סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ו
כתיב תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו וגו', בזוה"ק (ויקרא ח') אמר קב"ה בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופר וכו'. להיות שכן העמיד השי"ת שבין כל עולם עליון לעולם שלמטה הימנו יהיה פרסה הנקרא פרוכתא כי כשם שאין שמים יכולין לקבל אפי' כגרעין חרדל מעוה"ז כדאיתא בזוה"ק (ויקהל) כן עוה"ז לא יכול לקבל שום בהירות כ"ד בגמרא (מגלה) אלמלא נשתייר ממערה שעמד בה משה וכו' ולכן צריך להיות פרוכתא שהאור יתצמצם דרך המסך הזה כדי שהעולם התחתון יהיה יכול לקבלו ולזה נקראים כל המועדים מקראי קודש והם במלואתא דסהרא שאז מרגיש האדם ומכיר היטב שהאור שהוא בגבולו הוא בעצמו האור שבעולם העליון אלא שנתצמצם לטובתו ולתועלתו כדי שיהיה בכחו להשיגו וכך המה כל המצות שנתנו באלו המועדים כגון אתרוג ומצה שבשעה שהאדם מישראל אוכל מצה מרגיש אז היטב שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן מצות לולב כשנוטלו מי שפונה א"ע לדברי תורה אזי מרגיש בעצמו שינוי לטובה מהשמחה של מצוה השופע בלבבו ולא ככל פעולות האומות שהם גולמים. ויו"ט של ר"ה הוא בכסה שהחודש נתכסה בו כי בזה היום נתעורר ההתחלה של בריאת עולם שאז לא השיגו הפעולות מזה העולם עד שמשא עלאה שעיקר בריאת העולם היה זאת שחילק את מעשיו שמקודם כתיב וחשך על פני תהום ולפני מי היה אז חשך הלא אצל השי"ת כתיב וגם חשך לא יחשיך וגו' אלא מאחר שהתחיל אז לעלות ברצונו בריאת עולם ונגד זה הרצון מבריאת עולם התחיל החשך היינו שאין בכח הבריאה לקבל בהירות עצום כזו ואח"כ חילק את מעשיו היינו שחילק מדותיו כדי שיהיה בכח האדם להשיגו כשהוא דבוק בזאת המדה יכיר שהוא חנון וכשהוא דבוק במדה זאת יכיר שהוא רחום עד שחילק את מעשיו למ"ט שערים עד שנכנס האור בהתלבשות הגבולים ולכן בכל ר"ה שנתעורר מזאת ההתחלה צוה השי"ת לישראל שיאירו ע"י פעולתם לההתחלה שהיה עד שלא בא האור לתוך הלבושים. וזה דאיתא בזוה"ק שבשופר הוא מתבר טנרא תקיפי וזהו דאיתא בזוה"ק (בא) ויהי היום דא ר"ה ויבאו בני האלהים להתיצב וכו' מאן בני אלהים דא דינין רברבין וכו' היינו שהם מקטרגין וטענין על ישראל שא"א כלל שבהסתרת לבושים כמוהם יהיו ג"כ ישראל מכירין את האור לכן מוסרים אז ישראל כל כחם להשי"ת וחוזרין לההתחלה וממילא לא יכול עוד להיות שום קטרוג. וזהו דאיתא שם בני לא תדחלון הא אנא קאים על פתחא אבל אזדהרו בהאי יומא והבו לי חילא ובמה בשופר היינו שיחזרו לההתחלה וימסרו כל כחם להשי"ת וממילא לא תדחלון מידי כי אנא קאים על פתחא היינו שבאם תגיע רק להשער אז בודאי תכירו אור רצונו ית': וזהו תנו עוז לאלהים. כי הפעולה ממצות שופר רומזת נגד הגמר מהבריאה שהוא נעשה אדם כי התחלת בריאת הצורת אדם היה כלי גולמות כמבואר במדרש רבה (בראשית ה') אתמול הייתי מוטל גולם לפניך היינו כלי גולמות כמו דומם ובאמת הוא מצד השי"ת גם הדומם מלא אור כדכתיב השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו רק מצד אדם לא היה לו עדיין שום הויה ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים וכ"ד בספר הקנה מאן דנפח מתוכו נפח היינו שצמצם השי"ת את אורו לתוך זאת הכלי שיהיה בה האור בגבול כפי תפיסת אדם וכפי שכלו וכפי החושים שלו כי אחדותו האמתי כמו שהשי"ת בעצמו יודע אין באפשר לשום נברא להשיגו כמבואר (בר"ן נדרים ל"ח ד"ה חוץ מאחת וכו') ולכך מוכרח להיות גבולים בהבריאה אכן מי שיותר קרוב להשי"ת הוא יותר בלא גבול כמו החיות הקודש שהם קרובים מאד להמאציל ית' נאמר בהן והחיות לא יסבו בלכתן שאין צריכין להפוך א"ע ממדה למדה ומיכאל שהוא נעתק מעט יותר איתא עליו מיכאל באחת וגבריאל שנעתק מעט יותר איתא עליו גבריאל בשתים ונגד זה צוה השי"ת בר"ה מצות שופר שמרמז שהאדם מצמצם כל כח פעולותיו להכלי שאינו פועל שום פעולה ומוסר כל כחותיו להשי"ת ועי"ז מעורר הרצון הפשוט שהוא בלי גבול כי כל הגבולים נתהוו רק מזה שנפח באפיו נשמת חיים שצמצם השי"ת את אורו אל תוך הכלי כי מאן דנפח מתוכו נפח וע"י מצות שופר מתעורר רצון הקדום כמו שהיה בההתחלה מלא כל הארץ כבודו קודם שנתהוו הגבולים בעת שהיה מטי תדיר כי בזה העולם היא זאת הנקודה דמטי תדיר רק באורח גניזא לכן ע"י מצות שופר יכולין לעורר זאת הנקודה מפורש. וזהו דאיתא בספרי ומי הוא התוקע הקב"ה כדכתיב וה' אלהים בשופר יתקע וגו' היינו כי ע"י מצות שופר שמצמצם אדם כל פעולותיו רק להרצון הפשוט ית' עי"ז רואה שהשי"ת הוא התוקע היינו שיוכל להכיר שגם הצמצום שמוסר עצמו להשי"ת הוא ג"כ מהשי"ת וזה הצמצום בעצמו הוא נמי בלי גבול ועיין בזה בביאורנו לקוטי זוה"ק פ' בא (אות ב' ד"ה וכד עבדין וכו') ושם מסודר זה המאמר יותר נאה: