סוד ישרים (ליינר)/ראש השנה/ה
כי לא נחש ביעקב וגו'. השי"ת מעיד שבוחן לבות ישראל ולא נמצא בעומק לבבם שום שמץ עקשות כלל כי נחש מורה על עקשות היינו שמתעקש לחוות דעתו נגד הנהגת השי"ת כי נדמה לו שעולם כמנהגו נוהג במקרה ח"ו לזה מתעקש בדעתו נגד זאת אולי יעלה בידו וזה הוא רק בהאומות עו"ג אבל ישראל מכירים היטב שהשי"ת מושל על כל הבריאה ומנהיג אותה בהשגחה פרטיית לכן לא נמצא בהם לב עקש. ועל זה הענין מצינו בגמרא (הוריות י"ב כריתות ה.) ת"ר אין מושחים את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם וכו' אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא הוא לעולם יהיה רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקי ותמרי וכו' אף דאיתא בגמ' (נדרים לב.) כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו וכו' אכן ריש שתא סימנא מלתא היא כי סימן היינו אות שעל ידו ניכר הדבר שהוא בעצמו אותו החפץ שמקודם וכמו שמצינו בגמ' גבי כלים ששבעתן העין מהדרינן לצורבא מרבנן גם בלא סימן מפני שמכיר אותם היטב שהם בעצמם שהיו אצלו מקודם רק בכלים חדשים שלא שבעתן העין שהאדם משולל הכרה בזה צריך ליתן בהם סימן. הרי שעיקר הפירוש ממלת סימן הוא אות וכמאמרם ז"ל ובאבידה צריך ליתן אות שעל ידו נתוודע שזה החפץ הנמצא עתה הוא בעצמו אותו החפץ שנאבד מקודם. ועל זאת הכוונה אמרו ז"ל השתא דאמרת סימנא מלתא היא לעולם יהיה רגיל למיכל בריש שתא קרא וכו' וקאי על ריש הברייתא דאיתא שם אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם וכו' היינו כדי שיהיה ניכר שזאת המלכות נוגע בכתר עליון כי מדת מלכות רומז על התלבשות רצונו ית' וכתר רומז על מקור הרצון ית' המקיף כל הבריאה ועל זה איתא שמלכות עולה עד כתר וזהו אין מושחין את המלכים אלא על המעין היינו כי מלוכה רומז על מדת המלכות שהוא מקום היותר רחוק ממקור השורש ע"י כמה וכמה התלבשות לזה צריכין למשוח על המעין לסימן שגם זאת עודנו בעצמו אותו שעמד אצל שורש המקור כי מעין מורה על המקור והשורש הנקרא כתר. ועל זה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא וכו' היינו כי זאת ההכרה מסר השי"ת בתפיסת הבריאה שיש לה רשות להכיר בכוונת בריאת עולם שהיה משום שחפץ השי"ת להיטיב לבריותיו וזאת הכוונה הוא הקוטב שעליה מסובב כל הבריאה וצריכין להכיר זה הרצון הקדום שחפץ להיטיב בכל הלבושים מהבריאה. והנה בכל ריש שתא נתעורר מחדש זה הרצון הקדום שחפץ להיטיב לבריותיו לכן יהיה רגיל למיכל אז קרא ורוביא כרתי וסילקי ותמרי וכו' ואין בזה אז שום נחש ועקשות ח"ו רק אדרבה שנקרא אז סימן שמכיר אף במקום היותר רחוק מהשורש במדת המלכות איך שהוא נוגע בכתר עליון שע"י שיאכל תמרי שהוא מתוק יכיר ביותר שזהו בעצמו הרצון הקדום ית' שחפץ להיטיב לבריותיו שיהיה שנה טובה ומתוקה וכן כשיאכל רוביא יכיר שחפץ השי"ת להרבות שיתוסף נפשות נמצא שאלו האכילות המה סימן על הכרת אדם מתוך כל הלבושים את הארת רצון הקדום ית' איך שהוא חפץ להיטיב לבריותיו: