סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ט
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש וגו' (בגמ' ר"ה כט:) כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות בחול וכו'. הנה הכוונה של מצות תקיעת שופר ביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהוא כדי לעורר הרצון הקדום מהתחלת התלבשות רצונו ית' בהבריאה שנקרא בזוה"ק נקודה קדמאה. כמו שהיה קודם הנסירה שאז היו נכללים ביחד כל הדרגין מהבריאה כ"ד בזוה"ק (במדבר א) דו פרצופין נברא כלול דכר ונוקבא היינו שאז היה מאיר מפורש להבריאה שהיא רק מקבלת וכל כח הדכר מהבריאה היה כ"ד בתקוני זוה"ק (תקון ע') זנב עליה אתמר ויגדל הילד ויגמל עד דיתעבד פרצוף וכו' היינו שהיה מאיר בכל פרצוף הבריאה שכל כחה להשפיע הוא רק כענין דרגא האחרונה שנקרא ארץ שהיא רק מקבלת וכל כח השפעתה הוא רק באור חוזר כי אין עוד מדרגה נמוכה הימנה להשפיע שם כך היה מאיר מפורש בכל הדרגין של הבריאה שאף מה שכל דרגא משפיע למטה הימנה הוא נמי רק באור חוזר אבל מצדם אין להם כלום רק מה שמקבלים מהשי"ת אכן אחר הנסירה שנסתר מהבריאה זה האור מהנקודה קדמאה כי נתחלק ונתפרד כח המקבל לחוד וכח המשפיע לחוד וכמבואר בזוה"ק על הפסוק ששת ימים עשה ה' בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה וגו' שרומז על הששה קצוות שמהם נסתעפו כל התפשטות הלבושים ונתפשטו כ"כ מרחוק עד שנשכח השורש ונתעלם כ"כ עד שכל הבריאה נראה כמו נרדם וישן כדכתיב ויפל אלהים תרדמה וכו' ומזה הנסירה והתרדמה נתעורר בכל ר"ה כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל לזה הוא העצה לישראל שיתיצבו אז במצות שופר שהוא קול פשוט להורות שאין ברצונם ח"ו לניים בזה בהסתר אלא כל חפץ לבבם הוא להכלל חזרה בהנקודה קדמאה שהוא רצון פשוט המשולל מכל גוון לבושים כי בתקיעת שופר מקיץ האדם א"ע מהתרדמה להיות נכלל חזרה ברצונו הקדום ית' כי אע"ג שננסרה הנוקבא מהדכר מ"מ נשארה הנקודה קדמאה קבועה לעולם כדאיתא בעץ החיים שכל דבר שבקדושה כשעולה או יורד בעליה צורך ירידה נשאר במקומו הראשון ג"כ כי באמת גם לאחר הנסירה לא נעשה פירוד לגמרי ח"ו מהשורש ועדיין הוא מחובר להשורש אלא שכל ענין הנסירה והתלבשות רצונו ית' בלבושים הוא בכדי שיכירו ישראל אף מתוך הלבושים את אור רצונו ית' וזהו עיקר תכלית המכוון כדאיתא (בפרקי דר"א) אמר אדם הראשון לכל הברואים בואו ונשתחוה לפני ה' עושנו כי אין מלך אא"כ ממליכין אותו היינו שתכלית המכוון מרצונו ית' שהציב כל אלו הלבושים הוא כדי להכיר גם מתוכם את מלכות שמים כי באמת בעצמות רצונו ית' בלי הלבושים אין שום תפיסה והשגה כלל כי עצמותו ית' אינו בגדר השגה אפי' בעולמות העליונים כי המלאכים שואלין נמי איה מקום כבודו וכמו שבזה העולם נתלבש רצונו ית' בלבושי תורה ומצות כדי שיהיה תפיסה באור רצונו ית' ומבלעדי תורה ומצות אין שום תפיסה והשגה כלל כן יש התלבשות בעולמות העליונים ג"כ וישראל בשרשם עלו במחשבה ברצון העליון המשולל מכל גוון הלבושים כדאיתא במדרש רבה (נשא יב.) עד שהיה הקב"ה נקרא אחד היה חפץ לדור בתחתונים וכו' היינו כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא (זהר חדש ב.) אחד הוא מספר העומד לעצמו שאינו מחייב להיות שני אחריו וראשון הוא מספר סדורי שמורה על הצטרפות אל מספר שני שיבוא אחריו שאין ראשון בלא שני וכן איתא בתקוני זוה"ק (תיקון כ"ב) קב"ה איקרי חד בחושבן כד שריא בדרגין דאינון משאר דרגין ואיהו חד ולא בחושבן כד שריא על עלמין עילאין וכו' והשורש של ישראל הוא בזה הרצון העליון ית' שנקרא אחד שהוא חד ולא בחושבן אכן זה הרצון העליון ית' שהוא חד ולא בחושבן הנקרא אחד האציל רצון הנקרא ראשון שהוא חד בחושבן אשר ממנו נסתעפו כל הלבושים של ישראל כדי שיהיו נקראים בכור שמרמז על אותיות שניים כמבואר להורות שמנהיר השי"ת לישראל בהבחינה הנקרא ראשון כלומר שעיקר עסק של השי"ת הוא רק עם ישראל ולהיות שבכל ר"ה נגמר ונחתם העסק מהשנה הקודמת ומתחיל רצונו ית' להתלבש בעסק חדש ולכן הוא נמי המצוה של ישראל לתקוע אז בשופר ולכלול א"ע בהרצון הקדום ית' וכמבואר בהאר"י הק' ז"ל תקיעה תקע יה היינו שכל הלבושים של ישראל יש להם חיבור באור רצונו ית' וכמאמרם ז"ל ביה ה' צור עולמים שאין השם שלם וכו' שכן הציב השי"ת שדוקא ע"י הפעולות והלבושים של ישראל יהיה נשלם הכבוד שמים ומבלעדם אין שום שלימות וזהו כל תכלית המכוון מהנסירה שנתלבש רצונו ית' בלבושים כדי שישראל יהיו מבקעים בעבודתם כל ההתלבשות והסתרות ויכללו עצמם ברצונו הפשוט ית' ועי"ז יהיה הכרה איך שאורו ית' שוכן בכל הפעולות של ישראל וזהו דאיתא בזוה"ק (פנחס רכח:) לית אדני בלא הויה כגוונא דלית דיבור בלא קול ולית קול בלא דבור והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו'. וביאור הענין כי בעצמות רצונו ית' בלי התלבשות לית מחשבה תפיסא ביה כלל אפילו לצבא מעלה כי אינו כלל בגדר השגה אפילו בעולמות העליונים לזה מוכרח להיות התלבשות לעצמית רצונו ית' גם בעלמא דאצילות אכן בעלמא דאצילות עצם הלבוש הוא ג"כ בהירות עצום צח ומצוחצח עד שיכולין להכיר אף דרך לבוש הבהיר ג"כ עצמית רצונו ית' השוכן בו כי עצם מסך הלבוש הוא ג"כ מזוכך מאד לזה איתא שם כגוונא דלית דיבור בלא קול ולית קול בלא דיבור והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות וכו' וקול מורה על פנימיות כלומר עצמיות רצונו ית' ושם בעלמא דאצילות הם הלבושים בעצמם כ"כ מזוככים עד שאין דיבור בלא קול כי אם היה נתגלה אצל צבא מעלה קול בלא דבור היו מתבטלים לגמרי לזה מאיר שם בחינת קול דרך בהירות הדיבור וזהו שאין שם דיבור בלא קול כי הצבא מעלה מכירין היטב בכל הלבושים רצונו ית' השוכן בהם והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור כי דיבור רומז על התלבשות רצון הפנימי ובזה העולם ההתלבשות המה לבושים העכורים וחשוכים המסתירים את הבהירות מאור רצונו ית' כי הגוף הגשמי הוא מלא נגיעה ואין שום הכרה איך שוכן בו אור עצמותו ית' ונראה בתפיסת אדם שהגוף הוא דיבור בלא קול כי אין שום הכרה בהקול הנמצא בו כי אור עצמותו ית' הוא כ"כ בהסתר בעלמא דפרודא עד שנראה שהוא נפרד ח"ו לגמרי מאלו הלבושים לכן מאותו ההסתר החזק בעצמו יכולין להוכיח ששוכן כאן בעלמא דפרודא אור גבוה מאד נעלה הנקרא קול בלא דיבור אשר גבי רצון עליון כמוהו הוא כדכתיב גם חשך לא יחשיך ממך חשכה כאורה וגו' וכענין שנאמר באשר חללים שם הוא היינו שדוקא בזה המקום הנראה בתפיסת אדם שהוא חלול מאורו ית' שם הוא ומלת הוא רומז על עלמא עילאה עלמא דאתכסיא כ"ד בזוה"ק (אדרא זוטא) לרמז ששוכן כאן אור גבוה מאד נעלה שאין כלל בכח תפיסת אדם להגיע שם לכך נראה בתפיסת אדם שהוא חלול וזהו דאיתא שם אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וזה הקול בלא דיבור נתעורר בתקיעת שופר כי זאת הפעולה של תקיעת שופר הנראה לפעולה גלמית כמו דיבור בלא קול והמכוון של האדם בזאת הפעולה הוא לסלק מאתו כל הנגיעות והרצונות הגשמים הנקראים דיבור בלא קול כדי שיהיה בכחו להתכלל ברצונו הפשוט ית' ממילא מוכח שזאת התשובה שיש בלב ישראל להתכלל ברצונו הפשוט ית' הוא בעצמו קול בלא דיבור כי באמת מהיכן נמשך זאת הדעה והבינה להגוף הגשמי שהוא בתכלית ההסתר והחושך שיהיה כל מגמת חפץ רצונו רק להתכלל ברצונו הפשוט ית' אם לא שבאמת שוכן בעומק לבבו אור גבוה ונעלה ביותר הנקרא קול בלא דיבור אשר אור עליון ויקר כזה אי אפשר שיתגלה רק דוקא במקום הרחוק ביותר שהוא הסתר האחרון הנקרא מלכות שבמלכות ומשם דוקא מחמת גודל הלחץ והדוחק מהסתרת הלבושים מוכרח האור לבקוע את ההסתר החזק עד שיחזור ויתגלה אור עליון ית' הנקרא קול בלא דיבור ולמה הדבר דומה למעין ומקור הנובע תמיד חשרת מים וכאשר נסתם מקום נביעת המים אזי מחמת גודל הלחץ והדחק של זרם המים מוכרח לבקוע איזה נקב בהסתימה שיצא דרך שם חשרת מים וכן הוא רזא דתקיעת שופר וכמבואר בזוה"ק (בשלח ס') וע"ד כתיב מן המצר קראתי יה דאצטריך אתר דחיק בעאקי לשדרא בגויה ההוא רוחא דלא יסטי לימינא ולשמאלא וכו' כגוונא דא קלא דשופר אתדחייא לבר באורח מישור מגו אתר דחיק ואזיל ובקע רקיעין וסליק בסליקו לאתערא רוחא לעילא וכו' היינו מזה המקום המצר והדחוק המוסתר בלבושים גסים והעכורים מכיר האדם לכלול א"ע ברצון העליון ית' המנושא והמשולל מכל מיני התלבשות ובזאת ההכרה נגמר כל תכלית המכוון מרצונו ית' בסוד הנסירה אשר בתכלית המרחק יהיו מכירין ג"כ אור רצונו ית' וזה התכלית המכוון נתעורר בקול שופר שרומז אשר מחמת דוחק לחיצת ההסתר מהפעולות והלבושים הגסים והגשמים הנקרא מלכות שבמלכות שהוא המדרגה האחרונה והנמוכה ביותר הנראה לגמרי ח"ו לפירוד משם דוקא נתגלה רצון העליון הגבוה מאד נעלה הנקרא קול בלא דיבור: