סוד ישרים (ליינר)/יום כיפור/יח
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. להיות שהקמת המשכן היה כענין בריאת עולם וכמו שהיה בהתחלת הבריאה עלמין דאתחרבון בקדמיתא כדאיתא במדרש (בראשית רבה) מלמד שברא הקב"ה עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי דין הניין לי כך היה נמי בהתחלת הקמת המשכן כדאי' במדרש (שמיני) כל שבעת הימים היה משה מקים את המשכן ומפרק אותו ומבואר בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה שמיני) ז' ימים היה משה מקים את המשכן וחוזר ומפרקו ובשמיני נשלם הקמתו נגד ז' מלכין קדמאין וביום השמיני הדר וכו', וביאר דבריו הקדושים כי ז' ימים רומזין על ז' מדות שהציב השי"ת בהנהגת הבריאה שעליהם נאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'. והנה בכל פרט מדה לבד אי אפשר לומר שנגמר בה הבנין כיון שיש נמי נגדה מדה שהיא לגמרי ההיפך ממנה כי נגד לך ה' החסד יש נמי לך ה' הגבורה ואי אפשר נמי לומר שכל תיקון הבנין נגמר במדת תפארת משום שנתאחדו אלו שני המדות חסד וגבורה הלא מעט נמוך הימנה נתפרדו עוד הפעם ונקראו נצח והוד כידוע הרי שגם במדת תפארת אינו נגמר עדיין הבנין בשלימות וזהו יתהון לא הניין לי אלא מאי משמע שהעולה מכל אלו המדות הוא לך ה' הממלכה שהוא נגד יום השביעי ובזאת המדה הנקרא מלכות נגמר כל תיקון הבנין בשלימות כי ע"י מלכות שמים יכולין להכיר אורו ית' בכל פרט מדה איך שמצדו ית' יש התכללות בכל מדה וזהו דין הניין לי כי יכולין להכיר אורו ית' בלך ה' הגדולה ואין גבורה מנגדיית כלל לחסדו ית' כי במדת החסד לבד נכלל כל תיקון הבנין בשלימות וכן נכלל כל תיקון הבנין במדת הגבורה לבד ע"ד דאיתא בזוה"ק (תוספות ש"ב) כל חד וחד מאבהן ידע ליה לקב"ה מגו דרגא דיליה ואחיד בה בההוא דרגא אברהם ידע ליה לקב"ה מגו דרגא דיליה דאיהו מדת הגדולה וכו' יצחק ידע ליה בדרגא דגבורה והוא הגם שכל חד ידע ליה מפרט מדה מ"מ כיון שהכרתם היה ע"י מלכות שמים לכך היה ניכר בכל פרט מדה כל ההתכללות וזאת ההתכללות הוא עיקר עולם התיקון שעליה אמר הקב"ה דין הניין לי וזה היה הענין שכל שבעת הימים היה משה מקים את המשכן ומפרקו ובשמיני נשלם הקמתו כי ביום השמיני התחיל הכרה מהתכללות בכל פרט מדה כי כבר עבר דרך יום השביעי שהוא מלכות שמים ובזאת ההכרה נגמר בשלימות כל בנין המשכן שלא היו צריכין לפרקו עוד כי על בנין כזה אומר השי"ת דין הניין לי ולכך נאמר בזה היום ואל יבא בכל עת אל הקדש כי בכל עת מורה על המקור והשורש מכל התחלפות העתים כי יש בעולם כ"ח עתים י"ד טובים וי"ד ההיפך כדאי' בזוה"ק (אחרי הובא לעיל) על הפסוק לכל יש עת וגו' ובאמת מצד השי"ת המה הכל לטובה וכל ההתחלפות הנמצא באלו העתים הוא רק בכדי שיהיה כדמסיק הכתוב שם מה יתרון העשה באשר הוא עמל, היינו כדי שיהיה מקום לעבודת האדם שיקבל עליו עול מלכות שמים בבחירתו הטובה וזה אי אפשר כי אם מחמת ההסתר וההתחלקות, הרי שמקור השורש מכל ההתחלקות וההתחלפות העתים הוא רק שיהיה מקום לעבודת אדם ולזה ביום הכפורים מאחר שבו נתעורר זה הרצון הקדום שהוא המקור והשורש מכל כ"ח העתים ונקרא בכל עת כדאיתא בספרי בכל עת זה יום הכפורים אם יגיע אליו האדם בלי עבודה יוכל להתבטל לזה נאמר בו ואל יבא בכל עת וגו' כי מאחר שהציב רצונו ית' להאדם מקום לעבודה מזה מוכח שחפץ בקיום התפיסה של הויית אדם וזה הרצון שהוא שורש העתים התפץ בעבודת האדם נתעורר בעולם שנה נפש בעולם הוא מקום המקדש, ובנפש הוא הכה"ג, ובשנה הוא יום כפור שנקרא בכל עת ועל אותו הרצון ית' המתעורר ביוה"כ איתא בזוה"ק (תרומה בספרא דצניעותא דף קעז.) בזמנא דמטי תשרי ירחא שביעאה משתכחי ירחין אלין תריסר בעלמא עלאה ומתפתחי תריסר תרעי דרחמי בההוא זמנא דרשו ה' בהמצאו כתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו'. וביאור הענין כי כתיב ששת ימים עשה וגו' ומבואר בזוה"ק (יתרו פט:) בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה להורות שזה ההתחלקות הששה ימים בעצמם עשה השי"ת והעולה מאלו הימים הוא יום השביעי כי לית שביעי אלא מגו עשירי כדאי' בזוה"ק (פנחס רנז) היינו כי קודם יום השביעי המה עדיין כל הששה ימים משוללי חיבור וכל החיבור של הששה ימים הוא רק כשמגיע שבת אזי יכולין להכיר גם למפרע את אורו ית' שהיה מאיר בכל יום בהתכללות גמור ועיקר זאת ההתכללות מאיר ביום שלישי אחר שבת שהוא מדת תפארת כי באותו ההתכללות הבא אחר שבת ניכר ממילא כל הרצון בהתגלות מפורש וזהו לית שביעי אלא מגו עשירי, היינו שעיקר ההתכללות של שביעי נתגלה בעשירי שהוא יום שלישי אחר השבת ועל שלימות הרצון הנתגלה בעשירי שהוא יום שלישי רומז המאמר תדשא הארץ דשא וגו', היינו כי דשא הוא רק הכנה למאכל אדם ובאמת נמצא בזאת הדשא שהוא רק ההכנה עיקר הכח כי כל עוד שלא בא עדיין בהלבוש של מאכל אדם הוא זאת הדשא למעלה מתפיסת אדם כי אחר שמגיע לתפיסת אדם על ידי התלבשות מאכל אדם אזי נקטן מזה הכח כי במה נחשב כל תפיסת אדם והדעה שלו הלא מצער היא אכן מאחר שכך הוא רצונו ית' שכל הדברים ילכו דרך תפיסת אדם ודעתו לזה יורדים כל הדשאים שהם מאכל בהמה להיות נכללים בתפיסת דעתו של אדם שיתהווה מהם מאכל אדם וגם הבהמה בעצמה מוכרחת להכלל בהדעת של אדם אמנם עיקר הכח עצום ועוצם הבהירות של הרצון הוא דוקא בעת שהוא עדיין במקור שרשו קודם שיורד בהתלבשות תפיסת דעתו של אדם שיהיה מאכל אדם רק בעת שהוא עדיין דשא ועל גודל שלימות בהירות עצום של אותו הרצון רומז המאמר תדשא הארץ דשא וגו' וזה הרצון נקרא בזוה"ק (בשלח פא:) נהמא דחבריה אוכלין שהוא החכמה תחיה בעליה דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא ולא אכלי מזונא דגופא כלל והיינו מאתר עלאה יקירא על כלא ואקרי חכמה וכו' והתגלות זה הרצון הבהיר הוא בעשירי דלית שביעי אלא מגו עשירי שהוא ביום שלישי אחר שבת שהוא יום שביעי שבו היה מאיר המאמר תדשא הארץ דשא. וזהו דאיתא שם ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וגו', היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וכו', היינו כי בעשירי נתעורר רצון בהיר כזה הנקרא תדשא הארץ דשא וגו' שהוא הכנה למאכל אדם ורומז על שורש הרצון החפץ בעבודת האדם וזהו שמסיק היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם וגו' היינו לכך צריך האדם להסיר ממנו כל הלבושים של זה העולם הנכללים בחמשה העינוים כי בלעדי אלו החמשה עינוים אי אפשר כלל לעלות ולהגיע לשורש זה הרצון הבהיר המתעורר ביוה"כ כדאי' בזוה"ק (אמור ק:) בהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא וכו' דהא מבי אמא נטלא ולא מבי אבא וכו' היינו שאינו בוקע עדיין האור באלו הלבושים הנמוכים אלא שמאיר למעלה הרבה מאלו הלבושים לזה צריכין לצמצם אלו הלבושים הנמוכים כדי להגיע לאור הרצון המנהיר למעלה מאלו הלבושים: