סידור בית יעקב (עמדין)/הוצאת וקריאת ספר תורה

הוצאת ספר תורה

אתה הראית

(א) פסוקים הללו מדברים מן מעשה בראשית ומעניין מתן תורה. ויש בהם ל״א תיבות כמניין אל בחינת דכורא. ומן אב הרחמים עד עולמים כמניין חוה בחינת נוקבא. סך הכל נ׳ שערי בינה שנפתחים בתורה. ומבקשין כאן על בניין חומות ירושלים שנפרצו ויצא ממנה כל הדרה. זה ארון שבו התורה. וגלתה בגוים אין תורה. ומתפללין שתבנה במהרה, כדי שנוכל לעבדה ולשמרה. ועל דרך זה פירשתי בשילהי אבות, "יהי רצון שתבנה עירך" כו׳, כי על ידי זה תתן חלקנו בתורתך. יע״ש:
(ב) [בשבת ויו״ט וראש השנה ויום כיפור אומר גם זה. ובחול מדלגו ומתחיל ויהי בנסוע:

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יהוה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ: אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶֹיךָ. מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים. וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: יהוה מֶלֶךְ. יהוה מָלָךְ. יהוה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: יהוה עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְהֹוָה | יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

אַב הָרַחֲמִים. הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם: כִּי בְךָ לְבַד בָּטָחְנוּ מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָּא אֲדוֹן עוֹלָמִים:

ויהי בנסוע

[כשעולה להוצאת ספר תורה אומר: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכשפותח הארון צריכין לעמוד (ומי שנכנסה אשתו בחודש ט׳ לעיבורה הוא פותח הארון בחודש הזה) ומוציא ספר תורה ואומרים (שה״ק)]:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה יהוה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יהוה מִירוּשָׁלָיִם: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתוֹ:

(א) [כשמוציא הספר תורה אומר: ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. וצריך כל אדם לנהוג בה כבוד הרבה. ויעמוד ויביט בה מעת הוצאתה עד הנחתה על הבימה. ולא ידבר שיחה בטילה. ויכוף ראשו לפניה כאגמון (שם).
(ב) ביו״ט וראש השנה ויום כיפור אומר גם זה. ובחול ושבת מדלגו ומתחיל בריך שמיה]:

י"ג מידות

ג"פ יהוה. יהוה. אֵל. רַחוּם וְחַנּוּן. אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְרַב חֶסֶד. וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. נֹשֵֹא עָוֹן. וָפֶשַׁע. וְחַטָּאָה. וְנַקֵּה:

לר"ה ויה"כ

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. וְהָפֵק רְצוֹנֵנוּ וְתֵן לָנוּ שְׁאֵלָתֵנוּ (בר"ה ידלג זה: וּמְחוֹל עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ וְעַל כָּל עֲוֹנוֹת אַנְשֵׁי בָתֵּינוּ. מְחִילָה בְּחֶסֶד. מְחִילָה בְרַחֲמִים. וְטַהֲרֵנוּ מֵחֲטָאֵינוּ. וּמֵעֲוֹנֵינוּ. וּמִפְּשָׁעֵינוּ) וְזָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ. וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. וְזָכְרֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים. וּלְשָׁלוֹם. לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה. וְתֶן לָנוּ לֶחֶם לֶאֱכוֹל. וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ. וְעוֹשֶׁר. וְכָבוֹד. וְאֹרֶךְ יָמִים. לַהֲגוֹת בְּתוֹרָתֶךָ. וּלְקַיֵים מִצְוֹתֶיהָ. וְשֵֹכֶל וּבִינָה לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל עִמְקֵי סוֹדוֹתֶיהָ. וְהָפֵק רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל מַכְאוֹבֵינוּ. וּתְבָרֵךְ אֶת כָּל מַעֲשֵֹה יָדֵינוּ. וְתִגְזוֹר עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּבַטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת. וְתַטֶּה לֵב הַמַּלְכוּת. וְיוֹעֲצֶיהָ. וְשָֹרֶיהָ. עָלֵינוּ לְטוֹבָה. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן:

לשלש רגלים

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה. וְהָפֵק רְצוֹנִי. וְתֵן שְׁאֵלָתִי. וְזַכֵּה לִי (ולאשתי. ובני ובנותי. וכל בני ביתי) לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם. וּמַלְּטֵנוּ מִיֵּצֶר הָרָע. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְזַכֵּנוּ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלֵינוּ. וְהוֹפַע עָלֵינוּ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה. וְיִתְקַיֵּים בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יהוה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהוה: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יהוה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. שֶׁנִּזְכֶּה לַעֲשֹוֹת מַעֲשִֹים טוֹבִים בְּעֵינֶיךָ. וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ. וְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיִּים טוֹבִים וַאֲרוּכִים. לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְתִשְׁמְרֵנוּ מִמַּעֲשִּים רָעִים. וּמִשָׁעוֹת רָעוֹת. הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא לָעוֹלָם. וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנְּהוּ. אָמֵן:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ג' פעמים וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יהוה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ:

בריך שמיה

בספר הזהר (ויקהל דף רו). אמר ר' שמעון. כד מפקין ס"ת בציבורא למקרי ביה, מתפתחין תרעי שמיא דרחמי, ומעוררין את האהבה לעילא. ואבעי לבר נש למימר הכי:

בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָרֵא עָלְמָא. בְּרִיךְ כִּתְרָךְ וְאַתְרָךְ. יְהֵא רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְֹרָאֵל לְעָלַם. וּפוּרְקַן יְמִינָךְ. אַחֲזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מַקְדְּשָׁךְ. וּלְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ. וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמֵי. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לָן חַיִּין בְּטִיבוּ וְלֶהֱוֵי אֲנָא פְקִידָא בְּגוֹי צַדִּיקַיָּא. לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְֹרָאֵל. אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא. אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא. וּמַלְכוּתָא דִּילָךְ הִיא. אֲנָא עַבְדָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִי סְגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַּמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכָל עִידָּן וְעִדָּן. לָא עַל אֱנָשׁ רְחִיצְנָא וְלָא עַל בַּר אֱלָהִין סְמִיכְנָא אֶלָּא בֶּאֱלָהָא דִשְׁמַיָּא. דְּהוּא אֱלָהָא קְשׁוֹט. וְאוֹרַיְתֵהּ קְשׁוֹט. וּנְבִיאוֹהִי קְשׁוֹט. וּמַסְגֵּא לְמֶעְבַּד טַבְוָן וּקְשׁוֹט. בֵּיהּ אֲנָא רְחִיץ. וְלִשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא יַקִּירָא אֲנָא אֵימַר תּוּשְׁבְּחָן. יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתִפְתַּח לִבָּאִי בְּאוֹרַיְתָא (וְתֵיהַב לִי בְּנִין דִּכְרִין דְּיַעַבְדוּן רְעוּתָךְ) וְתַשְׁלִים מִשְׁאֲלִין דְּלִבָּאִי וְלִבָּא דְכָל עַמָּךְ יִשְֹרָאֵל לְטַב וּלְחַיִּין וְלִשְׁלָם. אָמֵן:

ולקבלא צלותנא (בחולם הלמ"ד) ברחמי. עלו"א [ולא ברחמין כרז"ה]:
דתוריך. בי'. עלו"א:
דסגידנא. דלי"ת בחיר"ק וסמך שואי"ת. ומאן דאמר "די סגידנא" ב' מלין לא מישתבש. עלו"א [ולא הד' בשו"א והס' בפת"ח כרז"ה]:
רחיצנא. בוטח אני:
רחיץ. רי"ש שואי"ת. עלו"א [להבדילו מרחיצה]:

(א) [אם לא היה לו פנאי לומר "בריך שמיה" בעת הוצאה, אומרו בעת הגבהה. והש"צ מגביה הספר תורה כשאומר "שמע", "אחד", "גדלו". שה"ק]:
(ב) המוציא ספר תורה, נוטלו ביד ימין [ואומר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וש"ץ מקבלו בב' ידיו ומחזירו לימין. ועומד לפני ההיכל ואומר בקול רם:
(ג) [בשבת ויו"ט ויו"כ אומר גם זה. ובחול מדלג ומתחיל "גדלו"]:

הולכת ספר תורה לבימה

אומר ש"צ ואחריו הקהל: שְׁמַע | יִשְֹרָאֵל יהוה | אֱלֹהֵינוּ יהוה | אֶחָד:

שמע צריך למשוך בו בנעימה. כן כתב במסכת סופרים. ועיין שם שזהו פורס על שמע. נראה שלכן נתקן. שאם יתאחר אדם לבוא, יקרא הפסוק "שמע" בציבור. ו"ברכו" לא הוצרך לתקן בפריסת שמע דשבת. לפי שיוצא ידי חובתו על ידי העולים וקוראין בתורה. ולזה הם ז' עולים, שאם לא שמע כל ימות השבוע "ברכו", יכוין ל"ברכו" שאומרים הקרואים ויוצא בזה:

ש"ץ וקהל:   אֶחָד אֱלֹהֵינוּ. גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ. קָדוֹשׁ [בר"ה ויו"כ וְנוֹרָא] שְׁמוֹ:

גַּדְּלוּ לַיהוה אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו:

הציבור עונין [בחול]

לְךָ יהוה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יהוה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּא לְכֹל לְרֹאשׁ: רוֹמְמוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא: רוֹמְמוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:

גדלו. ע״ש הכתוב "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה׳ ששה צעדים", נהגו לומר הכתוב "גדלו", שיש בו ששה תיבות (שהם כנגד ו׳ קצוות דתפארת. שהוא ספר תורה כידוע), וגם כ״ו אותיות כחשבון השם הוי״ה ב״ה (שהוא הוי״ו הנ״ל), לומר שצריך לגדלו: לך ה׳. נתבאר לעיל ב"ויברך דוד": להדום. הארץ הדו״ם רגליו. בסוד אדן לעמוד עולם. גם הוא גימטריא נצח הוד. שהם בסוד רגליו: כי קדוש. בחכמה. קודש ישראל לה' ראשית: להר קדשו. בינה. הר (רבוע אלהים וה׳ אותיות) הקודש:

(א) מגביה הספר בידו למעלה. והולך עם הספר תורה ופונה דרך ימינו. ועולה עמו למגדל (ראוי שיהיה לו ששה מדרגות. עמש״ל) שקורין שם. וכל מי שספר תורה עובר לפניו, חייב לעמוד מפניו, ולחבקו בשתי ידיו אם אפשר לו. ולנשקו בפה מלא [ולא ליגע ביד ולנשק היד]. ואומר ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. (צריך להשגיח על הילדים הקטנים כשבאים לנשק הס״ת, שלא יהיו מלוכלכים בצואת החוטם ורירי הפה. אלא ינקז אותן תחילה יפה. שלא יהיה עונש למביאיהן):
(ב) נזדמן לו רוק בפיו, ירוק תחילה בהפוך פניו אל הצד ואחר כך ינשק. ולא ינשק ואחר כך ירוק. וכל הפוגע בספר תורה חייב ללוותו עד הבימה:
(ג) בדרך הליכתו אומרין:

עַל הַכֹּל. יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא. שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא. הָעוֹלָם הַזֶּה. וְהָעוֹלָם הַבָּא.   כִּרְצוֹנוֹ וְכִרְצוֹן יְרֵאָיו וְכִרְצוֹן כָּל בֵּית יִשְֹרָאֵל. צוּר הָעוֹלָמִים. אֲדוֹן כָּל הַבְּרִיּוֹת. אֱלוֹהַּ כָּל הַנְּפָשׁוֹת. הַיּוֹשֵׁב בְּמֶרְחֲבֵי מָרוֹם. הַשּׁוֹכֵן בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. קְדוּשָּׁתוֹ עַל הַחַיּוֹת. וּקְדֻשָּׁתוֹ עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּבְכֵן יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ בָּנוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁיר חָדָשׁ כַּכָּתוּב. שִׁירוּ | לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו: וְנִרְאֵהוּ עַיִן בְּעַיִן בְּשׁוּבוֹ אֶל נָוֵהוּ כַּכָּתוּב. כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יהוה צִיּוֹן: וְנֶאֱמַר. וְנִגְלָה כְּבוֹד יהוה. וְרָאוּ כָל בָּשָֹר יַחְדָּו כִּי פִּי יהוה דִּבֵּר:

כרצונו. נקשר למעלה אל "יתגדל ויתקדש":

אָב הָרַחֲמִים. הוּא יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים. וְיִזְכּוֹר בְּרִית אֵיתָנִים. וְיַצִּיל נַפְשׁוֹתֵינוּ מִן הַשָּׁעוֹת הָרָעוֹת. וְיִגְעַר בְּיֵצֶר הָרָע מִן הַנְּשֹוּאִים. וְיָחוֹן אוֹתָנוּ לִפְלֵטַת עוֹלָמִים. וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ בְּמִדָּה טוֹבָה יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים:

אב הרחמים. נתבאר לעיל:
עם עמוסים. מבטן. מיוסד על פי הכתוב ישעיה מ"ו:
איתנים. האבות. אברהם יצחק ויעקב שנקראו איתני עולם. כמ"ש "בירח האיתנים":
מן הנשואים. מני רחם. יגער בו שירחק מהם:

(א) [כשהולך הש״צ עם הס״ת (דרך צפון. ובחזרה דרך דרום), ילך אחריו מעט (ומי שהוציאה, ילך עד הבימה) ואומר: אחרי יי אלהיכם תלכו. ואותו תיראו. את מצותיו תשמרו. ובקולו תשמעו. ואותו תעבודו ובו תדבקון. והש״צ מניח הס״ת על הבימה ופותח ואומר זה] (שה״ק):
(ב) ויעזור. נקשר למעלה אל סיום אב הרחמים. ונמשך עד בקדושתו. סך כל התיבות נ״ב. כשם ב״ן. חוץ ממה שאומר יעמוד פלוני. שאינם מהמניין:

לשבת ויו"ט ור"ה ויו"כ	לחול ושבת למנחה
ויעזור ויגן ויושיע	ותגלה ותראה מלכותו עלינו בזמן קרוב ויחון פלטתנו
לכל החוסים בו	ופלטת עמו בית ישראל לחן ולחסד ולרחמים ולרצון.

ונאמר אמן: הכל הבו גודל לאלהינו, ותנו כבוד לתורה. כהן קרב: (יעמוד רבי פב״פ פלוני בן פלוני הכהן) ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו: תורת יהוה תמימה משיבת נפש: עדות יהוה נאמנה מחכימת פתי: פקודי יהוה ישרים משמחי לב: מצות יהוה ברה מאירת עינים: [יראת יהוה טהורה עומדת לעד. משפטי יהוה אמת צדקו יחדו]: יהוה עוז לעמו יתן יהוה יברך את עמו בשלום: האל תמים דרכו אמרת יהוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו: [קהל] ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם חיים כלכם היום:

ותגלה. במסכת סופרים פרק י״ד. ושם נקשר הלשון עם נוסח "על הכל יתגדל" (וכן מנהג ספרדים) שאנו אומרים אותו בשבת ויו״ט בלבד. אבל למנהגנו צ״ל, שנקשר עם נוסח "אב הרחמים" דלעיל. שעד כאן נמשך והולך. זהו ותגלה בוי״ו החבור:
גֹדל. מילוי ס״ג:
תורת. ע״ל בפי׳ המזמור. בפסוקים הנמשכים עד "לכל החוסים בו" יש ארבעים תיבות, כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה:
ואתם. עונים הציבור:
חיים. הדבקים בעז החיים:
היום. שהקורא בתורה דומה כאילו היום קיבלה מסיני:

הנהגת הקריאה

(א) קורין כהן לוי וישראל בפרשה שהפסיקו בה בשבת. אין פוחתין ואין מוסיפין עליהם. ובין כולם קורין לא פחות מי׳ פסוקים. אם לא היכא דסליק ענינא (כמו פ׳ ויבוא עמלק) (קלה קלז) :
(ב) לשון ס' הזוהר (ויקהל ד׳ רו): בעי לשתמע חד קלא ודבור כו׳ ולתקנא בחד כורסיא דאיקרי תיבה. וההיא כורסיא דליהוי בשית דרגין לסלקא בהו ולא יתיר. ודרגא חד לעילא לשואה עליה ס״ת ולאחזאה ליה לכולא. כד סליק ס״ת לתיבה, כדין בען כל עמא לסדרא גרמייהו באימתא ברחימו ורתת וזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא. ויהון צייתין וירכון אודנייהו. ולית רשו לאחרא (ר״ל חוץ מש״ץ) למפתח פומא באורייתא וכל שכן במלה אחרא. אלא כולהו באימתא כמאן דלית ליה פומא. והא אוקמוה כו׳. ואסור למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי וכולהו צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו להו ההיא שעתא מטורא דסיני. ומאן דמקרי אורייתא, ליהוי חד קאים עליה ושתיק, דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי, לא תרין דבורין. לשון הקודש חד הוא ולא תרין. ואי תרין משתכחין בס״ת. גריעותא דרזא דמהימנותא איהו. ובעי חד קלא ומתרגם חד. ורזא קליפה ומוחא. רזא דעלמא דא ורזא דעלמא דאתי. כולהו שתקין וחד קרי. דכתיב: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". איהו לעילא וכל עמא לתתא כו׳. וההוא דקרי באורייתא ושוי לביה ורעותיה לאינון מלין וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלי, למשמע כל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה. עכ״ל:
(ג) מבואר מזה גודל עונש הקורא עם הש״ץ. חוטא נפשו ומונע הרבים לשמוע הקריאה מפי ש״ץ ומכחיש דוגמא עליונה. על כן ראוי להשגיח על זה ולענוש אותן קלי ראש העושין דברי תורה זמירות. חשבום כשירי עגבים בבתי משתאות. לזאת יחרד לבי ותסמרנה שערותי:
(ד) וז״ל שער היום. כשקורין לעלות לקרות, יעקור במהרה ממקומו ויעמוד בזריזות (ואומר: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך), ויעלה בדרך קצרה אל הבימה ויורד בארוכה, ואם שניהם שוין עולה דרך ימין ויורד דרך שמאל (כשסיים העולה אחריו, בין גברא לגברא). ויעמוד לפני ס״ת באימה וביראה. בדרך הלוכו אומר בלחש: הריני הולך לקרות בתורה לשם יחוד קב״ה ושכינתיה (ע״י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל). ויאמר ברכו את ה׳ כו׳ בקול רם כדי שישמעו הכל ויענו. וכן הברכה בקול רם. ויברך ברכת התורה בכוונה גדולה. ויודה וישבח לאדון הכל ששם חלקו וגורלו בדברי התורה הזאת. והיטיב עמנו מכל אומה ולשון. ובחר בנו להיות לו לעם נחלה וסגולה. והנחילנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שעשועיו ובה ברא כל העולמים. ובזכות קריאתה וקיומה כל צבאות מעלה ומטה מתקיימין. ואלמלא קריאתה ושמירתה לא היה העולם נברא כו׳. ואפילו יהיה אחד העוסק בתורה כראוי הוא מקיים את העולם, עליו נאמר "וצדיק יסוד עולם". ועל כן ראוי לכל בן דעת להודות בשעה שמברך ברכת התורה. ויקרא קריאתו מלה במלה. בכוונה ורעדה בגילה בכל לבו ונפשו. ויניח לחזן להקרות ולא יגביה העולה קולו. אלא יחתוך החיבה בשפתיו בלחש. וכשעומד בקריאה על השם הגדול. ירתית עצמו מאימתו ופחדו וירגיש כל אבריו לזכר קדושת השם שנכתב בקדושה ובטהרה. ויוציא בשפתיו שם אדני ויכוין בהויה. ליחד שניהם כאחד. כענין כוונתו בתפלתו ובברכותיו. עכ״ל:
(ה) צריך לקרות מעומד בלי סמיכה כלל. והשומעים אינם צריכים לעמוד (ועמו״ק מה שכתבתי בס״ד על קושית הט״ז. תמצא דברים הגונים) בשעת קריאת התורה, רק בעת שאומר ברכו והברכה ודאי יש להם לעמוד. ועיין שם:
(ו) והוי יודע שברכה שלפני קריאת התורה היא דאורייתא לדעת רבים וגדולים. ולפי זה צריך שיכוין בה לקיים על ידי זה מצות עשה של תורה. אכן בשכבר בירך פעם אחת ולא הסיח דעתו מן הלמוד, אז צריך לברך מכל מקום על הקריאה בצבור, אך מכח תקנת חז״ל בלבד. נפקא מינה להקל בספקא:
(ז) מספר נגיד ומצוה: כשתעלה לקרות בתורה, תחילה תפתח הס״ת ותראה במקום שתתחיל לקרות [ותנשקה ותאמר בלחש: עץ חיים היא למחזיקים בה] ותכסה, ותאחז בשתי ידיך ביריעות הספר או ע״י מפה. [ותהפך פניך לצד שמאל] ואח״כ תאמר

(ברכו את עיין לעיל ביוצר) בָּרְכוּ אֶת יהוה הַמְבֹרָךְ: ועונין הציבור אחריו
בָּרוּךְ יהוה הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וחוזר המברך ואומר גם כן ברוך ה' וכו' ואחר כך מברך

(א) אם לא שמעו מהעולה ברכו, רק מהש"ץ שענה ברוך, יענו אמן (קלט):
(ב) טעה ואמר "אשר נתן", וגערו בו ואמר "אשר בחר", יצא. ואם סיים "אשר נתן", אומר אחר כך "אשר בחר" (שם):
(ג) יזהר לענות ביהל"ו ואמן בכוונה אחרי המברכים על קריאת התורה וההפטרה. ובשבת ויו"ט ישלים בזה המאה ברכות (של"ה):

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים. וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. (מנענע התורה) בָּרוּךְ אַתָּה יהוה נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

(ואחר שכלתה ברכה מפי המברך עונין אחריו אמן).
(ח) תחזור ותפתח ותקרא [מעומד ובאימה. וכן החזן הקורא עמו. ואסור להשען אפילו קצת. ובעל בשר מותר להשען קצת, ולא על המפה, אלא יסירה וישען על הבימה]. ותכוין כי ס״ת הוא סוד ב׳ שמות דאהיה, דיודין קס״א ודההין קנ״א, ושניהם כמניין חדש. ותחשוב כי ע״י ב׳ ידיך שבהם כ״ח פרקים נעשה שם, וזה שם חדש. כי הפשוט ומילוי שם אהיה דיודין הם י״ד אותיות. ותכוין אותם ביד ימינך. וכן בפשוט ומילוי אהיה דההין י״ד אותיות כנגד יד שמאל. וכן שניהם כח. ותצרף כ״ח עם חדש ויהיו כמנין שם. וזהו סוד ס״ת:
(ט) אח״כ תכוין לכלול יד שמאל ביד ימין. ותסלק יד שמאל (עם גמר הברכה) ותשאר יד ימינך לבדה אוחזת בס״ת כל זמן שתקרא:
(י) אין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור [אפילו מאריכין]. וכשמתחיל לקרות יהיו אזני כל העם קשובות אל ספר התורה. ואסור להשיח ולא לצאת כשהס״ת פתוחה. אם לא בין גברא לגברא (ועיין מ״ש בס״ד בחלק הדרושים על ההיא דר״ש (ברכות ח) אנן בדידן כו׳ פירוש חדש מופלא מאד). ומסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה. כי דבר ה׳ בזה. מוטב שנהפכה שליתו על פניו. והוא בכלל המחלל אח התורה שיהיה גופו מחולל על הבריות. כי אין לך חילול גדול מזה. ואפילו לעסוק בד״ת אסור כי אין לך לימוד גדול מזה. ואל יאמר אדם: דברים אלו כבר שמעתי וידעתי, אין לי בהם שום חידוש; כי כל עניין מענייני התורה הוא גדול ונורא, והתורה כולה שמותיו של הקב״ה, ובכל קוץ ותג תלויין תלי תלין הלכות ואגדות רזים וסודות שאין העולם ומלואו כדי להכיל, כמ״ש הכתוב: "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד", כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. שמא יאמר אדם: אם כן מה לי לחקור אחר דבר שאין לו תכלית? כבר אמרו חז״ל: לא עליך המלאכה לגמור (ואמר החכם: לא יגונה הרודף אחר החכמה מפאת שלא הגיע לתכליתה), וכל פעם שממשמש האדם בדברי תורה מוצא בהם טעם חדש, והעוסק בה לשמה מגלין לו רזי תורה וישיג בה חלק מסוים לאכול לשבעה ויתמלא כל טוב כרמון. ישמח בהם על כל הון וממון. וישיש בהם יותר ממציאת מטמון:
(יא) כשתגמור הקריאה תחזור ותסתום הספר תורה על ידי מפה ותכסהו ביריעה ותברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת [מנענע התורה] וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

(יב) אין קורין בתורה בפחות מעשרה זכרים גדולים בני חורין. ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין (בנשתיירו גבן) כל הצריכין לעלות ביום ההוא (קמג):
(יג) אין קורין לכתחילה ברבים אלא בספר תורה כשר כהלכתו וככל משפטו. כל ה׳ חומשין תפורין ביחד. ואפילו אין להם אלא ספר הפסול או חומש, אין מברכין עליו, אלא קורין בלא ברכה, כדי שלא תשתכח תורת קריאה. ואם קראו בספר תורה ונמצא בו טעות הפוסלו (ע׳ בר״מ ז״ל כ׳ דברים המפסידים כשרותו) ועדיין לא קראו ג׳ פסוקים עם העולה שבירך עליו, מוציאין ספר תורה אתר (עמו״ק ראיה ברורה חדשה, ולענין דיני פסול דכתיבה, עיין שם סי׳ ל״ב ול״ו כמה חדושי דינים), ומתחילין לקרות ממקום שנמצא הטעות (דהיינו מתחלת אותו פסוק, דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן), וגומר קריאתו בכשר ומברך לאחריו. ואין צריך לבו־ך לפניו, כי ברכה ראשונה שלפניה עלתה לו. ומשלימין העולין הנשארים שיש להם לקרות. כי הראשונים שעלו וקראו יצאו בדיעבד ועולין מן החשבון. ואפילו קראו איזה קריאות אחר הטעות ואחר כך נודע להם, מכל מקום מה שקראו קראו ואין צריך לחזור ולקרות [שם]:
(יד) אפילו קראו כולם במוטעה. דיעבד עלתה להם. ואין צריך לחזור אחר ס״ת כשר. ואם כבר קראו ג׳ פסוקים, ואפשר להפסיק שם, פוסקים, ומברך אחריה, ומשלימין מניין העולין בספר תורה אחר שיוציאו. ואין מוציאין אלא בשביל פסול ממש וכן טעות גמור. אבל משום חסרות ויתרות אין להוציא אחרת. דלא בקיאינן במלא וחסר, ומי יגיד לנו שהספר תורה האחר יהיה יותר כשר מזה? [שם]. ונראה לי פשוט, דדווקא במלאין וחסרין המצויין להיות פעם מלא פעם חסר. המשל כגון מלת גוים. שאם חסרה הוי״ו במקום שצ״ל מלא או איפכא. הרי זה בכלל מלא וחסר דלא בקיאי בה. מה שאין כן אם חסרה היו״ד, שאז אין משמעות בתיבה כלל. אע״פ שדרך להיותה פעמים חסר מהמכתב ואז הוא קרי וכתיב. אבל אינו בכלל מלא וחסר, והרי הוא פסול גמור בודאי. וכן מלת בראשית כשתחסר היו״ד. אין וה נקרא מלא וחסר אלא פסול. ועמו״ק, שאין כאן מקומו להאריך (ואין צריך לומר בתיבות אחרות שמשנים המשמעות או אפילו המבטא בלבד שפסולין מיקרו. ושם אלהינו שהשמיט בה היו״ד, עש״י סי׳ קנ״ב דין תקונו). וכל קרי וכתיב ששינה בהן הן במכתב הן במבטא. שכתב את הקרי או קרא את הכתיב. זה וזה פסול. רצוני הפסיד הספר תורה והקריאה.
(טו) אסור לקרות סומא לעלות לתורה. עש״י סימן מ״ה:
(טז) אם קראו י' פסוקים בין שלשתם. אף ע״פ שפיחתו לאחד מג׳ פסוקים. כתבתי בחיבורי שיצאו בדיעבד. ואין להחמיר ולקרות ולברך. דקולא היא לגבי ברכה. ובלא ברכה נמי לא שפיר דמי. והשגתי על הוראת הט״ז בזה מראיה גמורה. ואין צריך לומר אם אירע כן בנוספין על ז׳ בשבת קודש ולא דלגו כלום, כנדון שלו, שאין מקום להוראתו, יע״ש.
(יז) מי שהראוהו בטעות המקום שצריך לקריאתו, הוריתי בחבורי ובש״י סימן ס״ו הלכה למעשה כדעת הר״ר גרשום שאין צריך לחזור ולברך בכל גוונא, בין התחיל לקרות בין לא התחיל, דלא דמי כלל לההיא דתורמסא [ירושלמי פ׳ כיצד מברכין]. והרביתי להשיב על מה שכתבו האחרונים ז״ל. יע״ש דברים נכוחים למבין בעזה״י:
(יח) תמהתי בחבורי על אותן הנוהגים להביא ספר תורה ולהעמידו בבית שיזדמן באקראי כדי לקרות בתורה בעשרה ימים אחדים. שיצא שכרם בהפסדם, דעברי אדרבנן וצריך למחות בידם, כי יש עונש גדול רחמנא ליצלן יע״ש שהארכתי:
(יט) יעיינו עוד חדושי דינים בהלכות אלו בחבורי הנ״ל:
(כ) ראוי להדר לעלות לתורה לפחות פ״א בחודש:
(כא) כשהשלימו הקריאה [מכסין הספר תורה במעיל, ולא בין גברא לגברא] אומר הש״ץ חצי קדיש [וכן בראש חודש ותענית ציבור], והחשוב שבצבור [מגביה הספר תורה מעל השלחן סתומה ואחר כך גולל ג׳ דפין, ומי שאינו בטוח בכחו כ״כ] גולל (עד ג׳ דפין על השולחן. ואין לאחוז ספר תורה ערום אפילו בעמודים [ויש אומרים דמותר לאחוז בעמודים להגביה בלי הפסק מפה אבל בגוף הס״ת אסור] עמו״ק) ומגביה הספר תורה פתוח [והכתב יהא נגד פניו ומקום התפר בין ג׳ העמודים. וכל העס עומדין. וכשמתחיל לגלול יכולין לישב], להראות הכתב לעם העומדים מימינו ומשמאלו. ומחזירה לפניו ולאחריו [ומי שיודע בנפשו שאין בכחו להגביה הספר תורה להראות לציבור בכל עבר ופנה ימנע מזה], שמצוה על כל האנשים והנשים [להורות] לראות הכתב [היטב עד שיכירו לקרות היטב] [ולכרוע, עיין שכנה״ג י״ד סימן רפ״ב ומ״ש עליו בס״ד] ולומר [זה. ואפילו עומד קודם שמו״ע יפסיק. ובקרא בס״ת פסולה לא יאמרו זה]:

וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. [בסידור האר"י ליתא] על פי יהוה ביד משה: כן הוא הסדר בספר משלי: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר: יהוה חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר:

(א) גולל ומעמידה נגד התפר, וכורכה במפה ואומר: "לך ה' הגדולה" עד "לכל לראש". יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיתגוללו רחמיך על מדותיך ותכנס להם לפנים משורת הדין. ובב׳ וה׳ אומר הש״צ יהי רצון (וא״צ להמתין עד שיגמור הגולל. ובמילה אין אומרים) והצבור יענו אמן (שה״ק):
(ב) הגולל יכרוך המפה בצד היפה להס״ת. והמעיל צד היפה לחוץ. ויסמן איזה צד מהמעיל יהיה לפניו ואיזה לאחריו ואסור לשנות. ויקשור המפה נגד פני הס״ת:
(ג) מי שנתכבד בגלילה זכה גם בהלבשת העטרות ורמונים. ובמקום שנהגו שא׳ גולל והב׳ מלביש העטרות יחזיקו במנהגם (שם):
(ד) נתכבד בגלילה ואח״כ בהגבה. מניח הגלילה ולוקח ההגבה. וכן בנקרא לבהכ״נ אחר למצוה גדולה מזו שיש לו כאן. מניח זו ויצא לשם אם לא התחיל בה עוד. והגבה וגלילה מוכרין בדמים (ואם מכר סתם, לא נכלל בגלילה הושטת מעילין. ואין לגולל ליקח המעילין בעצמו. וכ״ש אם רק כיבד א' בגלילה, דביד הגבאי לכבד אחר במעילין. ונכון לעשות כן ברוב עם. ואם לא מכרו, מכבדין לגדול שבאותן שעלו היום לתורה (שם):

הכנסת ספר תורה

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לְכוֹנֵן אֶת בֵּית חַיֵּינוּ וּלְהָשִׁיב שְׁבוּת^[1] שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל פְּלֵטָתֵינוּ וְלִמְנוֹעַ מַשְׁחִית וּמַגֵּפָה מֵעָלֵינוּ וּמֵעַל כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְֹרָאֵל וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לְקַיֵּם בָּנוּ חַכְמֵי יִשְֹרָאֵל הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיהֶם בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם וְנֹאמַר אָמֵן:
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵֹּר בְּשֹוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וִיקַבֵּץ נִדָּחֵנוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ וְנֹאמַר אָמֵן:

אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְֹרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה. הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה. הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה. וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה הַשַּׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.^[2] וְנֹאמַר אָמֵן:

[המגביה והגולל יעמדו על הבימה. וכשמוליכין הספר תורה להצניעו, ילוו עד הארון את הנושאה להכניסה לארון הקודש. ויאמרו הפסוק אחרי ה' תלכו. והציבור לא ילכו אחריה. רק אם עוברת לפניהם ילוו אותה מעט (ויש אומרים עד הארון). אבל מחוייבים לעמוד כל זמן שנושא הספר תורה וכל זמן שארון הקודש פתוח. ואם אפשר להם לנשקה ינשקוה (שה"ק)]:

מוליכין הספר תורה להצניעו. והש"ץ אומר בקול [והקהל עמו בלחש]:

החזן אומר יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יהוה כִּי נִשְֹגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ:

והקהל אומרים: הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּיָהּ:

יהללו. ברוקח תמה על שחולקין הפסוק בין הש״ץ והקהל . יעויין שם שהאריך. ולא קשיא מידי לפי עניות דעתי. כמו שכתבתי במור וקציעה בס״ד:
כי נשגב שמו. התורה היא שמו יתברך. וכגימטריא הנ״ל [בפירוש ברכת השחר]. וכן דרשו (סוטה לט, ב) ב"אחרי ה׳ אלהיכם תלכו" על ספר תורה מהאי טעמא:
וירם קרן לעמו. במתן תורה הרים קרן ישראל על כל העמים. כי יאמרו רק עם חכם ונבון וגו':
עם קרובו. "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו". ע"י התורה הזאת שקרבנו בה לעבודתו:

(א) [כשצריך לומר מי שבירך לחולה או לברך בה״ב. אומרו כאן, ולא קודם הודו על ארץ ושמים. והש״צ הנושאה אומר לעולם לדוד מזמור (בשיר של יום) ובשבת שחרית מזמור לדוד (בקבלת שבת), ומוליך הספר תורה לארון (והמלוים ימתינו שם עד שיכניסה לארון). ובעת שנפתח הארון אומרים "ובנחה" ומשתחוים מול הספר תורה (ומי שאינו משתחוה מנדין אותו) ומניחין אותה בארון באלכסון (שה״ק):
(ב) הציבור אסורין לצאת מבית הכנסת עד שיצניע הס״ת. אבל יכולין להשמט א׳ א׳ אם רואה שנשאר שם עשרה. ודווקא אם מצניע במקום התפילה. אבל אם אינו מקום משומר ומוכרח להוציאה לבית אחר, אס יש שם ב׳ פתחים יכולים היחידים לצאת בפתח שיודעים שהס״ת לא יצא דרך שם. ואם אין שם רק פתח א׳, אסור אפילו ליחיד לצאת קודם שיצא הספר תורה (שם)]:

ובנחה יאמר שובה יהוה רבבות אלפי ישראל: קומה יהוה למנוחתך אתה וארון עוזך: כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו: בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום: השיבנו יהוה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם:

אומרים אשרי [יושבי ביתך כו' בכוונה. ובפסוק "פותח" יכוון לבקש על מזונותיו ומזונות אנשי ביתו וכלל ישראל] לפי שאמרו חז"ל (ברכות ד) כל האומר אשרי ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. והג' פעמים נגד ג' משמרות הלילה שהקב"ה אומר בהם אוי שהחרבתי ביתי. לכן ביום אנו אומרין כנגדן ג' פעמים אשרי יושבי ביתך, על מקדש מעט שבגלותנו. וקבעו פעם א' לפני התפילה ופעם ב' אחר התפילה, לפי שצריך לישב ולהתעכב ולשהות שעה אחריה, לומר שאינה עלינו למשא. ועיין לעיל בפסוקי דזמרה. ועל פי דברי הזוהר (פינחס דף רכו) משום דאית ביה פותח את ידך, כדי לבקש מהש"י פרנסה בבוקר ובערב, ככתוב: "בתת ה' לכם בערב בשר ולחם בבוקר". ופעם א', לתת כח לאותו מקום שהידים פתוחות אליו, כדי להשביע כל חי:

הערות

1. שבות שכינתו כצ"ל, עיין לו"א
2. השתא. דגוש [השי"ן. והה' והשי"ן בפתח. והוא לשון שנה]