סידור בית יעקב (עמדין)/שער העין

שער העין

נשלם שער הצאן. ויצאה שנה ותקופותיה. תחל שנה וברכותיה (תשרי) עלן שתא חדתא. לפרט זאת (חקת) התורה. תיתי בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מאורייתא. נפתח שער העין ויגל כמים משפט. וצדקה כנחל איתן. לירח האיתנים. דתקיף במצוות. וכל באי עולם עוברין כבני מרון. הנה עין ה' אל יראיו בוחן כליות ולב להזכירם לטובה ביום הזכרון. ובו נפקד כל מעשה כשרון. והשער הגדול הזה הכולל לימי החודש. המתחלק לששה שערים פרטיים. ואולם השער, שבו נכנסין תחילה, מעלותיו י"ג:

(א) תשרי. מזלו מאזנים:
(ב) שבטו דן. לראב"ד בימן:
(ג) אינו חל אלא בבגה"ז:
(ד) מיום הראשון מתחיל חשבון ימי החודש והמועדות:
(ה) (קביעות שנה זו. גכ"ז מעוברת:
(ו) ימיה שע"ה. כמניין שכנה (עיין ברכת עובד):
(ז) שבתותיה כמניין כלה:
(ח) וסימן הפרט קטן. גימטריא אחרוים דמילוי אהי"ה דאלפי"ן:
(ט) המולד. ג' ח' סמ"ך:
(י) טו"ב למחזור קטן. כ' למחזור גדול:
(יא) שישית בשמיטה, לפי מה שתפס הר"מ ז"ל עיקר, ובני ארץ ישראל וחכמי הדורות אחריו. (בלוח שהדפיסו פה שנת צ"ד, טעו). נמצא בשנה זו נוהג מעשר עני בארץ ישראל):
(יב) א' בתשרי, ראש השנה למעשרות, לשמיטין, ליובלות, לנטיעה:
(יג) אדם נברא בראש השנה ונידון בו ויצא בדימוס, והיה סימן לבניו. עיין עוד לקמן כמה מעלות טובות ליום טוב זה:

עתה נבואה שעריו בתודה. הראשון שער הפנה נקרא. יהיה לראש פנה, ליום טוב של ראש השנה. על שתי אבנים מיוסד ונבנה. אבן א' ליום א'. על אבן א' שבעה עיניים. הנני מפתח פיתוחה:

עין א. עין טב לתפילת ערבית

(א) אין בית דין של מעלה נכנסין לדין, עד שקדשו בית דין של מטה את החודש:
(ב) נכנסין לבית הכנסת. קורין קריאת שמע בברכותיה. ואומרין תקעו:
(ג) [כשחל בשבת, ונוהג לומר בכל יום טוב שחל בשבת: "מזמור לדוד", "בואי בשלום", אומרם גם עתה. ואומר "גפ ברנה ובצהלה". "מזמור שיר ליום השבת", "ה' מלך", קדיש יתום. והנוהג לומר בשבת "כגוונא", אומרו גם עתה]:
(ד) הש"ץ אומר ברכו. ומאריך בו קצת בנעימה קדושה. והקהל עונים בקול רם וכוונה עצומה ביהל"ו ברוך יי המבורך לעולם ועד. וקורא קריאת שמע בברכותיה. ומסיים "ופרוס" (בשבת "ושמרו"), "תקעו". חצי קדיש (ואומר "לעילא לעילא מכל". וכן בכל הקדישים שבעשרת ימי תשובה. אפילו בקדיש יתום):
(ה) בתפילה אומר "המלך הקדוש". אם טעה, או שהוא מסופק אם אמרו, חוזר לראש ג' ראשונות:
(ו) אם אמר "האל הקדוש", ותוך כדי דיבור נזכר ואמר "המלך הקדוש", אין צריך לחזור:
(ז) אם לא אמר "זכרנו" ו"מי כמוך", אין מחזירין אותו. וכן הדין ב"וכתוב" ו"בספר", כיון שחתם הברכה, אסור לו לחזור:
(ח) הנוהגין להתפלל בראש השנה ויום כיפור בכריעה וכפיפת ראש, צריכין לזקוף בסוף הברכות [ובתחילת כל ברכה, כשאומר ברוך אתה ה'. וזה סדרו, כשמגיע ל"מלך עוזר" זוקף. וכורע ב"ברוך אתה". וזוקף ואומר "ה' מגן אברהם, אתה גיבור לעולם אדנ"י", וכורע עד סיום הברכה, וזוקף ואומר "ברוך אתה ה' מחיה המתים, אתה קדוש". וכן בכל ברכה. וכשמגיע במודים ל"האל ישועתנו", זוקף, וכורע ב"ברוך אתה", וזוקף ואומר "ה' הטוב שמך" כו' "שים שלום" (או "שלום רב"). וכורע עד סיום הברכה, וזוקף ואומר "ברוך אתה ה' המברך". ואף כשזוקף לא יהא בקומה זקופה, רק ראשו כפוף (סימן קי"ג תקפב):
(ט) נהגו להתפלל בראש השנה ויום כיפור בקול רם. אבל אסור לעשות כן, אך לא ישמיע קולו אפילו לאזניו, רק בלחש בשפתיו. ומי שאי אפשר לו לכוין בלחש כל כך, על כל פנים לא ישמיע לחברו. והיכול למחות בהמתפללין בקול רם, מוטב; ואם בוודאי לא ישמעו לו, מוטב שיהיו שוגגין:
(י) נהגו לבכות בתפילת ראש השנה ויום כיפור, אפילו בשבת. ומי שנופל עליו בכי רב, מורה שנידון אז במרום. ואם לאו, מורה שאין נשמתו הגונה ושלימה:
(יא) לא יתפלל בשחר ביחיד, רק בשעה א' על היום; ואם עבר, יתפלל בב']:
(יב) עומדין להתפלל שבע:

תפילת ראש השנה לערבית לשחרית חמוסף ולמנחה

למוסף ולמנחה כִּי שֵׁם יהוה אֶקְרָא הָבוּ גוֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ:

[הש"ץ אומרו גם בחזרת התפילה] אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:

[תיבותיה מ"ב. (יג) בברוך, יכרע בברכיו מעט, ובאתה ישתחוה במהירות בפעם אחת עד שיתפקקו כל חוליות השדרה, וגם ראשו יכוף. ולא כל כך עד שיגיע נגד החגור. ובשם יזקוף בנחת ראשו תחילה ואחר כך גופו. וזקן או חולה שאינו יכול לשחות כנ"ל, ירכין ראשו ודיו]:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אֵל עֶלְיוֹן גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים וְקוֹנֵה הַכֹּל וְזוֹכֵר חַסְדֵּי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה:

(יד) [אפ לא אמר "זכרנו", ונזכר קודם שאמר השם מהחתימה, חוזר ואומר "זכרנו", "מלך עוזר". ואם כבר אמר השם, אינו חוזר ואסור לחזור]:

זכרנו, יש בנוסח זה י"א תיבות בסוד י' אחורים, ובחי' אחת חיות כולם, כמ"ש בי"א סמני הקטורת. כתב"י אר"י. ויש בו נ' אותיות, כנגד נ' שערי בינה, גימטריא חיים, והוא ספר החיים כנודע: זכרנו. מצינו זכירה באברהם, שברכה זו היא במדתו, "כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו" (תהלים קה, מב): לחיים. מודע בוודאי, כן בחיים, שכל כוונת בקשתנו היום על החיים הידועים, המוחלטים בשם חיים, הם חיי עולם הבא, כעניין "כל הכתוב לחיים בירושלים" (ישעיהו ד, ג):

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים:

[יכרע בברוך כנ"ל]

מֶלֶךְ עוֹזֵר וּמוֹשִׁיעַ וּמָגֵן: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה מָגֵן אַבְרָהָם:

למנחה אומר ורב להושיע:

אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ. מוֹרִיד הַטָּל:

(טז) [אמר "מוריד הגשם", אפילו הזכיר גם טל, חוזר ל"אתה גבור" (ואם מסופק, אינו חוזר. ואם אמר "משיב הרוח" ונזכר קודם שאמר "מוריד הגשם", אינו חוזר, רק פוסק וגומר התפילה). ואם סיים הברכה, אפילו לא התחיל עוד "אתה קדוש", חוזר לראש התפילה. וש"ץ שטעה בקול רם, דינו כיחיד]:

מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים. סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה:

(טז) [לא אמרו, ונזכר קודם שאמר השם מהחתימה, חוזר ואומר "מי כמוך", "ונאמן אתה". ואם כבר אמר השם, אינו חוזר ואסור לחזור]:

מִי כָמוֹךָ אָב הָרַחֲמָן (ובמוסף, ובמנחה דשבת, ונעילה, יאמר אַב הָרַחֲמִים). זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים: וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה. מְחַיֵּה הַמֵּתִים:

מי כמוך. יש בו ח' תיבות, נגד ח' הוויות, גימטריא יצחק, שהברכה היא במידתו. ויש בו ל"ה אותיות, כמניין שם הגבורה, שרמוז בראשי תיבות תחילת הברכה: יצוריו. מפרש בכתבי אר"י, על הנשמות המגולגלות, שלא ימותו מותא תניינא. כך נראה לי. מכל מקום לחיים דבתריה בשוו"א הלמ"ד, עיין לוח ארש:

אַתָּה קָדוֹשׁ. וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ. וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְלוּךָ סֶּלָה:

לְדוֹר וָדוֹר הַמְלִיכוּ לָאֵל כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ:

וּבְכֵן יִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ יהוה אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְֹרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל מְכוֹנְךָ וְהֵיכָלֶךָ:

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

מעגל ו ח' תשרי - [כפרות]

(א) התחיל חינוך בית עולמים, שהוא לכפר על כל עוונותינו:
(ב) והיום מכינין הכפרות שעושין כעת מחר קודם שיאיר היום:
(ג) כבר פשט המנהג בישראל בערב יום כיפור, לקחת לכפרה תרנגול:
(ד) לוקחין זכר לזכר, ותרנגולת נקבה לנקבה:
(ה) ולמעוברת, לקח האר"י ז"ל ג'. וכן נהג אמ"ה אבי מורי הרב ז"ל:
(ו) בוחרין לבנים. בלבד שלא יחזר אחריהם:
(ז) אם אין לו תרנגול, לוקח שאר בעל חי, מידי דלא חזי להקרבה. ועשירים שנזכרו בתשובת הגאונים (הובא בטור או"ח סי' תר"ה) שלא ברצון חכמים עשו:
(ח) לא מצא בעל חי, יקח עציץ עם זרע, או נטע, ומחזירו סביב ראשו. כי האדם עץ השדה, משתתף עמו בנפש הצומחת:
(ט) [לוקח הכפרה בידו הימנית, ואומר: נפש תחת נפש. וקורא, "בני אדם" כו']. ומקודם אומר זה:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'. הנה אנכי בא לעשות כפרה זו. לתקן את שרשה במקום עליון. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתהא שעה זו אשר חוט חסדך גובר בעולם, עת רצון ורחמים. ובכל סגולת שחיטת גבר זה, יומתקו ה' גבורות יסוד גבר בעלמ"א נוקבא קדישא דזעיר אנפין. בחינותינו אשר בו דרך מעבר נשמותינו. ואתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. ותבנה בית המקדש במהרה בימינו. ושם נעשה לפניך משפט שעיר המשתלח. ושעירי עזים נעשה ברצון (להמתיק תוקפא וגבורתא של המלכה). יראו עינינו וישמח לבנו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי גו': אח"כ יאמר ג' פעמים

יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. (תהלים קז, י) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק. (תהלים קז, יד) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֺנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. (תהלים קז, יז) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת. (תהלים קז, יח) וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְהוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. (תהלים קז, יט) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. (תהלים קז, כ) יוֹדוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (תהלים קז, כא) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ. (איוב לג, כג) וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. (איוב לג, כד)

סומך ידיו על התרנגול ומסבב סביב ראשו. ואומר:

זֶה חֲלִיפָתִי. זֶה תְּמוּרָתִי. זֶה כַּפָּרָתִי

מחזיק הכפרה בידו השמאלית. ומניח ידו הימנית על ראש התרנגול ואומר:

זֶֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה. וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים [אֲרוּכִים] וּלְשָׁלוֹם:

וחוזר וקורא "בני אדם" כו'. ומסבב ואומר "זה חליפתי". וכך עושה ג' פעמים:
(י) אחר כך שוחטו מיד סמוך לסמיכה [אף על פי שאין זו כעניין סמיכת קדשים. ולית דחש לט"ז בזה. דפשיטא דאין סמיכה בעופות. וכל שכן בתרנגול דלא שייכא כלל, דלאו בר הקרבה הוא. ומשום הכי שרי לסמוך עליו. והתימה מהרב באר שבע שנתחבט בזה (סימן נ"ג) בחינם. אלא היא דוגמת סמיכת זקנים. וכעין שמניחין ידיים על הראש לברכה (וכן צריך לסמוך גם כן כשעושה לאחרים), מניח ידו על ראשו ואומר: אתה תלך לחיים וכן לקללה, כמו שכתוב במגדף, שעל ידי זה נקבע הנסמך לחיים או למיתה. זה פשוט. ואלמלא היתה כעין סמיכה דקרבן ממש, ודאי היתה אסורה. וכן מה שהקשה עוד הרב על לשון תמורה, דהא כתיב "לא ימיר", הוא חוץ לכבודו ז"ל. כי מי שמע כזאת? וכי יש תמורה באדם? ואין עניין קרבן לכאן לגמרי. הדיבור בזה למותר. מכל מקום גם כאן תוכפין השחיטה כל מה דאפשר, כדי שיחול הכופר מיד ויצא לפועל] באשמורת הבוקר אחר הסליחות:
(יא) אחר שעשה כך לעצמו, הולך ועושה לבני ביתו כעניין הזה, אם אינם יכולים לעשותו בעצמן. ואם יודעים לקרות, יאמרו הם הפסוקים:

המסבב ליחיד אומר זֶה חֲלִיפָתְךָ. זֶה תְּמוּרָתְךָ. זֶה כַּפָּרָתְךָ מניח ידו הימנית על ראש התרנגול ואומר זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה. ואחר כך מניח ידו הימנית על ראש המסובב ואומר וְאַתָּה תִּכָּנֵס וְתֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:
לרבים באחד זֶה חֲלִיפַתְכֶם. זֶה תְּמוּרַתְכֶם. זֶה כַּפָּרַתְכֶם אומר כנ"ל זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וְאַתֶּם תִּכָּנְסוּ וְתֵלְכוּ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

וכשמסבב לעצמו ולאחר עמו, יאמר
זֶה חֲלִיפָתֵנוּ. זֶה תְּמוּרָתֵנוּ. זֶה כַּפָּרָתֵנוּ כנ"ל זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וַאֲנַחְנוּ נִכָּנֵס וְנֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

לנקבה זֹאת חֲלִיפָתֵךְ. זֹאת תְּמוּרָתֵךְ. זֹאת כַּפָּרָתֵךְ כנ"ל זֹאת הַתַּרְנְגוֹלֶת תֵּלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וְאַתְּ תִּכָּנְסִי וְתֵלְכִי לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

וכשמסבבת לעצמה  תאמר
זֹאת חֲלִיפָתִי. זֹאת תְּמוּרָתִי. זֹאת כַּפָּרָתִי כנ"ל זֹאת הַתַּרְנְגוֹלֶת תֵּלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וַאֲנִי אֵלֵךְ וְאִכָּנֵס לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

לרבות באחת זֹאת חֲלִיפַתְכֶן. זֹאת תְּמוּרַתְכֶן. זֹאת כַּפָּרַתְכֶן. כנ"ל זֹאת הַתַּרְנְגוֹלֶת תֵּלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וְאַתֵּן תִּכָּנַסְנָה וְתֵלַכְנָה לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

אם רבות מסבבות לעצמן בכפרה אחת יאמרו
זֹאת חֲלִיפָתֵנוּ. זֹאת תְּמוּרָתֵנוּ. זֹאת כַּפָּרָתֵנוּ כנ"ל זֹאת הַתַּרְנְגוֹלֶת תֵּלֵךְ לְמִיתָה כנ"ל וַאֲנַחְנוּ נִכָּנֵס וְנֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

לרבים ברבים. וכן למעוברת אֵלּוּ חֲלִיפוֹתֵיכֶם. אֵלּוּ תְּמוּרוֹתֵיכֶם. אֵלּוּ כַּפָּרוֹתֵיכֶם כנ"ל אֵלּוּ הַתַּרְנְגוֹלִים יֵלְכוּ לְמִיתָה כנ"ל וְאַתֶּם תִּכָּנְסוּ וְתֵלְכוּ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

ומעוברת המסבבת לעצמה תאמר

אֵלּוּ חֲלִיפוֹתֵינוּ. אֵלּוּ תְּמוּרוֹתֵינוּ. אֵלּוּ כַּפָּרָתֵינוּ. כנ"ל אֵלּוּ הַתַּרְנְגוֹלִים יֵלְכוּ לְמִיתָה כנ"ל וַאֲנַחְנוּ נִכָּנֵס וְנֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרוּכִים וּלְשָׁלוֹם:

(יב) נהגו לפדות הכפרות בממון ונותנין אותן לעניים. וכך טוב יותר מלתת להם הכפרות:

שער החצר [ערב יום הכיפורים]

סליק שער המטרה. ונפתח שער החצר לערב יום הכיפורים שבו מכינין עצמן להכנס בית המך אל הקודש פנימה. בו ששה מסילות:

מסילה א. תפילת שחרית

(א) ערב יום כיפור שחרית, היו מעמידין הכהן גדול בשער המזרח. ומעבירין לפניו פרים, אילים וכבשים, שיהא מכיר ורגיל בעבודה. ומזין עליו בו ביום. יש אומרים שאין אומרים מזמור לתודה בערב יום כיפור. ודבר תמוה הוא בעיני, עיין מור וקציעה. וכמדומני שגם אמ"ה אבי מורי הרב ז"ל שחק על זה:
(ב) ואין אומרים אבינו מלכנו, ולא למנצח, ולא מזמור לאסף:
(ג) מנהג ק"ק אשכנזים, לילך בו על בית הקברות (ועיין לעיל שער הדלק). ויש לעיין איך קבעוהו ביום טוב כזה:

מסילה ב. סעודה

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

רחוב שער אפרים [סוכות]

יצאנו משער העליון. באנו אל שער התחתון. שבו מכניסין מים לניסוך חג האסיף בצאת השנה. והוא תחתית המועדים ותכליתן. ועוד שבו נאחזים הנגזרים לארץ תחתית. ממנו נכנסין לשלש רחובות: א' רחוב שער אפרים. שבו עשו אבותינו סוכות. ארכו עשרה

א. משך הסוכה

(א) אין פחות מז' על ז'. ולמעלה בגדלה אין לה שיעור:
(ב) אם היא עגולה. צריכה להיות כדי לרבעה ז' על ז':
(ג) נתן בה בגדים לנאותה ומיעטה מז' על ז', פסולה:
(ד) היה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה ואכל. כאילו אכל חוץ לסוכה (עיין לח"ש):

ב. דפנות הסוכה

(א) צריך להיות שתים כהלכתן זו אצל זו. ושלישית אפילו טפח. מעמידה פחות מג' סמוך לא' מהדפנות, ועושה לה צורת הפתח, ודיו:
(ב) וזהו למאן דדחיק ליה עלמא. אבל מאן דאפשר ליה, עושה ג' שלמות כתקנן. כמו שהחמירו כל ישראל על עצמם. לכן לא נאריך בזו:
(ג) כל דבר כשר לדפנות. רק שלא יהא ריחו רע. ולא דבר המתייבש בתוך ז':

ג. גובהה

(א) צ"ל י' טפחים. פחות מזה, או למעלה מכ' אמה, פסולה:
(ב) נויי סוכה, אין ממעטין בה להכשירה, ולא לפוסלה:

ד. סככה

(א) צריך שיהא גידולו מן הארץ. ותלוש. ושאינו מקבל טומאה:
(ב) אין מסככין בפתחי חלונות. אפילו מעמידיהן של עץ. אין צריך לומר כשהן מתכות. עיין מו"ק:
(ג) ולא במין אדמה צומחת שנקרא טור"ב, שמבעירין בה אש במדינות אלו. עיין לח"ש:
(ד) פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, פסולה. אבל לנאותה, כשרה. והוא שתהא תוך ד' טפחים לסכך:
(ה) סכך פסול, פוסל באמצע ד' טפחים. פחות מזה מותר לישן תחתיו. מן הצד בד' אמות. פחות, כשרה, ואין ישנים תחתיו. במה דברים אמורים? בגדולה, אבל בקטנה (ז' על ז') לעולם בג' טפחים פסולה. פחות, כשר ומצטרף להשלים השיעור:
(ו) אוויר. בין בגדולה בין בקטנה שווים. לעולם בג' פסולה. בפחות, כשרה ומצטרף להשלים ואין ישנים תחתיו. והני מילי בהולך על פני כולה או כדי לעמוד תחתיו ראשו ורובו:
(ז) והא דסכך פסול באמצע פוסל בד' ואוויר בג', היינו שהפסיק הסוכה לשניים ולא נשאר שיעור סוכה עם דפנות במקום א'. אבל אם נשאר כשיעור במקום א', המקום ההוא כשר, והמחובר לו כמוהו:
(ח) היו חמתה וצילתה שווין, פסולה, עד שתהא צילתה מחמת סכך כשר מרובה:
(ט) היתה מעובה כמין בית, כשרה, ויש פוסלין כשאין המטר יכול לירד בתוכה:
(י) סככה בשפודין, עיין לח"ש. ומפני שאינו דבר מצוי, לא אאריך בו ובכיוצא:
(יא) סוכה שאין לה גג טפח, פסולה:

ה. צריך לישב באוויר הסוכה

(א) לפיכך הישן תחת מיטה (גבוהה י' טפחים) בסוכה, לא יצא ידי חובתו (עיין לח"ש). פרס סדין, כבר נתבאר לעיל:
(ב) מותר לעשות סוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור (ומותר לסגרן ולפתחן ביום טוב, אם יש להן צירים. רק כשהן סגורים הסוכה פסולה):

ו. מקום הסוכה

(א) העושה סוכתו בראש עגלה או על גבי ספינה. אם יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, כשרה. עיין לח"ש:
(ב) עשאה בראש הגמל או על גבי האילן, כשרה. ואין עולין לה ביום טוב:
(ג) מקצתה על האילן, אם הוא בעניין שאם ינטל ותשאר עומדת, עולין לה ביום טוב:
(ד) תקף על חבירו והוציאו מסוכתו ןישב בה, יצא, שאין קרקע נגזלת. אבל לכתחילה לא ישב בה שלא מדעתו. וכן לא יעשה סוכה בקרקע של חברו שלא מדעתו, וכן בקרקע של רבים. ובדיעבד יצא:
(ה) גזל עצים ועשה מהם סוכה, אף על פי שלא חיברן ולא שינה בהם כלום, יצא. ואין לנגזל אלא דמי עצים בלבד:
(ו) אבל גזל סוכה העשויה בראש ספינה או על גבי גמל, לא יצא:
(ז) והוא הדין אם ראובן בנה סוכתו בקרקע של שמעון, ותקף זה את חברו והוציאו וישב בסוכתו הבנויה בקרקע שלו, לא יצא:
(ח) יוצאין בסוכה שאולה ושל שותפות אף לכתחילה:
(ט) המודר הנאה מסוכה או מישיבתה, עיין לעיל בעין זוכר והוא הדין כאן:

ז. זמן עשיית סוכה

(א) הישנה, צריך לחדש בה דבר. אפילו טפח על טפח לשם חג, סגי:
(ב) אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, כשרה, ובלבד שתהא עשויה לצל:
(ג) עשוין סוכה בחולו של מועד, ויוצאין מסוכה לסוכה:

ח. איסור הנאתה שלא כדרך תשמישה

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

רחוב ב דשער המים המגדלים עשר נטיעות כהלכתן

רחוב ג, בית אלהים

{{גדול|להנהגת החג הקדוש הלז במועדו, בבית הכנסת (ובברכת המזון) ובד' מינים ובסוכה. בו עשר סוכות (עד הושענא רבה, שדומה ליום כיפור, שהוא גמר סליחת העוונות ההולכין לצוק)

א, לליל א'

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סדר הושענא רבה

נשלמו עשר סוכות. ונכנסו לתא הרצים (היוצאין דחופים להוליך אגרות מלך מלכי המלכים הקב"ה, הנחתמים על אותן שהגיעו לקץ הימים) בהושענא רבה:

(א) בשביעי בכ"א לחודש, היה דבר ה' ביד חגי אל זרובבל לחזק ידיו בבניין הבית:
(ב) סוד הושענא רבא. כבר ידעת שבז' ימי החג נאחזים ע' אומות (גוג ומגוג גימטריא ע', כי הוא ימלוך עליהם, ואז כולם יבואו על ישראל, ותהיה גאולה מוחלטת). ושרשם שבעה. כל אחד כלול מי' ענפים, שיש לכל אחד אחיזה ביום א' מימי החג (ויש בכל יום תשועה מהם, זהו הושענא) והולכין ומתמעטין עד שבעה, שחוזרין לשרשם הנמתקים. ולכן בשביעי שבו התשועה גדולה והצלה מיד כולם, נקרא הושענא רבא. ולפי שהם נמשלו למים, כמש"ל כי על כן היה ניבוך המים בחג, כמים עברו תזכור (איוב יא, טז). לפיכך אין אנו שואלין המים עד שעברו כל הז' ימים, שלא יתנו המים בעוד שיש שליטה למים הזידונים. וכבר אמרו רז"ל גם כן שאין הגשמים סימן ברכה בחג, ודומה לעבד שבא למזוג כו'.כי עבדים אנחנו בגלות, וכן ישיבתנו בסוכה נחשבת לנו גלות וכו':

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה