שמותר לאכלו כך. דלבליעה ודאי לא חיישינן:
(ז) ואסור בבשר מלוח. ובעוף. וביין תוסס. ומותר בחומץ יין. כל שבני אדם נמנעין לשתותו מפני חמיצותו:
(ח) ומותר לשתות יין דכוס של הבדלה. כיון דלא סגי ליה בלא כוס:
(ט) וכן לזמן על הכוס היה מותר מן הדין. ולא היה כח במנהג להפקיעו ולאסור יין דמצוה (אף על גב דבנדר נאסר, מנהג שאני. עמו״ק^[2]). מכל מקום כיון דאיכא מאן דאמר דברכת המזון אינה טעונה כוס. אף על גב שכבר הכרענו דבג׳ צריך כוס. מכל מקום לא הרשינו עצמנו לזוז מן מנהג בזה. וכמדומנו שגם אמה״ג ז״ל כך היה נוהג. וכנראה שנשאה פנים למנהג זה. שלא ליתן פתחון פה לעמי הארץ שיאמרו שאנו מקילין לעצמנו חס ושלום. מכל מקום מי שמזמן עליו. אין לתפסו על כך. אבל לא כל הרוצה ליטול השם יטול. אלא אם כן הוא מוחזק לחסיד בכל מעשיו:
(י) ובסעודת מצוה, כגון מילה. פדיון הבן. סיום מסכת. וסעודת אירוסין בבית ארוסתו למי שלא קיים מצות פריה ורביה. אוכלין בשר ושותין יין כל השייכין לסעודה. ודבר זה צריך באור:
(יא) אמנם כן הוא העיקר. בב׳ הסעודות הראשונות הנ״ל. אין להוסיף על מניין מצומצם:
(יב) ונ״ל דבסעודת מילה גם הנשים (הקרובות בלבד) מותרות:
(יג) אבל בפדיון הבן. לא יאכלו רק י׳ אנשים לבדם:
(יד) ובסיום ספר. אין רשאין לאכול כי אם אותן שלמדו עמהם. וגם המחזיקים בידי הלומדים בממונם. וכן הגבאים המשגיחים עליהם ומשרתיהם. כל אלו מותרין אפילו יהיו רבים. אך לזמן אחרים מלבד אלה מפני האהבה והכבוד. או לאיזה תועלת שיהיה. ודאי איסור גמור. ואף הממהר לסיים למוד ספר יותר בלמודו בשאר ימות השנה. לית לן בה. כי מכל מקום הוא זריז ונשכר בהקדים עצמו למצוה. בתנאי שלא יגרע מעסק הלימוד היטב כראוי להבין ולהשכיל. מה שאין כן בדלא ידע מאי קאמר. רטין ולא ידע מאי רטין:
(טו) ובסעודת אירוסין. לא יוסיפו על מניין עשרה. ויקחו הקרוב קרוב קודם. וגם נשותיהן מותרות לכבוד הארוסה:
(טז) ודווקא סעודה ראשונה של אירוסין בבית חמיו. דלא כמ״א דאזיל בתר איפכא במחילת כבודו. דהא ודאי שלא בשעת אירוסין לא הויא סעודת מצוה. ולא דמי כלל לההוא דאין מערבין שמחה בשמחה דמסמכינן לה אקרא. והקפידא היא על סעודת שמחה. אבל הכא טעמא דשריותא משום מצוה היא. ואפילו אית בה שמחה לית לן בה. אלא מיחוורתא כדאמרן. מה שאין כן סעודה שניה של אירוסין, או שלא בבית חמיו. לא סעודת מצוה היא ודאי. ואסירא הכא. אע״ג דלית בה שמחה. מכל מקום שמחת אכילת בשר מי התיר? זה ברור:
(יז) עוד י״ל. דסעודת אירוסין אפילו ראשונה לא הותרה, אלא בבת תלמיד חכם לתלמיד חכם. אבל לעם הארץ. או בת עם הארץ לתלמיד חכם. וכל שכן בת כהן ת״ח לע״ה. אפילו במי שלא קיים פ״ו. אינן מותרין בבשר ויין. ובזה מתיישבין דברי השולחן ערוך. דהא דשרי סעודת אירוסין. היינו דווקא בת״ח שלא קיים פ״ו. אלא דאם כן יש להקשות מאי אריא אירוסין. אפילו נשואין כהאי גוונא שרי. כיון דסעודת מצוה היא. מיהו י״ל דנישואין לא שכיחא דעבדי. מטעם הנ״ל בכף ב׳ דשער החרסית. ונקטי אירוסין מילתא פסיקתא. דאפילו בט״ב עצמו ליכא דחש משום סימנא. דלאו מילתא היא באירוסין לחוד:
(יח) ונראה לי שהמקבל אורח תלמיד חכם בתוך ביתו. יומי טבא לגו. ואין לך סעודת מצוה גדולה מזו. שהנהנה בסעודה שת״ח מיסב בה. כנהנה מזיו השכינה. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה. על כן אם החכם האורח הבא צריך לאכול בשר משום חולשא דאורחא. או שהוא מזרחי שאינו נוהג בחומרת מנהג זה. נ״ל להתיר לבעל הבית לאכול עמו בשר ולשתות יין. וקרוב בעיני להתיר לזמן אפילו כל הלומדים והחכמים שבעיר להסב עמו לכבודו. ולא ימלט משמיעות חדושי תורה (ובלבד שלא יהו פשטים מילי דמולייתא ממהדורי כלמ״י מסמרטוטים. כי הללו אסורין לאכול בשר כל ימיהם אע״פ שמאכלם בריאה ושתיתם לסבאה. כל שכן שלא יאכילו לאחרים בימים האסורים). והרי זו סעודת מצוה כפולה. אף על גב דבלאו הכי לא שרי משום דברי תורה לחוד. מכל מקום כהאי גוונא כדאי להקרא סעודת מצוה. והוא שיהיה חכם גדול מובהק ומומחה לכל. ולא אזלינן בתר שמא. אלא בתר טעמא טעם זקנים. אפילו בחור בשנים. ולא מבעלי שמות בארץ תלאובות. נוטעי אשרות ומקיימי מצבות רמות. בשעת איסור הבמות:
(יט) דין המסובין בסעודת מצוה. וקצתם אוכלים בשר. והשאר מאכלם חלב. אם מצטרפין לזימון. עיין בכסא שן יד ח׳ בדיני המזמן:
(כ) כל האוכל בשר ושותה יין במקום שנהגו איסור. פורץ גדר הוא:
(כא) ה׳ באב זמן עצי כהנים (פרעוש):
(כב) אף אותן שאינן נוהגין לאסור בשר ויין מר״ח, ראוי להם לפרוש מהן מז׳ ואילך. שבו נכנסו גוים להיכל (בראשונה ובשניה) וקלקלו בו:
(כג) ז׳ בו. זמן עצי כהנים. בני יונדב בן רכב:
(כד) לעולם קורין פ׳ דברים קודם ט״ב. מפטירין חזון, והגדול שבצבור עולה למפטיר. אע״פ שכבר עלה וקרא פעם א׳ בשלישי או בששי אין בכך כלום:
(כה) דין קדוש הלבנה קודם ט״ב. עיין פשפש ג׳ דשער החדש:

אשנב ג. לערב ט' באב

(א) מנהג ישראל. לאכול בחצות היום או קודם מנחה סעודה קבועה. ולהרבות בה קצת מאכלים. שלא יזיק להם התענית. דוגמת ערב יום כיפור. גם הוא זכר ליום טוב שהיה בזמן בית שני. כי על כן אז היו אוכלין ושותין ומשתכרין בט׳ באב עצמו (לפי שבזמן שלום, כל הד׳ תעניות הם יום טוב). ויש בזה גם כן בטחון ואמונה בנחמה. וציפוי לישועה. שאנו מקווים שיהפוך אותו הקב״ה לששון ולשמחה במהרה בימינו. על כן אין לבטלו. מכל מקום יזהרו שלא יאכלו וישבעו יותר מדאי. ולא ישתכרו. שלא יבואו לידי קלות ראש. ביום שיש לנו להתאונן. ולא לשמוח כל עיקר. לכן צדיק אוכל בו לשובע נפשו בלבד. בדאגה ובתוגה. וברוח נמוגה. ואף בסעודת מילה לא ירבו בו. ויש לעשותה קודם חצות:

(ב) אבל בסעודה המפסקת שאוכלה אחר חצות. ואין דעתו לאכול אחריה. אסור לאכול בשר ולשתות יין בכל מקום. מגזרת חז״ל. ולא יאכל שני תבשילין אפילו ממין א׳ בב׳ קדרות. ולא שני מינין בקדרה אחת:

(ג) אבל תבלין וביצים וכדומה מה שנותנין במאכל לתקנו מותר. וכן פירות חיין מותר לאכול אפילו כמה מינין:

(ד) נוהגין לאכול עדשים, או ביצים מבושלים קשים קרים. שהם מאכלי אבלים:

(ה) והפרושים יושבין בין תנור לכירים. ואינן אוכלין אלא פת חרבה במלח וקיתון של מים. ומטבילין פת באפר ואוכלין אותו בסיום סעודה המפסקת. על שם ויגרס בחצץ שני וגו׳. ואומרין זוהי סעודת תשעה באב:

(ו) נהגו לישב על גבי קרקע. כאונן שאינו מיסב ואוכל. ואין צריך לחלוץ מנעלים עד הלילה. גם מותר לחזור ולישב על הספסל אחר סעודה מפסקת אם עדיין יום:

(ז) צריך ליזהר שלא ישבו שלשה (עיין מו״ק) לאכול על שולחן אחד. כדי שלא יתחייבו בכוס לזימון. אבל ישב כל אחד לבדו אפילו בחדר א׳ (דלא חשיב קביעות כהאי גוונא) ויברך כל אחד לעצמו:

(ח) מי שקיבל עליו תענית ב׳ וה׳ כל השנה. ואירע ערב ט״ב בשני (וקשה עליו לישב בתענית ב׳ ימים רצופים). ישאל על נדרו . או ילוה תעניתו:

(ט) ומאן דאפשר ליה בהכי. יתענה עד המנחה. ואוכל סעודה המפסקת כדינה. קודם שקיעת החמה (ונראה לי מכל מקום טוב לישאל על תעניתו. אף ישלם). והוא הדין למי שמתענה בו תענית חלום:

(י) ומאן דמצי לצעורי נפשיה טפי. מתענה ב׳ ימים ולילה:

(יא) אין נפילת אפים במנחה. ובשבת אין אומרים צו״ץ:

(יב) נהגו במדינות הללו שאין אומרים גם פרקי אבות. בין כשחל ט״ב בשבת. בין כשחל בא׳ בשבת. והוא דבר תמוה ודאי. כמ״ש הט״ז:

(יג) גם לעסוק בדברים הרעים בשבת ערב ט״ב. לא שרי לדעתי כלל. דלא כמ״א:

(יד) ובט״ב שחל בשבת. הוא דשרי לסיים מגלת קנות. אם התחילו בה מאתמול דייקא. עיין דבר נפלא שכתבתי בפירוש הרבות בס״ד. באותו מעשה שהביאו במגן אברהם להסתייע ממנו. והוא כנגדו:

(טו) אכן בחול ערב ט״ב מחצות ואילך. ודאי אין ללמוד כי אם בדברים המותרים בט״ב:

(טז) אם חל ט״ב בשבת או באחד בשבת. אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת. ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו. אלא שצריך להפסיק מבעוד יום. ולא ירבה בה שמחה:

(יז) אע״פ שאכל סעודה המפסקת. מותר לחזור ולאכול. אלא אם כן קיבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום:

(יח) ובין השמשות אסור באכילה ובכל דבר האסור בו. לכן בחול צריך לחלוץ מנעלים קודם שהולכין לבית הכנסת:

(יט) אבל בשבת אין חולצין אלא לאחר שהתחיל ש״ץ ברכו. מפני כבוד השבת. וצריך ליזהר שלא ליגע בידים במנעלים תוך התפילה:

שער הדלק - לט' באב

סליק שער סור. שני לו. שער הדלק. לט״ב. בו נפתחים ב׳ דלתות. אחת לדברים האסורים בט״ב. בה שבעה ארובות:

ארובה א. איסור אכילה ושתיה

(א) ט״ב אסור באכילה ושתיה:

(ב) עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו. כמו ביום הכיפורים. יע״ש:

(ג) חיה כל שלשים יום. וכן חולה שצריך לאכול. אין צריך אומד. אלא מאכילין אותו מיד:

(ד) מיהו אחר ז׳ ליולדת. אם אינה מרגשת צער גדול. יכולה להחמיר על עצמה. זולת זה אינה רשאה:

(ה) התינוקות מחנכין אותן כדרך שאמרו ביוה״כ. יע״ש במקומו:

(ו) אף טעימה אסורה בט״ב ואין לרחוץ הפה בבוקר. גם ללעוס קנמון ולפלוט יש להחמיר. אף על גב דמדינא שרי. עמו״ק:

(ז) כל האוכל ושותה בט״ב שאינו מתאבל על ירושלים. אינו רואה בשמחתה. לפיכך אפילו המותר לאכול בו. אל יתענג. ואל יראה עידונין בעצמו. אלא לקיום נפשו בלבד. ויזכה לשוש אתה. ולראות בנחמתה:

ארובה ב. איסור רחיצה וסיכה

(א) רחיצה שאמרו. בין בחמין בין בצונן. אפילו להושיט אצבעו במים אסור:

(ב) אבל נוטל ידיו שחרית עד סוף קשרי אצבעותיו:

(ג) ואחר שנגב ידיו ועדיין לחות קצת. מעבירן על גבי עיניו:

(ד) ואם היה לפלוף בעיניו. רוחץ ומעביר ואינו חושש:

(ה) וגם כל פעם שעושה צרכיו. מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו:

(ו) והוא הדין למי שידיו מלוכלכות מותר לרחוץ להעביר הלכלוך בלבד. ולא יכוין להנאה. וכהאי גוונא נשים המבשלות. מותרות להדיח הבשר:

(ז) לדבר מצוה. עובר במים אפילו עד צוארו. וכן בחזרה:

(ח) ולדבר הרשות. משום הפסד מרובה. עובר. אבל אינו חוזר:

(ט) שורה אדם מפה בערב ט״ב במים. ומוציאה מהמים והיא מתנגבת. ומותר לקנח בה פניו ידיו ורגליו בט״ב. אפילו להנאה בעלמא:

(י) טבילה של מצוה. אף על פי שמותרת בו כבר בטלוה בדורות אחרונים. הילכך תרחוץ ותחוף ערב ט״ב. ולמוצאי ט״ב חופפת מעט וטובלת:

(יא) סיכה אינה אסורה אלא של תענוג. אבל מי שיש לו חטטין בראשו. סך כדרכו. ואסור לסוך שערות ראשו:

ארובה ג. איסור נעילת הסנדל וטיול

(א) סנדל שאמרו. של עור. אבל של בגד. או של שעם וגמי. מותר:

(ב) אבל של עץ מחופה עור. אסור:

(ג) בדרך מותר לנעול סנדל. וכן כשעובר ברחוב העכו״ם. וכשיגיע לעיר ולרחוב היהודים, יחלוץ:

(ד) אסור לטייל כל היום. ואצ״ל שאסור לשחוק. או לעשות דבר שמביא לידי גיחוך וחוכא. אלא ישב דום כמי שמתו מוטל לפניו:

ארובה ד. איסור מלאכה (כדי שלא להסיח דעתו מן האבילות):

(א) עכשיו קבלו עליהם בכל מקום. עד חצות על כל פנים לאסור מלאכה שיש בה שיהוי קצת. אפילו אינו מעשה אומן:

(ב) אבל דבר שאין בו עכוב כלל. כגון קשירה והתרה והדלקת נר וכדומה. אין קפידא:

(ג) ושתיית טיטון^[3]. אסר בעל כנסת הגדולה. ונדה על זה. והדין עמו. דלא גרע מתענוג וטיול. ומסיח דעת מהאבילות. וכן נהג אמה״ג ז״ל למחות. ולענוש העובר במזיד:

(ד) מכל מקום לצורך קצת כשאינו מתכוין לתענוג. רק לעזור בעשיית צרכים. כידוע מטבעו ופעולתו הטובה בזה. כהאי גוונא פשיטא לי דשרי. מיהא במקום שאין רואין (כדי שלא ילמדו להקל) וכל שכן בלילה דקילא קצת בלאו הכי לעניין מלאכה לדעתי. עמו״ק. ועל זה סמכתי ועבידנא עובדא בדידי פעם אחת בלילה כשהוצרכתי לכך לצורך הבריאות למהר צועה להפתח. עם היותי מחמיר בו מהתענג בשתיית הטאבק. ולמנעו בכל כח. כאשר ראיתי לא״מ זצ״ל שהיה מקפיד מאד. ולכן ביום ירא אנכי אותו לעשות מעשה להקל אפילו לצורך הלז. אף על פי שיש להקל לאחרים כהאי גוונא. ולא יהא חמיר מסיכה ורחיצה דשרו כשאינו מתכוין בהם להתענג:

(ה) מלאכת דבר האבד. מותרת בכל מקום:

(ו) ופרקמטיא להרויח אסור. אין צריך לומר במקום שנהגו איסור במלאכה. אלא אפילו במקום שנהגו היתר. כי הלא מכל מקום צריכין למעט במשא ומתן גם משנכנס אב. על אחת כמה וכמה בט״ב עצמו, שראוי למנוע ממנו לגמרי בכל מקום:

(ז) ואף העושה מעט. יעשה בצנעא. אבל בפרהסיא כלל וכלל לא:

(ח) וכן כשהוא יום השוק ויריד. דהוי כדבר האבד. מכל מקום לא יעשה אלא על ידי עכו״ם. אע״ג דשאר מלאכת דבר האבד בבית. שריא על ידי עצמו נמי. הא שאני. כיון דמלאכת פומבי היא. אסירא על ידי ישראל:

(ט) ת״ח בטלים ממלאכה בכל מקום. וכל הרוצה עושה עצמו ת״ח לעניין זה:

(י) כל העושה מלאכה בט״ב להשתכר בלבד. אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה. והנזהר יתברך מאלהי המערכה:

ארובה ה. איסור תלמוד תורה ושאילת שלום

(א) אסור לקרות בתנ״ך. ולשנות במשנה. במדרש הלכות ואגדות (ותינוקות של בית רבן. בטלים לגמרי):

(ב) ונראה דחמיר בהא מאבל. דאפילו רבים צריכין לו. אסור:

(ג) ודין. היינו תורה. ונראה לי דאסור לישב בדין. ואפילו נחוצים הבעלי דינין. מי ינחץ הדיין על כך. וימתינו. או ילכו לדרכם. דלא כמ״א:

(ד) הוראה הצריכה לשעתה. ודאי מותרת:

(ה) אבל קורא באיוב. ובדברים הרעים שבירמיה. ומדרש איכה. ופרק אלו מגלחין:

(ו) ונראה שדברים הללו מותר ללמדם גם לתלמידים (אף על גב דבאבל כהאי גוונא נמי אסור לדעתי. עמו״ק). ומצוה נמי איכא:

(ז) חוץ בואלו מגלחין. חוכך אני להחמיר. משום שבאין לידי עיון וחקירה בדינין. אף על פי שהם מהלכות אבילות. מכל מקום משא ומתן ופלפול בהלכה. לא הותר. ומשום הכי אסור ללמוד בקבע עם תלמידים. אף בהלכות תשעה באב. על דעתי:

(ח) אפילו על ידי הרהור אסור ללמוד בדברים המשמחים:

(ט) ומותר לקרות כל סדר היום. פרשת קרבנות. ועבודה. איזהו מקומן. ופרק ר׳ ישמעאל:

(י) אין שאלת שלום בין אדם לחברו בט״ב:

(יא) והדיוטות שאינן יודעין ונותנין שלום. משיבין להם בשפה רפה וכובד ראש. כדי שיבינו מעצמן שיש איסור בדבר. ומכל מקום לא אסרו להשיב כלל ולהודיעם הטעם. משום דרכי שלום. מאחר שכבר שאל זה לפי תומו. אינו מהראוי לביישו. וגדולה מזו התירו אפילו בקריאת שמע להשיב במקום שאסור לשאול. נמי מהאי טעמא. כי כל דרכיה דרכי נזעם ונתיבותיה שלום:

ארובה ו. איסור בתשמיש המטה

(א) אפילו ליגע באשתו אסור. וכל שכן עמה במטה:

(ב) ונהגו להצטער בשכיבה על גבי קרקע:

(ג) גם אין יושבין על כסא וספסל עד אחר חצות. כמש״ל:

(ד) אבל שאר דברים הנ״ל אסורין כל היום:

(ה) ואם חל בשבת מותר בכולן. ויש אוסרין בתשמיש המטה. וכן נהגו במדינות אלו. ומכריז השמש בבית הכנסת אחר תפילת ערבית דברים שבצנעה נוהג:

(ו) ואם נזדמנה ליל טבילה בליל שבת זו. טובלת ומשמשת:

ארובה ז. ציצית ותפילין

(א) נוהגין שלא להניחן שחרית. רק טלית קטן בלבד לובשין בבוקר. ונראה לי שצריך לברך עליו אם פשטו בלילה:

(ב) ובמנחה מתעטפין בציצית ומניחין תפילין בברכה:

שער הדלק - דלת ב

דלת ב. למנהגי ט באב, סדר תפילותיו והנמשך. גם יש בה שבעה חלונות

חלון א. סדר לילו ותפילת ערבית

(א) הולכין לבית הכנסת בבגד גרוע ובלוי, וכובען בעיניהן. ליל ט״ב ויומו, יושבין בבית הכנסת לארץ:
(ב) מסירין הפרוכת. אין מדליקין רק נר א׳ לפני התיבה, ועוד נר א׳, שאם יכבה, ידליקוהו ממנו. ועכשיו נפסדו ונתקלקלו כל המנהגים הראויים, מרבין בנרות לפני כל א׳,כאילו הוא י״ט:
(ג) מתפללין בקול דממה ודרך בכי כאבלים. ואין אומרים נחם ולא עננו בתפילת ערבית, כפי המנהג ולא מן הדין. אם חל במוצאי שבת, אומר הבדלה בחונן הדעת, כמוצאי שבת דעלמא:
(ד) אחר תפילת לחש, אומר ש״ץ קדיש שלם:
(ה) וקורא מגילת קינות בלי ברכה. ובכל "איכה" מגביה קולו יותר בבכיה ויללה. והיא בכיה קבועה לדורות, מאז שבכו בכיה של חנם בזה הלילה (וכן לעת ערב הציתו האויבים האש בהיכל ה׳). וזו א׳ מחמשה דברים שאירעו בט״ב. הב׳, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. בו חרב הבית בראשונה ובשניה. ונלכדה ביתר, עיר גדולה לאלהים. בה נגדע כל קרן ישראל בבית שני. ובו נחרשה העיר ירושלם (ע״י טורנוסרופוס הרשע). לכן ראוי לנו למרר הבכי ביחוד בלילה זה. והקהל יושבים דוממים ושומעים. או קורין עמו בחשאי, וקולם לא ישמע:
(ו) וכשמגיע לפסוק "השיבנו" אומרים אותו הקהל בקול רם. אחר כך מסיים החזן. וחוזרין הם לאמרו בקול פעם ב׳. וכן הש״ץ אחריהם:
(ז) אחרי זה אומרים איזה פיוטי קינות. ראוי לומר גם כן הקינה שסדרנו במלון בית אל. מי יתן ראשי מים (אחר קריאת שמע שעל המטה):
(ח) אחר כן אומרים ואתה קדוש. קדיש שלם בלי תתקבל. עלינו. קדיש יתום. והולכין כמנודין לשמים. ואין נותנין שלום זה לזה:
(ט) כשחל במוצאי שבת. אין אומרים למנצח. ולא ויהי נועם. ולא ויתן לך. ואין מברכין הבנים. [ו]הש״ץ אחר שסיים התפילה ואמר קדיש, פושט ידו לאור הנר ומברך בורא מאורי האש. ואינו מברך על הבשמים:
(י) ובמוצאי ט״ב מבדיל על הכוס. ואינו מברך על הנר ולא על הבשמים:
(יא) כבר נתבאר לעיל, שדין ליל ט״ב כיומו לכל דבר (חוץ ממלאכה. לדעת רש״י. ולא קיי״ל הכי) ואפילו בין השמשות שלו אסור:

חלון ב. סדר יומו

(א) כבר נתבאר לעיל מנהג הנטילה בבוקר. ולכן מברך גס על נטילת ידיים כדרכו בכל יום. וכן ברכה על טלית קטן נתבאר לעיל:
(ב) אבל ברכת "שעשה לי כל צרכי" אינו אזמר (אם לא שיש לו מנעל של שער), כמו שנתבאר בס״ד במבוא בית אל, ובאורח ב׳ דשער המזרח:
(ג) גם ברכת "עוטר ישראל" לא יאמר בשחרית, אבל אומרו במנחה:
(ד) מעתה תרע לכוין חשבון ק׳ ברכות. כי חסרת היום ט׳ או י׳ ברכות מן המניין (אם לא הוצרכת לנקביך) כשתתנהג בדרך חכמה כאשר הוריתיך בבית אל, הדרכתיך במעגלי יושר בהיותנו שם במלון. ותדע למלאות החסרון לפחות על ידי שמיעת ברכות, ועניית אמן אחריהם:
(ה) משכימין קצת לבית הכנסת. ובאין מעצמן בלי קריאת השמש:
(ו) ומסדרין ברכות השחר ופרשת קרבנות וסדר עבודה כסדרן בכל יום. ואומרים פסוקי דזמרה בעצבון כאבלים. יושבין לארץ וקורין קריאת שמע בברכותיה וקולם בל ישמע, אלא כאוב מארץ קול נמוך, ועומדים להתפלל י״ח בלחש. ואין אומרים עננו ולא נחם (מחמת המנהג, אבל מן הדין לומר שניהם):
(ז) מחזיר ש״ץ התפלה. אומר עננו בין גואל לרופא ברכה בפני עצמה. אם לא אמרו שם, אומרו בשומע תפילה:
(ח) וחומר נחם מן הדין וההלכה. אלא שבק״ק שבקהל קדוש אשכנזים נהגו להמתין בו עד תפילת המנחה:
(ט) אין אומרים תחנון, ולא נופלין על פניהם. ואומר חצי קדיש. כשחל בה׳, אין אומרים אל ארך אפים:
(י) מוציאין ספר תורה (קודם שמברך העולה לתורה אומר: "ברוך דיין האמת" בלחש, בלי שם ומלכות). קורין בפרשת ואתחנן (כי תוליד), (כהן) עד ובכל נפשך, (לוי) מלבדו, (ישראל) כל הימים. (אין אומרים מי שבירך לעולים). חצי קדיש:
(יא) ומשונה קדיש זה, שאומר אותו אחר שקרא הג׳ המפטיר, מפני שהוא ממנין הקרואים, ואי אפשר להפסיק ביניהם. ולא ראוי לקרות בו רביעי למפטיר, שאינו בדין שיעלה למעלת ראש חודש וחול המועד, כיון דלא טפי ביה מילתא מחבריה למעליותא. וכשמצניעין ספר תורה, מיד יושבין ומקוננין. ואין שם קדיש לפני התיבה כמו במנחה דתענית. על כן צריך לומר קדיש אחר קריאת התורה מיד על הבימה:
(יב) גולל ספר תורה, ומפטירין "אסף אסיפם" בניגון בכיה, ומברך לאחריה ג׳ ברכות עד "מגן דוד" (תמצא בקרית ספר דמוסך השבת). אומר ש״ץ "יהללו", ומכניסין ספר תורה למקומו:
(יג) ישבו לארץ, מתפלשים באפר, ידומו כל העם. וש״ץ פותח לומר קינות בקול מר. אבל יחידו של עולם יעשה, מספד תמרורים, לעורר בבכי כמי שמתו מוטל לפניו, ועיניים זולגות מאין הפוגות. והוא והשומעים צריכים להרבות בבכיה. ולצעוק ווי בכל לשון של קינה וזעקה ואנחה, השוברת כל גופו של אדם, עצמותיו פצחה. על העדר טוב הצלחה. ציון דורש אין לה, היינו עזובה היינו שכוחה. יגענו ולא מצאנו מנוחה. ערבה כל שמחה:
(יד) אסור לספר שיחה קלה בשעת אמירת הקינות, ולא לצאת החוצה (אם לא לצורך נקבים), שלא להסיח דעתו מהם. ולא לפרוש מאבילי ציון וירושלם. ולא אטריח קולמסי לדבר מקלי עולם השמחים לאיד. הגרועים מבני נכר. שאפילו אויבינו השומעים אותנו מתאבלים ובוכים, ליבם נשבר ונעכר. והלָלו לשחוק עושים לחם שערים. גוליירין הקטנים מתגרים. הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים. והגדולים כסומים וכעורים מושכים ידיהם את לוצצים. מלעיגים ומלעיבים ומתעתעים בתוכחות. הלא טוב מותם מחייהם. אטו ברשיעי כהאי גוונא ובגברי קטילי עסקינן. ולא נחרבה ביתר אלא על שלא התאבלו על ירושלם כראוי. אף על פי שהיו בה חסידים גדולים ותנאים הראשונים. והקולר תלוי בצואר מי שיש בידו למחות. והמוחה יזכה לנחמות ולשמחות:
(טו) אם יש אבל בעיר. הולך בלילה לבית הכנסת. אפילו הוא בתוך ג׳ ימים לאבלו. עמו״ק:
(טז) מסיימין הקינות בססוקי נחמה. שלא יתייאשו מן הגאולה (ועוד, שבו נולד המשיח, כדאיתא במדרש איכה. לפי שמיד היה ראוי לבוא, ולחזור ולהבנות בית המקדש, אם היו ראויים). מנהגו של אמה״ג אבי מורי הגאון ז״ל. לקרות פרשת קרבו גוים לשמוע אחר חצות. ובכתבי אר״י, שיש לומר "נחמו" במנחה:
(יז) אחר הקינות אומרים אשרי, ובא לציון. ומדלגין "ואני זאת בריתי". אומרין "ואחה קדוש". קדיש שלם בלי תתקבל. אומדים עלינו. ואין אומרים שירים ומזמוריס. והילכין כבני אדם הנזופין למקום. ואין נותנין שלום זה לזה:
(יח) יש שהולכין לבית הקברות אחר יציאה מבית הכנסת. והאר״י ז״ל מנע מזה. בפרט אם לא תיקן עוון קרי:

חלון ג. כשיש תינוק למול

(א) מלין אותו אחר שגמרו הקינות. שכבר אמרו פסוקי נחמה. וכתיב שש אנכי על אמרתך:
(ב) ואם היולדת במקום המילה בקרוב. כדי שתוכל לכוין שמיעת הברכה. תשתה היא מהכוס. והוא שלא תפסיק בדבור בין שמיעת הברכה לשתייה. ואם לאו. יטעים לתינוקות:
(ג) אבי הבן ומוהל וסנדק. מותרין ללבוש בגדי שבת (אבל לא חדשים. ולא בגדי פשתן מכובסים. ואינן רשאין להסתפר. אפילו על ברית שמראש חודש ואילך) כשמביאין הילד למולו. ואחר המילה פושטין אוהן. ומשלימין התענית:
(ד) אבל ט׳ באב שנדחה ליום א׳. בעל ברית (לעניות דעתי בזו יש להקל באבי הבן בלבד) מתפלל מנחה קטנה, ואינו משלים תעניתו. שיום טוב שלו הוא. ועכשיו לא נהגו כך אפילו בד׳ צומות שנדחו. לעולם משלימין. פוק חזי מה עמא דבר:
(ה) ולעולם עושין הסעודה בלילה שאחר התענית:
(ו) נוהגין שלא לשחוט ולהכין אפילו צרכי סעודת מצוה. עד אחר חצות. אם אפשר. ואם לאו. מקדימין כמה דבעו. כמש״ל:
(ז) חולים, וקטנים שהגיעו לחינוך, שאכלו בט׳ באב, אומרים נחם בבונה ירושלים:
(ח) אחר חצות, יושבין על הספסל:

חלון ד. למנחה

(א) מתעטפין בציצית ומניחין תפילין ומברכין עליהם. ואז יש לומר גם כן ברכת עוטר ישראל. ונוהגין להשלים אז מה שחסרו לומר בשחר. כגון תהלים, שירים ומזמורים:

(ב) אומרים פרשת הקרבנות. וסדר עבודה. אשרי. חצי קדיש. מוציאין ס״ת. קורין ויחל [ביוכ״ק] לאותן ג׳ שעלו לתורה בשחר. כדי לעשות להם מי שברך:

(ג) וגולל ספר תורה. ומפטיר השלישי דרשו [יוכ״ק] ומברך כבשחר. מצניעין ס״ת. ואומר ש״ץ חצי קדיש:

(ד) ועומדין להתפלל י״ח בלחש. ואומרים נחם בבונה ירושלים. ועננו בשומע תפילה. אם לא אמר לא זה ולא זה. אינו חוזרה:

(ה) ואם נזכר^[4] בשומע תפילה. נראין דברי ט״ז. שכוללין אותו בשומע תפילה:

(ו) ועננו אומר תחילה. ובו מסיים: ועננו כי אתה שומע כו׳. וחותם בשומע תפילה:

(ז) ואם לא נזכר עד שהגיע לעבודה. אומרו קודם ותחזינה (כן הוא העיקר). אחר סיום התפלה, אומרים רבון של תענית (אחר שמונה עשרה של חול):

(ח) מחזיר ש״ץ התפילה. ואומר עננו ברכה בפני עצמו כבשחר. ונחם בבונה. ודין שכחתו. כדין היחיד:

(ט) אחר התפילה אומר קדיש תתקבל. ואין שם נפילת אפים. עלינו. קדיש יתום ונפטרין והולכין:

(י) ועדיין כל דיני ט״ב נוהגין עד הלילה כמש״ל. ואפילו ספק חשכה. כדרך שבין השמשות שלו אסור בכניסתו:

(יא) אמנם ספק יציאה חמור לעולם. לפי שאינו יוצא מידי חזקתו. אלא בדבר ברור. שהוא ודאי לילה:

חלון ה. למוצאי ט' באב

(א) כבר נ״ל נתבאר לעיל. שאם חל ט׳ באב בא׳ בשבת. מבדיל על הכוס במוצאי ט׳ באב. ואם מתענה גם עשירי. ישמע בליל עשירי הבדלה מאחר:
(ב) ואם לא אפשר. נ״ל נראה לי דטפי עדיף להמתין עד ליל ג׳, דאכחי זמניה הוא, מלברך על הכוס ולהטעים לתינוקות. קידוש הלבנה, עיין לעיל במקומו:
(ג) נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ולא לספר ולא לכבס ולא לרחוץ, בליל עשירי, ולא ביומו עד חצות. לפי שבט׳ לעת ערב הציתו האש בהיכל. ובעשירי נשרף רובו:
(ד) ואם ט׳ באב נדחה. מכל מקום אסור בבשר ויין בליל התענית^[5]. אבל ביום של אחריו מותר מיד:
(ה) ואז אין צריך להתענות ב׳ ימים, אף על פי שמתענה בשאר שנים תשיעי ועשירי:
(ו) וכשחל עשירי בערב שבת. מותר לכבס ולספר ולרחוץ מיד. ועש״י סימן ק״ו:
(ז) י׳ בו נולד יששכר (בו באו מזקני ישראל לדרוש את ה׳. בו היה גרוש בני ישראל מצרפת בשנת ס״ו לאלף הששי. בחודש ה׳ נבא חנניא בן עזור בשקר להשיב גלות בבל. וכן אחר חורבן בית שני קמו נביאי שקר שיבנה מיד. גם בביתר) בחדשו (שהוא לחלקו, כמש״ל. והוא^[6] בעל תורה, שכמעט שקע אורה^[7] ביום זה) ומת בן קכ״ב:
(ח) מכל מקום יש בו תקוה טובה. ועוד שהוא יום טוב של זמן עצי הכהנים, סנאה בן בנימן:

חלון ו. לעשות זכר לחורבן

(א) משחרב בית המקדש. תקנו שלא לבנות בניין מסויד ומכוייר. הוא מלאכת ציור ופיתוח בגפסית (שקורין שטיקטאר):
(ב) ואפילו בסיד בלבד אסרו, אלא צריך לשייר לפחות אמה על אמה נגד הפתח בלא סיד:
(ג) ואף הבונה חדר אחד בלבד בכלל זה (עש״י סימן קס״ט). והלוקח בית ויודע שנעשה באיסור. צריך לקלוף בכותל כשיעור זה:
(ד) וכן התקינו שהעורך שולחן לאורחים (אע״פ שמצוה גדולה היא כדלעיל בשער סור. והוא הדין לשאר סעודת מצוה, כגון מילה וחתונה), מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלי קערה מן הקערות הראויות לתת שם. אהה מימי לא שמעתי ולא ראיתי מי ששם לב לזה. ממיעוט השגחה על דברי חז״ל. עם היות כל דבריהם כגחלי אש:
(ה) אמנם בסעודת שבת וי״ט, כתבתי בחיבורי דשרי לדעתי. ואיסורא נמי איכא, אם מקומו ניכר שפנוי משום כך. עמו״ק:
(ו) וכשאשה עושה תכשיטיה, בחתונה וכדומה (ונ״ל להחמיר בזו גם בשבת ויום טוב), משיירת מין תכשיט א׳ מהתכשיטין שנוהגת בהם, כדי שלא תתקשט בכל התכשיטין בפעם א׳ במלואותם:
(ז) וכשחתן הולך לחופתו, נותן אפר מקלה בראשו במקום הנחת תפלין. גם בזו אינן נזהרין. מי יודע שמא כמה לא הצליח זווגם בעון זה שאינם שמים על לב אבילות ירושלם בעת שמחתם:
(ח) וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר לשמחה במשתה (אם לא לשמח חתן וכלה. מכל מקום לא יפליגו בשחוק). ואסור לשמעו. אודנא דשמעא קל זמרא תעקר. זמרא בביתא חורבא בסיפה. בעו״ה בעוונותינו הרבים נתקיים בבעלי בתיס רבים וגדולים כפלטין של מלכים, שהיו כל ימיהם כחגים, והיה תוף וחליל משתיהם, ונסבו לנכרים בתיהם, אף על פי שהיו בידם מעשים טובים, כי גדלה קנאת ה׳ על הדבר הזה. אל ישמח ישראל אל גיל כעמים, ישישו כי ימצאו קבר פתוח גרונם, ומרמה תכין בטנם, רומו מעט ואינם:
(ט) אפילו שיר בפה על היין אסור, משום בשיר לא ישתו. ולא דבר הכתוב אלא בהוה, כי היין ישמח חיים. ואין אומרים שירה אלא על היין:
(י) אבל אף בלא יין, אסור כל שיר שהוא לשמחה בעלמא, אם לא הרמת קול עב בלי ערך ויחס, כגון להזדרז במלאכה, כדרך שעושין מושכי הספינות או מנהיגי הבקר, מותר:
(יא) אך הנשים המשוררות, אפילו בעת מלאכתן, כמו שרגילות לעשות בעת טויה ואריגה, איסור כפול הוא. אם משום שהוא זמר נערך מסודר לשמחה בלבד. ועוד קול באשה ערוה, במקום שיש אנשים שומעים. ולפיכך גם לשתק התינוק תזהר מלהשמיע קולה במקום אנשים, אם תוכל להשתיקו בדבר אחר:
(יב) גם בשיר ושבח להשי״ת על היין, אך על פי שיש אומרים שמותר, אינו דבר ברור, ויש לאסור. עמו״ק עיין מור וקציעה. והגאון מוה׳ ליוואי מפראג בספר נצח ישראל, הפריז על המדה, לומר שאפילו בזמן בנין הבית היה אסור לעשות כן:
(יג) מכאן אתם דן קל וחומר, לאותן קלי דעת שמפזרין מעות לחזן לנגן על סעודת ברית כשעושין מי שבירך, כי הוא עון פלילי. ולא ידעתי מהיכן בא המנהג הרע הזה במדינה זו המשובשת בגסו״ת, להקל ראש באיסור חמור כזה, לא לכבוד שמים כי אם לכבוד עצמן. ואף שאמרו ז״ל: כל מצוה שקבלו עליהן ישראל בשמחה, עדיין עושין אותה בשמחה, לא אמרו לעשות בה איסור חס ושלום. ולא נתכוונו אלא ללב שמח מעצמו בקיום המצוה, פקודי ה' משמחי לב, לא שניגון המזמר יעורר השמחה. כל שכן אחר שכבר נתקיימה המצוה בשמחה ובטוב לבב, לשמחה מה זו עושה עתה ככה, הלא די בשמחת הסעודה ברכה. ואפילו ברכת השמחה במעונו אין לה מקום בכאן, משום צערא דינוקא. על אחת כמה וכמה שלא לזמר להנאת גופנית בלבד, לאחר שחלף עבר מעשה המצוה:
(יד) אמנם בחתונה אין בי כח לאסור, משום שמחת חתן וכלה (שהיא מצוה רבה. בפרט שהיא מצוה שקיבלו בקטטה. וצריך לשיר בשירים על לב רע להסיר מתוכו מוטה), דניחא להו בהכי ודאי. ולא גרע זימרא דפומא מדמנא. ואפילו הכי לא שפיר דמי לבדוחי טובא בכל גוונא, משום "בכל עצב יהיה מותר":
(טו) אסור למלא פיו שחוק בעולם הזה, אפילו לדבר מצוה (ואין צריך לומר בסעודת פורים מתוך מאכל ומשתה) משום ב׳ טעמים. א. לפי ששחוק וקלית ראש מרגילין את האדם לערוה. והב׳ משום חורבן בית קדשנו ותפארתנו:
(טז) וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור. אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו, שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותנו. והיא בעיני הסיבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורנו על צווארנו נרדפנו. לא הונח לנו להרגיע בגוים עם שפלותינו ענינו ומרודנו. לפי שיצא האבל הלז מליבנו. בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו. שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו. על כן כמת מלב נשכחנו. מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו. וכל אוהב אמת יודה לדברינו. וכאשר יוכיח הנסיון ביחוד ביום ט׳ באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות חרצנו כראוי ממעמקי הלב? כמה דמעות נשפכות על זאת? ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא נא זכרונה, כאילו מקרה הוא היה לנו. על כן שבנו לחטאה אבותינו ללמוד דרכי העכו״ם, שממנה נמשכו כל הרעות בכלל, כאשר נאמר להלן בס״ד. ונייחד חלון התיבה. להשקיף ממנו לארכה ולרחבה:

חלון ז חלון המצרי

חלון השביעי הזה, חלון המצרי נקרא. "מן המצר קראתי יה". צר ומצוק מצפו"ן מצאוני. ממול מכמ"ש יפקיד כילי כליו רעים וחטאים לה'. אל מקום פלוני אלמוני. שכול ואלמון כתומם באו לבלע ולהשחית נחלת אם בישראל ולאכול דגני. ואתיצבה על מצו"ר להשגיח מן החלונות לבנות דיו"ק להרחיק את הצפוני, מהבת ירושלים ובן גרני. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. אם לא אזכרך תדבק לחכי לשוני. שמעוני אחי ועמי בני אל חי היושבים בחושך הגלות הנצרפים בכור עוני. גם בני אדם גם בני איש יחד עשיר ואביוני. חכם וסכל פתי ואיש המוני. הקשיבו והאזינו מענה לשוני. איך לא נשמרתם מכלי המשחית אשר ביד האורב האויב הכולל גולל קלוני.

שתים הנה קוראותיו השוד והשבר, הקשוט העכו"ם והלמוד החיצוני. הן הנה היו לבני ישראל למסר מעל בה' מנעוריהם להתאוות לדרכי האמורי המואבי העמוני. כמעשה אשה זונה שלטת משרכת דרכיה לאחור ולא לפני. אוהבת זרים ואמרה אחריהם אלך לאכול לחמם טמא באוני. להשביע הכח התאווני. לרעות עצמי ולזון עיני. להגדיל ולחדש תמיד חשק ששוני. על כן גלתה מעוני. ביד אשר עגבה עליהם הלכה שבי הפשיטוה בגדי השני. ותהיה צרורה אלמנות חיות מאז עד עתה זה שבתה השולמית משולמ"ת בת חרו"ץ משפטה ליצ"ר ושל"ם וגונ"י. תמהתי מראות על אלה חשכה עיני ורב יגוני. בהגיגי תבער אש דברתי אני, עם לבי המר ונאנח, הלא תצדיק דין קוני. כי סותר הקודם הוא סתירת בניין הזקנים לעשות תמיד לאבילי ציון זכרון בין עיניהם. הוליד סותר הנמשך בחיוב, רוצה לומר סתירת מעמד ומצב התורה בכלל. כי מזה נמשכו כל שאר הרעות. שהמון העם רובו ככולו בדרכיהם נפשם חפצה ולזה כל מגמתם, יגיעם וטרחתם, ורדיפתם אחר הממון למלאות סאתם. אף אם נשאר מנהג אבותיהם בידיהם מצות אנשים מלומדה. (קרוב ה' בפיהם ורחוק מכליותיהם) להחזיק בכלי חמדה, הנחמדת ומכובדת גם בעיני כל העמים, היודעים ומכירים כבודה וחוקרים ודורשים בה. (הלואי שיהיו בני עמנו בקיאין במקרא כמוהם) לולי זאת אולי היו רבים מעמי הארץ משליכים עולם מעליהם.

ומתקנאים בהם להתנהג בקישוטי מלבושיהם, הם ונשיהם בניהם ובנותיהם. בדיוק גדול (בכל מוד"ע חדשה) מחמירין על עצמן ומדקדקין בהם, יותר מהעמים ההם המחדשים אותם. ולעולם תראה אפילו משרתת יהודית לובשת מיד מלבוש מוד"ע חדש בהתחלתו, בטרם נתפשט בין המון עם הארץ. וכל בגדי צבעונים חדשים עם ישנים, אינן מספיקין להשביע תאוותן וחמדתן, לראות בם להסב אליהן עיני כל רואיהן. אבל יותר מזה עושין הזכרים (הנקראים בשם יהודים) המגלחים פאותיהם להתדמות לנקבות. ועוקרין כעשרה לאווין מתורת משה בכל יום בגילוי פנים. וכן מהדרין אחר מלבושי עכו"ם על אופן היותר שלם האפשרי, מה שאינו מדקדק אפילו הכנרי. הכזה היו ישראל תמיד מצויינים? הבזה יהיו ניכרים לעם ה' כולו זרע אמת קרויין בנים?

ולמען ידעו השוגגים ויתחרטו על העבר ויכלמו מעוונים, לא נעלים מהם חומר העניינים, ונבאר מה שכתבנו ממספר קרוב לעשרה במניינים. ושבה והיתה ובאר, הלשון שנשתמשנו בה באמרנו "כעשרה" בכ"ף הדמיון, לפי שהן תשעה נראין כעשרה מלבד המצות עשה "ואבדיל אתכם מן העמים"). ואולם חי אני אינן אלא שקולים נגד עשרים (עשרה עשרה הכף מכריע לחובה), גימטריא תרי"ג מצוות של תורה וז' של דבריהם. רוצה לומר שכולן תלויות בשמירת העשרה הנ"ל, ובביטול אלה כולן נמשכין אחריהם. כי העובר אפילו מצות לא תעשה אחת בשאט נפש, הרי הוא מין וכופר בכל התורה כולה, וחמור מהנכשל בערוה של כרת מחמת שיצרו תקפו; ויש לו תקנה בתשובה. מה שאין כן המרים יד אפילו באות אחת מהתורה, ומחלל שם שמים בפרהסיא, שאין תרופה למכתו, והוא אפיקורס, כמו שכתב הר"מ ז"ל, והוא דבר מבואר בעצמו. וכל שכן הללו מושכי העוון כעבות העגלה.

וממילא עבירה עבירה גוררת, על אודות הרעה הזאת מאחרת, שעל ידי זה מוצא יצר הרע פתח פתוח להקל ראש בנשג"ז הקל בעיניהם מאד, דבר שנצטער עליו אותו צדיק עזרא וסיעתו, והרעישו עליו העולם עולי הגולה בהתעוררות גדול, שלא נשמע כמוהו לנביאים הראשונים, על ג' עוונות שהם בייהרג ואל יעבור. לא מצינו מי שמרט שער ראשו וזקנו וחבט ראשו בקרקע בוכה ומתנפל בתעניתו ושקו וקרוע בגדו ומעילו, כאשר עשה עזרא על הדבר הזה (הבלתי נחשב כלום בעיני האנשים ההולכים בשרירות לבם הזונה. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה) ביודעו כי הוא הסרסור לסור מאחרי ה' ולעזוב בריתו, ולכפור בתורתו. והיא שהחשיכה עיניהם של ישראל בבית ראשון, והוא מקור הרעות העצומות שהשיגו את אבותינו גם בבית שני. והיא שהכריתה זרע ישראל מארץ ספרד שהיו בה במעלה עליונה. צדיק הוא ה' וישר משפטו, כאשר הצדיקו עליהם הדין חסידי דור הגירוש וחעמיו, שהעידו שהבנים בני בת אל נכר הרגו אבותם. ואיך נרים ראשינו, ונשא פנינו, אם עדיין עוון זה וכיוצא בו אתנו ולא הטהרנו ממנו. זאת היתה חטאת אבותינו בבית ראשון, שנתאוו ללכת במנהגי ונימוסי האומות אשר סביבותיהם, ואהבו חמדת קישוטיהם ומלבושיהם, ןחשקו ללכת בדרכיהם. ושוב דבקו גם בבנותיהם. אחר כך השליכו כל התורה אחרי גוום ולבם הלך אחר שקוציהם ותועבותיהם. כי מהקלות באו אל החמורות, כדרכו של יצר הרע להפיל במהמורות.

וצפניה הנביא פירש הדבר ביותר, באמרו: "ופקדתי על השרים ועל הדולג על המפתן" גו'. שקל קלות כחמורות. היא שהיתה יתד תקועה לרעת בני עמנו בבית שני בראשית צמיחתם, אחר שנאספו עזרא וסיעתו אל אבותם, קם דור אחר וחזרו להתדבק בהם, ונתאוו לטיוליהם ולצחקיהם, טרטיאות וקרקסיאות ואצטדיאות (אולימפיאדוס וכדומה) בל אשא את שמותם על שפתי.

זאת ועוד אחרת כיוצא בה, שנואה למקום ונדמית אהובה לבריות (כבהמות נדמו) והיא מתנכרת. במצחה צרעת ממארת, בימינה חרב חלל הגדול החודרת, ובשמאלה מוות ואבדון אוצרת. הלא היא הפילוסופיא חכמת יוונית הארורה הפוקסת ראשה וקורעת בפ"ח יקוש מעייני"ה, לשוא יתייפו בה עוגביה, בעליה היא מקברת, מנפש עד בשר הורסת ועוקרת. לא תעזוב להם שורש למעלה, ושם ושארית למטה בארץ אינה משארת. ממנה יצאו כל משפחות המינין בארצותם לגוייהם. והיא שהולידה בנים זרים לאומתנו, כל אותן הכתות הרבות והרעות, עקרבים וצרעות. מאז נכנס ארס חכמתם בארצנו, הניאו את לב העם מן התורה והעבודה. והתחילו להרכיב דברי התורה האלהית על חכמתם הבדויה, הרכבה שאינה קולטת לעולם. אכן התחכמו לעקור שרשיה ולקצץ ענפיה, כי רבו המתפרצים הרוצים לפרוק עולה מעליהם ולהתנהג בחיי החופשיות.

ולא נחו ולא שקטו עד שהביאו עליהם מלכי עמים בסיבת הדעות החלוקות ופרידת הלבבות, עד שהחריבו הבית שנית, וגלו מארצם הגלות המר הזה. ועדיין המסית ההוא מרקד בינינו, הלא הוא שהמעיד גם רגלי בני עמנו בספרד להשמידם משם, על ידי שהעמיקו שיחתו באותה חכמה, שהיתה בעכרם ללמדם להקל ראש באיסורים כנ"ל. והפכו פנים בתורה שלא כהלכה, עברו ברית, חק הפרו. אבל חכמת מה להם, רוב דברים מרבים הבל של חטא, ואין להם יסוד ושורש כל עיקר. אך מבור הפילוסופיא נוקרו, בכל הארצות שגדלו והעשירו בם, וכפי מעלתם כך היתה מפלתן ועקירתן מכל הארצות ההם. עם שהיו בם גם כן חסידי עולם, מכל מקום נראה שפשתה המספחת של פילוסופיא גם באותו הדור, כמובן מתוך תשובת מהרש"ל למהרמ"א (בתשובותיו סימן ז), ולא עבד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא.

אחת היא על כן אמרתי הנגע הלז תם ורשע הוא מכלה. כי כל החסידים שהיו בדורות ההם בגליות ובגירושים, לא יכלו להצילם ביום עברת ה'. כי גדלה קנאת ה' לתורתו, ביחוד כשאין מוחה ואין מכלים, איש הישר בעיניו יעשה והגדול עיניו מעלים. על כן חרה אף ה' בעמו ויכהו עד לאין מרפא ולא נשא פני שרים וגדולים. ועם כל זה עד היום לא סר הצער הזה, גם בדור הגרוע ופחות הלזה, נמצא שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות על ידי לימוד פילוסופיא, בה חוקרים ושואלים, ואמרת קדוש ישראל נאצו ותורתו גועלים.

אמנם אלו המקולקלים, לא ידעו בין ימינם לשמאלם, אין להם חלק ונחלה בחכמה אף אם גאו, נשארו קרח מכאן ומכאן, מעסק התורה יצאו, ועד הפילוסופיא לא באו, ודרכה לא ראו. לריק יגעו, בה' פשעו ותורתו בל ידעו, בנים סכלים המה, מהאחוה נסעו, את עצמן וגופן הנבזה רעו. ואין כדאי להאריך הדיבור בפתאים הללו, דלו מאנוש נעו, כעוורים בחוצות תעו. להם ולחבריהם הרעו, ולהיטיב לא ידעו.

ואנכי היודע ועד. כי שקדתי על ספרי הפילוסופיא בבחרותי, ודבשם ומתקם מציתי, וקליפתן זרקתי.

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

דיני חמשה עשר באב

(א) ט״ו באב. לא היה י״ט לישראל כמוהו (וכיום כיפור). בו כלו מתי מדבר:
(ב) יום שהותרו שבטים זה בוה:
(ג) יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים:
(ד) יום שביטל הושע פרדסאות שהושיב ירבעם שלא יעלו ישראל לרגל:
(ה) יום תבר מגל. שעד אותו יום כורתין עצים למערכה. ומכאן ואילך פוסקין. שתשש כוחה של חמה:
(ו) ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה:
(ז) והוא זמן עצי כהנים (זתוא):
(ח) לפיכך אין אומרים בו אפילו למנצח. ולא אל ארך אפים. קל וחומר לתחנון וצידוק הדין וצדקתך צדק:
(ט) ויפה מנהג ק״ק פולין. שאין נופלין על פניהם גם במנחה שלפניו. שצריך לעשות לפחות זכר לי״ט גדול כזה להשלימו כלילי שבת ויומו:
(י) מהיום הזה והלאה. צריך להוסיף על הימים. ולעסוק בתורה גם בלילות. והמוסיף מוסיפין לו על שנותיו:
(יא) אחר ט״ב קורין לעולם פ׳ ואתחנן. ומפטירין נחמו (שנה זו, ט״ז בו). הסימן קומו^[8] וצלו. ומכאן ואילך מפטירין עד תשלום ז׳ דנחמתא:
(יב) בי״ח בו תענית. שכבה נר מערבי בימי אחז:
(יג) ך׳ בו. זמן עצי כהנים . בני פחת מואב:
(יד) כ״ב בו. כלו מ׳ יום של שכיבת הנביא על שמאלו לעוון בית יהודה:
(טו) (שנה זו. היא שבת. קורין עקב. ומפטירין ותאמר ציון):
(טז) כ״ד. י״ט מגילת תענית. תבנא לדיננא שלא תירש הבת עם הבן:
(יז) כ״ח. ירד משה לפסול לוחות שניות:
(יח) כ״ט. עלה ונשנית לו התורה:
(יט) בו תורמין הלשכה. והוא גורן למעשר בהמה אליבא דבן עזאי:
(כ) הוא ערב ראש חודש. אין נפילת אפים במנחה: [ונהגו רבים בכ״מ להתענות ולומר יו״כ קטן להכין הלב לתשובה. וכשחל בערב שבת, יש מקדימין ביום ה׳]:
(כא) (שנה זו שבת. קורין ראה. ומפטירין עניה סוערה. מברכין החודש. אין אומרים אב הרחמים ולא צו״ץ):
(כב) אב לעולם מלא, יום שלשים שלו הוא א׳ דראש חודש אלול:

הערות

1. היינו כשחל תשעה באב ביום חמישי, ואין לו בגד לשבת נחמו.
2. עמו"ק=עיין מור וקציעה
3. עישון טבק.
4. שלא אמר נחם. דאילו עננו מקומו לכתחילה בשומע תפילה.
5. היינו במוצאי התענית. והוא משום האבילות של התענית שנמשך קצת בלילה שלאחריו.
6. יששכר
7. של התורה
8. ט"ס וצ"ל צומו. עיינו שולחן ערוך אורח חיים תכח ד.