סוד ישרים (ליינר)/סוכות/טו

בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות וגו'. ומבואר בזוה"ק (שם קג:) בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאי לאושפיזא תניינא לבני עלמא וכו'. הענין הוא כי זה החג נקרא חג האסיף מאחר שהעבודות מכל השנה נאספו ונכללו בו. כי יש זמנים שהאדם עומד בבהירות מאד ואומר שמע ישראל. וזאת הבהירות הוא אצלו רק בזו הרגע. ואח"כ כשפונה האדם א"ע לצרכי הגוף נשכח ונעלם הימנו זאת הבהירות. אכן בזה החג האסיף גם זאת הבהירות שהיה מלפנים נעלם הימנו נקבע נמי גבי אדם. ונכללת בקדושת אבות שיש בקביעות בכל ישראל. כי קביעות קדושה מוכרחת לילך באמצעות קדושת אבות כמאמרם ז"ל (ובתד"א רבא פרק כה) שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק יעקב וזה הוא קדמאי לאושפיזא תניינא לבני עלמא היינו שאח"כ הולך להאדם כל הסייעתות אף מעוה"ז. והנה כמה וכמה ישועות האיר השי"ת לישראל כ גון המן והבאר ועוד כמה טובות כמו שמצינו בכתוב שמלתך לא בלתה וגו' ולא נצטוו ישראל לעשות עליהם איזה זכר כי אם במצות סוכה נאמר הטעם למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו'. וביאור הענין כי מצות סוכה רומזת על אותה הגנה שמגין השי"ת על ישראל גם בעת שהמה עדיין משוללי קנין קודם שנגמר אצלם ע"י בירורי עבודתם תכלית המכוון מרצונו ית' בשלימות הגמור ובאמת יש באותה ההגנה עיקר התקיפות כי בהגנה הבאה לו להאדם מחמת קנינו שקנה ע"י בירורי עבודתו. הגנה כזו היא רק כפי גבול תפיסתו של אדם כפי הארת הבנתו שהוא בגבול. וכיון שכבר נגמר אצלו כל המכוון בשלימות. הרי הוא בקרב האדם בבחינת אור פנימי. ומאחר שהוא בקרב האדם בבחינת אור פנימי אין שייך לעשות על זה שום זכר. משא"כ בהגנה כזו שהאדם מצד בירורי עבודתי היא משולל קנין בה וכל הארתה הוא רק מצד רצונו הפשוט ית' שהוא עדיין בהארת שם אהיה דאנא זמין לאולדא. זאת היא בלי גבול כלל. ועל זה רומז מצות סוכה שהיא אור המקיף את האדם ומגין עליו למעלה מתפיסתו שלא מדעתו ובזה שייך שפיר לעשות זכר. וכן הוא נמי הזכר של אכילת מצה כמאמרם ז"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' הרי שאכילת מצה אינו כלל טעם על הגאולה כי הגאולה הוא ענין אחר רק עיקר הטעם מהזכר של אכילת מצה הוא על החפזון ומהירות הישועה קודם שנתבררו ישראל בשלימות על הלבושים ומחמת זה החפזון והמהירות ניכר מפורש גודל ההתקשרות והאהבה העצומה שיש להשי"ת בשורש העליון עם ישראל וכך מורה הזכר של מצות סוכה על הגנתו ית' המקיף את ישראל מחמת שורש רצונו ית' שהוא למעלה מהתפיסה בלי גבול ואין קץ כלל. לכן הוא המצוה מסוכה כדכתיב באספך מגרנך ומיקבך וגו' היינו אחר שמאסף האדם אצלו את הטובה ומשיג בה קנין בתפיסתו אזי צריך האדם להמשיך עליו הגנה משורש העליון ית' שהיה מגין עליו עוד בעת שהיה עדיין משולל קנין בשלימות למעלה מתפיסתו והגנה כזאת נקרא סוכה כי הגנת הבית רומז על שלילת הכרה בהגנתו ית' כי עובי התקרה מסתיר על האדם כ"כ עד שאינו מרגיש בה כלל הגנתה מהאויר שמבחוץ. אבל הגנת סוכה רומז שמרגיש שפיר היושב בתוכה הגנתה מהאויר שמבחוץ. וזה רומז שמכיר האדם היטב בכל קניניו. הגנתו ית' שמגין עליו למעלה מהבנת תפיסתו. ועל זה הענין איתא בזוה"ק (ויצא קסג:) דבקה נפשי אחריך לאתעטרא דרגיה לעילא דהא כד אתדבק ההוא דרגיה דיליה בדרגין עלאין לסלקא בתרייהו כדין ימינא אחיד ביה לסלקא ליה ולחברא ליה בחיבורא חד כדקא יאות כד"א ותאחזני ימינך וכתיב וימינו תחבקני וע"ד בי תמכה ימינך וכד אחיד ביה בקב"ה כדין כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ואיהו יחודא חד וחבורא חד וכד איהי חבורא חד כדין אתמליא ההוא דרגא דיליה ואתברכא וכו' היינו כי יוה"כ הוא בחינת שמאלו תחת לראשי דאחיד אדם ביה בקב"ה כמבואר בזוה"ק (פנחס רי"ד:) בר"ה אתער דרועא דשמאלא לקבלא לה למטרוניתא וכו' בתשעה לירחא וכו' ביומא אחרא הוא זווגא דילה לשוואה שמאלו תחת רישהא כד"א שמאלו תחת לראשי וכו' ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלא וכו' היינו כי מר"ה מתחיל להנהיר הרצון ית' בלי שום לבוש ולעומת זה הרצון עוזבים ישראל נמי מעצמם כל הלבושים בכדי שיהיה להם אחיזה באותו רצון עליון המשולל לבוש וזהו דאיתא שם וכד אחיד ביה בקב"ה כדין כתיב שמאלו תחת לראשי וכו' וביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלא בגין לחבקא וכו' היינו כי בחג הסוכות אחיד קב"ה בהאדם כדכתיב וימינו תחבקני כי אז כבר חתם השי"ת על ישראל ומנהיר להם שכל פעולת עבודתם הוא לבוש לאור רצונו ית' וישיגו על ידם קנין גמור באורו ית' ע"י יגיע כפם ואזי צריך האדם למשוך הגנה משורש העליון על זה הקנין שהשיג ע"י יגיע כפו לבלתי יקבל ח"ו מגוון הלבוש של אותו הקנין כח לעצמו אלא שיכיר היטב באותו הקנין שורש רצון העליון המלובש בו שמגין עליו ומקיף אותו למעלה מתפיסת דעתו ועל זאת ההכרה רומז מצות סוכה כי סוכה היא הממוצע בין שמאלו תחת לראשי ובין ימינו תחבקני שמחבר ומאחד ביחד את הרצון העליון המשולל לבוש שהוא למעלה מהתפיסה עם הקנין המתלבש בהבנת התפיסה ועל זה איתא בזוה"ק (פנחס רכה:) בההוא אור דאתהני אברהם מניה ואהרן כהנא אתקשר ביה וכו' היינו כי אורו של אברהם רומז על אתערותא דלעילא שעלו שם ישראל במחשבה גם קודם עבודתם. אכן כיון שהוא רק מצד אתערותא דלעילא לבד. אין אדם מרגיש בזה בהבנת תפיסתו שום טעם ואורו של אהרן כהנא רומז על כל עבודות שמרגיש בזה האדם טוב טעם ודעת ומכיר על ידי אלו עבודות מדוע באמת בחר השי"ת בישראל ועלו במחשבה גם קודם עבודתם ועל זה איתא שם בההוא אור דאתהני ביה אברהם ואהרן כהנא אתקשר ביה. ועל זה החיבור וההתקשרות רומז מצות סוכה כמבואר בזוה"ק (אמור שם) בסכת תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן ה' עליהם יומם וכו' ודא עננא דאהרן דאקרי יומם וכו' ועל זה הענין נאמר נמי הטעם על מצות סוכה למען ידעו דורתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל היינו שכל ענין זאת המצוה הוא רק למען ידעו כלומר שידעו ישראל ויכירו בהבנת תפיסתם את רצון העליון ית'. וזהו נמי מאמרם ז"ל בגמ' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בצל סוכה ולמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע וכו' היינו כי כל עשרה הוא רשות בפני עצמו וכדאיתא בגמ' (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו וכו' למעלה מעשרה וכו' ומה שנקרא מצד האדם טפחים נקרא מצד השי"ת אמות כדאיתא בתזוה"ק על הפסוק טפחות נתתה ימי אולם כפי מה שהאדם מברר בעשרה שלו אזי הוא כדאיתא בגמ' (שם) אשתרביבו אשתרבב ליה כסא עד עשרה ונקט ביה היינו שמנהיר לו השי"ת מהעשרה שלו אל העשרה של תפיסת אדם וזה הוא עד עשרים אמה אדם יודע וכו' היינו שע"י הבירורין שהם בעשרה של אדם כלומר שהם בהבנת תפיסתו יכול האדם להתאחד שפיר עם העשר של השי"ת שיהיה נמי בתפיסתו אבל למעלה מעשרים אין אדם יודע וכו' היינו כי למעלה מהבירורים שבתפיסת אדם הוא אתר דלא אתידע ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכל עיקר המכוון מרצונו ית' שיהיה לישראל הכרה וידיעה כדכתיב למען ידעו וגו' שידעו הנהגתו ית' עמהם בהבנת תפיסתם כי בלתי זאת הידיעה שבתפיסת ישראל הנהגה כזו יש לו ית' עם האומות ג"כ כדכתיב ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וכדאיתא בגמ' (מנחות קו.) דקורין ליה אלהא דאלהיא היינו שהם אומרים עזב ה' את הארץ ומה שדי כי נעבדנו אכן מישראל הוא עיקר רצונו ית' למען ידעו וגו' ועד עשרים אמה יתכן ידיעה ולמעלה מעשרים אין אדם יודע כי זאת הוא למעלה מהתפיסה ועל זאת הידיעה רומז מצות סוכה שיכיר האדם בתפיסתו איך שמגין עליו השי"ת ומקיף אותו למעלה מתפיסתו. וזהו דאיתא בזוה"ק (המובא לעיל) בר"ה אתער דרועא שמאלא וביוה"כ הוא זווגא דילה לשוואה שמאלו תחת רישהא כדאי' שמאלו תחת לראשי וכו' וביומא קדמאה דחג יתער ימיניה לחבקה וכדין כל חדוא וכו' וכל אנפין נהירין וכו' והוא כדאיתא בזוה"ק (נח סד.) בר"ה אתערותא קדמאה הוא בעלמא היינו שנתעוררה כל הבריאה בחזרה לשרשה כמו שהיתה בעת שהיה עדיין כלולא דכר ונוקבא כדכתיב זכר ונקבה בראם ואח"כ אנסיר ליה למעבד אפין באפין בכדי שיהיה דעת ובחירה להבריאה בפני עצמה כי זאת הוא עיקר המכוון מרצונו ית' שיהיה עלמא דפרודא ובתוך ההסתר של הפירוד יכיר האדם שורש אחדותו ית' כענין דאיתא בזוה"ק (לך פה:) וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתו מתפרשן דא לסטרא דא וכו' וקב"ה מזווג לון לבתר וכו' הרי שעיקר המכוון מרצונו ית' הוא רק בהכרת השורש הבא אחר הפירוד. וכך הוא נמי בכלל הבריאה אחר שנתפרדה כ"כ עד שיכול לחשוב שיש בה כח הבחירה כפי חפצה ובכל זאת תכיר הבריאה בשורש אחדותו ית'. בזאת ההכרה נגמר כל תכלית המכוון מרצונו ית' בשלימות. לזה מתחיל מר"ה עשרה יומין דמטרוניתא שרומזין על הנסירה מהתחלקות המדות שהם כד' לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' עד לך ה' הממלכה אכן כל הארת אותן העשרה הוא רק בדרך שאלה כדאיתא בזוה"ק (הקדמה ב) ואמא אוזיפת לברתא מאנהא וקשיט לה בקשיטאה וכו' וביוה"כ אז הוא כמבואר בזוה"ק (תרומה קלה.) ואיהו יום הכפורים דירתא ברתא לאמא וכו' היינו כי מר"ה עד יוה"כ הוא בבחינת לכתך אחרי כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל ואז אין עדיין אפילו בחינת מלולא רק קול פשוט בלי שום חיתוך אותיות כלל לזה נקרא הארת אותן הימים רק בדרך שאלה שמורה על שלילת קנין. ומיוה"כ מתחיל עבודת ישראל במלולא וזאת היא בחינת ירושה וזה הוא דאיתא שם דירתא ברתא לאמא שרומז על יותר קנין אך שאינו עדיין יגיע כפיך ועל זאת איתא בזוה"ק (אמור קב:) בכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא חמשה עלייהו דמלכא וזה הוא כמבואר בזוה"ק (מובא לעיל) ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקה וכו' היינו כדכתיב וימינו תחבקני דקב"ה אחיד ביה באדם כי במלואתה דסיהרא אז מתחיל עבודת ישראל בעובדא להורות שאז חותם השי"ת על כל עבודת ישראל שהם מעומק רצונו ועל זה איתא (הקדמה שם) ואימתי קשיטא לה בקשיטהא כדקא חזי בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא וכו' היינו שאז נגמר הארת כח הבחירה בשלימות לא בדרך שאלה או ירושה אלא בקנין גמור הנקרא יגיע כפיך אכן צריכין לקשור היטב זאת השלימות בשורש רצון העליון ית' לבלתי יקבל האדם לעצמו איזה כח מחמת זאת השלימות הנמצא אצלו לכן הוא אז מצות סוכה להורות שמכיר האדם גם בתוך השלימות שכל הגנתו הוא רק משורש העליון ית' ויודע היטב שנצרך גם עכשיו אחר שהגיע לשלימות להגנתו ית' כמו שהיה נצרך להגנתו ית' קודם שהגיע לשלימות וזהו למען ידעו דורותיכם וגו' ועל זה נאמר הפורס סוכת שלום וכמבואר בזוה"ק (בראשית מו.) מאן סוכת שלום דא שבת וכו' היינו שזאת היא באמת עיקר השלימות של אדם שיהיה מכיר גם אחר גמר שלימותו לבל יקבל מזה ח"ו שום כח לעצמו רק להחזיר כל שלימותו לשורש העליון ית' ולמשוך משם הגנה ועל זה הענין רמזו ז"ל בש"ס (פסחים פז.) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום א"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה וכו' היינו כי כלה בבית חמיה מורה על השלימות שכבר נגמר גבי האדם בקביעות אכן ישראל אינם בנייחא משלימות הנמצא אצלם בקביעות אלא שרדופים לילך להגיד שבחה בבית אביה היינו כי כלה בבית אביה מורה על שורש רצון העליון ית' מטרם שנתחלק האור להויות כח הבחירה שיהיה מקום לעבודת אדם בבחינת כלה בבית חמיה כלומר שישראל בכל השלימות הנמצא אצלם שנקראו כלה בבית חמיה אינם בנייחא מזאת השלימות לקבל מזה ח"ו לעצמם איזה כח. כי מכירין היטב שכל הויות אותו השלימות אינו ג"כ מצדם רק מרצון עליון ית'. לזה המה רדופים לילך ולהגיד שבחה בבית אביה היינו שמבקשים תמיד לקשר א"ע בשורש העליון ית' ולמשוך משם כל פעם הגנה. ומחמת אותה ההכרה והתשוקה הנמצא בישראל גם אחר שמשיגין כל השלימות בזה דוקא נגמר כל המכוון מהרצון ית' בשלימות הגמור לזאת נקרא זאת ההכרה סוכת שלום ומאן סוכת שלום דא שבת: