סוד ישרים (ליינר)/יום כיפור/יז

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו'. הנה בהארת יוה"כ מלמד השי"ת לישראל שכל עיקר עסק עבודתם בכל עת ובכל זמן יהיה רק כפי אותו עסק שהשי"ת בעצמו נמי עוסק אז ועל זה הענין רומזין נמי כל המצות והתקונים שהעמיד השי"ת בזה העולם וכענין שמצינו בזוה"ק (בא לט:) בעשור אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וכו' היינו כי בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה (ספר רזיאל). לכן העמיד השי"ת בזה העולם תקונים כאלו בכדי שיהיה בכח עבודת ישראל להפך חזרה את אור פניו ית' שינהיר כביכול נוכח ישראל פב"פ וזהו דאיתא שם אמאי בעשור אמר ר' אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא וכו' היינו כי מבעשור מתחיל עולם התיקון נגד זמן הקודם ועל זה הקוטב מסובבים כל התקונים מהתחלת הבריאה עד עת שיגמרו הבירורין והתקונים בתכלית השלימות כי הנה התחלת הבריאה היה כדכתיב זכר ונקבה בראם ומבואר בזוה"ק (מובא לעיל) דנוקבא אחידת בסטרוי ובהאר"י הק' ז"ל נקרא זאת הבחינה כותל אחד לשניהם עד דאנסיר ליה קב"ה שיהיה הזווג פב"פ וזאת הבחינה מכותל אחד לשניהם היה רק בהצורת אדם מה שלא מצינו כן בשום בריה והוא אחרי שכל הברואים חוץ מצורת אדם המה בפירוד כדאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטי לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים אמר נעשה אדם וכו' היינו כיון שכל הברואים המה נבדלים בפירוד לכך צריכין להצורת אדם שיחזור ויחבר את הברואים לשורש אחדותו ית' כי ילמד בעבודתו את כל הבריאה שיכירו כדכתיב הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו וכל פעם שהבריאה באה על יותר הכרה בזה האחדות נתהווה בזה עולם התיקון ביותר כי קודם אותה הכרה נחשב כמו עלמין דאתחרבון ועיקר הפירוד המתהווה תמיד בהבריאה זה נמשך עוד מסבת החטא של אדם הראשון אמנם מחמת הארת שבת שהתחיל להאיר גבי אדם הראשון מחמת זה נמשך תמיד עולם התיקון ועל זה איתא במדרש (בראשית רבה) כיון שראה אדם הראשון כחו של שבת גדול כל כך פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו' ואח"כ נתעלם זה האור ונתפרדה הבריאה עוד הפעם כמו שנאמר כי מלאה הארץ חמס והיה התיקון הכריתת ברית של נח כי כל ענין המבול היה כדאיתא בזוה"ק ה' למבול ישב ישב בלחודוי וכו' היינו יען שכל פרט התפשט במדתו מבלי תת מקום לזולתו ולא היו יכולין להתערב ביחד לזה הגביה נמי השי"ת את אורו לבלתי יתערב עמהם עד שלא נשאר מהם רק נח שהיה טמון בתיבה כדאיתא בזוה"ק (שם) נח טמון מעיני הוה וכו' כי הענין מתבת נח הוא כמאמרם ז"ל בגמ' אם רואה אדם שיסורין ממשמשים ובאים עליו ירוץ לחדרי דברי תורה ותיבת נח רומז על חדרי ד"ת ונתלמד שם נח איך להתערב ביחד עם הבריאה ועל זה נאמר ויעבר ה' רוח על הארץ וישוכו המים היינו שהכניס זאת הדעה בהבריאה שיהיה אצלם בקביעות אשר מהיום והלאה לא יתפשטו עוד כמקודם אלא שיתערבו ביחד ועל זה איתא בתזוה"ק (תקונא שתיתאה) ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה ודא יום הכפורים דתבת נח הוא אמא עלאה וכו' היינו כי פתיחת חלון התבה רומז על זה שנקבע אצלם זאת הדעה שיהיה להם מהיום והלאה יראה ודרך ארץ לבלתי יתפשטו עוד כמקדם ואח"כ נאמר ויחל נח וגו' וישכר וגו' היינו שחפץ שילך עמהם זאת היראה בלי דעתם ומסבת זה נתעורר עוד הפעם פירוד עד אאע"ה שאצלו התחיל התיקון משני אלפים תורה ועל כל אלו הדורות איתא בגמ' שזן אותם בחסדו עד זמן מתן תורה והיו צריכין ישראל מקודם לירד למצרים ואחר כל הסבלנות שסבלו שם האיר להם השי"ת הדברי תורה מפורש שיהיה אצלם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם אכן בקשו לקבל הארת התורה בתקיפות יתירה כדאיתא במדרש רבה (שמות) ששלפו אחת מטטרמילין שלו והגמר מזה התיקון נשלם ביום הכפורים ביום שנתנו בו לוחות האחרונות ועל זה התיקון רומזים הווי"ן של לוחות האחרונות כי אות וא"ו רומז על חיבור גמור ואז נתקן גם התקיפות שקבלו מקודם ע"ד דאיתא בזוה"ק (ואתחנן) על הפסוק היטיבו אשר דברו ומחמת זה החיבור התחיל השי"ת ג"כ להתערב עמהם עד שצמצם את אורו הגדול לשכון בקרב ישראל בקביעות גמור וזה היה בנין המשכן וכמו שנאמר הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' וכן צמצמו ישראל נמי את עצמם להכלל בזה הרצון עד שאותן נפשות שעמדו סמוך להמקור ית' למעלה מכל ישראל נדבקו שם לגמרי וזה הוא הענין מהצמצומים של ישראל בזה היום וכמבואר בזוה"ק (אמור קב:) ת"ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובאורחיה אתער ועביד מה דעביד וכו' והוא כדאיתא שם (תרומה קנג) בכל שתא כבדא מזין למוחא עלאה וביומא דתעניתא מוחא עלאה מזין לכבדא היינו כי בר"ה אתער ע"י שופר השבע קלין שאמר דוד על פני המים והאי שופר אתער שופר אחרא היינו שאתער הקול פנימאה שהוא המוצא פי ה' המחיה והמהוה כל הדברים שבעולם וביום הכפורים נתגלה מפורש זה המוצא פי ה' בזה העולם וזה הוא דאיתא שם ביומא דתעניתא מוחא עלאה מזין לכבדא לכן צריכין ישראל נמי לעבודה כזו בזה היום להסיר מאתם כל הלבושים ע"י החמשה העינויים ולכלול עצמם בזה הרצון הבהיר הנקרא מוצא פי ה' כי כל עסקו ית' ביום הכפורים הוא נמי להראות החיבור וההתקשרות שלו עם ישראל כי בכל שתא כבדא מזין למוחא עלאה היינו שהרצון ית' העמיד בסדר הבריאה שכל נפש יהיה ניזון מדברים הנמוכים הימנו כדי שיעלה האדם כל הדברים לשורשם וזהו שאמרו ז"ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים כי בזה שמעלה האדם דברים הנמוכים לשורשם עושה ריח ניחוח לה' וגומר בזה הרצון מכביכול ית' אבל ביום הכפורים מזין מוחא עלאה לכבדא היינו כי כבדא גבי האדם הוא המקשר ביחד הנפש והרוח והגוף וכן יש כביכול באברי דשכינתא מה שהוא בבחינת כבדא כדאיתא בזוה"ק (בהקדמה) כבוד אל כבוד כלה וענין כבוד גבי השי"ת הוא זה החיבור והתקשרות שיש לו ית' עם עבודת אדם וזה הוא שביום הכפורים מסלק האדם כל הדברים הנמוכים ואינו מעלה אותם רק מוחא עלאה מזין אז לכבדא היינו שמנהיר אז השי"ת החיבור וההתקשרות שיש לו עם ישראל: