סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ח
איתא בגמ' (ר"ה) כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כר"א. והאר"י הק' ז"ל מבאר הפלוגתא מר"א ור"י ששניהם דברי אלהים חיים אלא שבתשרי היה הגמר בהמחשבה ובניסן היה הגמר בהמעשה. ובאמת מצד השי"ת אין שום חילוק בין המחשבה להמעשה כי רק גבי בו"ד שא"א לו לפעול בלי כלי פעולה שייך אצלו החילוק בין מעשה למחשבה אבל גבי השי"ת אין באמת שום נ"מ בין מחשבה למעשה אכן כל פלוגתתם הוא רק מצד הבריאה שאינם יכולים לקבל האור מהמחשבה לזה מחשב ר"י מגמר המעשה שהיה בניסן. אמנם במקום שהגמ' מיירי מהתקופות של ישראל פסקינן כר"א כי התקופות של ישראל הוא מבהירות אור המחשבה לזה מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך וגו' כמאן כר"א כי בזה היום ע"י מצות שופר שמורה שהאדם מבטל עצמו לגמרי לרצון הפשוט ית' ומוסר עצמו עם המעשה שלו להשי"ת וכל קיום הויה נשאר אז להאדם רק מרצון העליון ית' הנאמר עליו זכור רחמיך ה' וגו' שפותח לו השי"ת לאדם ממקום הגבוה ביותר שעלו שם ישראל במחשבה כגוונא שנשאר החיים ביצחק אבינו אחר שהעלה אותו א"א על העקדה ומסר אותו לגמרי להשי"ת והאיר לו השי"ת החיים ממקום הגבוה ביותר כך אחר שישראל מוסרים עצמם להרצון הפשוט ית' בהשופר מנהיר להם השי"ת הויה מאור המחשבה העליונה ית' ונגד גמר המחשבה וגמר המעשה נאמר כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, חק הוא גמר המחשבה שהוא לעילא שאוחז השי"ת זה האור בידו תמיד ולא מסר אותו כלל בטבע בריאת עוה"ז וזהו כי חק לישראל כי ישראל הוא כמבואר בזוה"ק (וישלח) ישר אל לי ראש שהראש מנהיג כל האברים ועל זה אמר כי חק לישראל שזה האור העליון מנהיר כל מיני תקיפות בהדעת של ישראל ומשפט לאלהי יעקב היינו בעת שהדעת נקטן מאד נקרא יעקב כלומר בעוה"ז צריך האדם להיות במשפט כי בעוה"ז האדם הוא כמו ישן שאינו ניכר אז הדעת ובאמת מושך האדם בעת השינה חיים ממקום הגבוה ביותר אף על הזמן שיהיה אחר שייקץ משנתו ולכן קורין פ' העקדה ביום ב' כי ביום ראשון היה הנסירה רק בהמחשבה ובהדעת וביום ב' היה הנסירה בפועל כי בתחלה היו כלולין דכר ונוקבא כחדא כענין דאיתא בזוה"ק (לך) נשמתין כד נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין ולבתר מתפרשין והדר מזווג לון קב"ה וכו'. וכן היה בהתחלת הבריאה כלולין דכר ונוקבא ואח"כ ויפל ה' תרדמה וגו'. ועי"ז נתגדל מאד הצעקה בהבריאה מדוע נקטן כך הדעת ומזאת הצעקה נתהווה אח"כ הזווג פנים בפנים כי הדכר אין בכחו להשפיע עד שיקבל כח מהנוקבא וכן אין בהנוקבא כח לקבל עד שיזריח לה הדכר וזאת הזריחה הוא הביאה ראשונה שהוא עיסה לכל הביאות שעל ידה נתהווה להנוקבא כח שתהיה יכולה לקבל מהדכר אף שקודם הנסירה היו נמי כלולים דכר ונוקבא כחדא אמנם אז לא היה ניכר עדיין התכללותם רק ע"י הנסירה שנתהוה הזווג פנים בפנים אז נתהוה להדכר כח נוקבא ולהנוקבא ג"כ כח דכר אכן ביום ראשון הנסירה היא רק בדעת אבל ביום ב' הנסירה היא בפועל שיהיה להם כח להשפיע ג"כ ונעשה זווג להולדה ואז התחילו להכיר גם למפרע אשר בעת גודל הצעקה שהיה מלפנים איך יכול להיות שהבריאה מהשי"ת יהיה כל כך בהסתרת התרדמה הלא כל מאמרי ית' שאמר יהי נתהווה כל פעם ביותר הויה ומדוע נפלה הבריאה כ"כ בשינת התרדמה אשר גם אז בעת התרדמה היה היקרות ביתר שאת כי היה להבריאה גם אז קו ישר לאור השי"ת כמו גבי האדם בפרט שנדמה לו מתחלה שאבדה הטיפה שלו ואח"כ כשנולד מזה נפש נודע לו למפרע שמעולם לא נאבדה ממנו כדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר כי כל הבריאה העמיד השי"ת בבחינת דכר ונוקבא בעת שמקבלת היא בבחינת נוקבא וכשהבריאה משפיע אחד לזולתו הוא בבחינת דכר וכן הוא בד"ת המשפיע נקרא דכר והמקבל נקרא נוקבא: