סוד ישרים (ליינר)/סוכות/עא
ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וגו' מי מלל לאברהם וגו'. הנה עיקר צחוק גבי האדם הוא כאשר מנהיר השי"ת לעיניו במה שהיה נראה לו מלפנים שכבר נאבד מאתו ועכשיו נתוודע לו שגם למפרע לא נאבד ממנו כלום כענין שמצינו בירוש' מדוע צהבו פניך והשיב לו תוספתא עתיקתא מצאתי היינו שהיה נראה לו מקודם שנשכח ממנו וכשהאיר לו השי"ת את עיניו בה והזכיר א"ע אזי צהבו פניו כדכתיב חכמת אדם תאיר פניו וישועה כזאת נצמחת רק מצד גבורות יצחק ולזה נכלל בברכת אתה גבור שהוא ברכתו של יצחק תחיית המתים לרמז על הכרה בתפיסת אדם שיהיה אז שמעולם לא נאבד ממנו שום לבוש ולא היה אצלו מעולם שום העדר כי מצד מדת החסד של אאע"ה שהוא חסד אל כל היום נמצא באמת חיים גם בהדומם אכן אין כלל בתפיסת אדם שום הכרה בזה החיים וכל ההכרה שיהיה בתפיסת אדם הוא רק מצד גבורות יצחק אבינו כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט) מי ימלל גבורות ה' כדכתיב וקטפת מלילות בידך היינו שהישועה המאיר מצד יצחק אבינו הוא כל כך מפורש בתפיסת אדם עד שיכול למשש אותה בידו ממש וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה) גדול ה' וגו' תושבחתא דא בשני וכו' אף שגדול ה' וגו' רומז על התפשטות חסדו ית' וא"כ היו צריכין לומר גדול ה' וגו' ביום ראשון שמורה על מדת החסד אכן קודם שנגבל התפשטות החסד במדת הגבורה אין בתפיסת הבריאה שום הכרה כלל כי מצד החסד הוא מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים כדאיתא בגמ' (תענית ח) ואיזה הכרה יתכן בהתפשטות חסד כזה אולם ע"י מדת הגבורה שמצמצם את התפשטות החסד שילך רק לצדיקים יכולין שפיר להכיר חסדו ית' לזה אומרים גדול ה' בשני שמורה על גבורה מדתו של יצחק שהיה שונא את הניר כדאיתא במדרש (שיר) וניר היינו הכנת אדם כדכתיב נירו לכם ניר וגו' ויצחק אבינו היה זורע כל ההכנות ועבודות שלו ג"כ להשי"ת לכך היה מחזיר לו השי"ת הכל לתפיסתו כדכתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא וגו' מאה שערים היינו כי על ידי שמאמין אדם בהשי"ת וזורע מצמיח לו השי"ת הישועה שיהיה מפורש בתפיסתו ועל זאת הזריעה רומזים העבודות של ניסוך היין וניסוך המים בחג שהיו שופכין אותם בחזרה לתהום להורות בזה שמוסרים גם עבודתם בחזרה להשי"ת. והנה ניסוך היין רומז על כל הפעולות והיגיעות שמוסר האדם להשורש וזורע אותם בחזרה להמקור ית' אכן ניסוך המים איזה זריעה שייך בזה הלא מים רומזים על שלילת יגיעות אדם כי הם דבר הפקר כמאמרם ז"ל מה מיים הפקר לכל וכו' היינו שבאים להאדם בחנם בלי שום יגיעה וא"כ איזה קנין יש לו להאדם בזה שימסור אותו בחזרה להשי"ת כי למסור חזרה להשי"ת שייך רק בדבר כזה שכבר קנה אותה האדם ביגיע כפו אבל איך שייך למסור בחזרה להשי"ת דבר כזה שאין לו להאדם בה שום קנין וכדאי' נמי בזוה"ק (שמיני לח) מאן דשדר דורון למלכא חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא אלא דורנא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך ולא מבי מלכא וכו' וכמו שמצינו נמי (שם אמור צא) שצריך להיות שבעת ימים תחת אמו ואח"כ יכול להקריבו כדי שיעבור עליו שבת חד היינו כי כשיעבור עליו שבת חד משיג האדם בזה קנין אזי יש לו מה למסור בחזרה ולהקריב קרבן להשי"ת ולזה בניסוך היין שרומז על הקנין שמשיג האדם בעבודת יגיע כפו שייך שפיר לזרוע בחזרה זה הקנין אבל מים שאין לו להאדם בזה שום עבודה ויגיעה שישיג בזה קנין ע"י יגיע כפו איך שייך להחזיר זאת להשי"ת ואיזה שכר ינתן לאדם מחמת נתינה כזו שאין לו בה שום קנין וחלק כלל ולכך אין צדיקים מודים בניסוך המים כי עבודה כזאת נראה להם כמו מי שעובד על מנת שלא לקבל פרס כי איזה פרס יתכן לקבל בעד עבודה כזאת שאין לו להאדם שום חלק ויגיעה כלל. אמנם באמת לא נאמר מפורש בתורה ניסוך המים אלא שזאת העבודה מניסוך המים קבלו עליהם כנסת ישראל מעצמם להראות בזה כדכתיב כי ממך הכל ומידך נתנו לך היינו שמראים בזאת העבודה של ניסוך המים שהם בלא יגיעה ובאים להאדם בחנם שכך הוא באמת גם אותן העבודות שיש בהם יגיעה ג"כ רק מכחו יתברך הגם שזאת הוא אמת שיש עבודות קשות מאד שיש בהם גודל יגיעה אכן מי נתן כח לזאת היגיעה מאלו עבודות הקשות הלא רק השי"ת א"כ איזה חלק יש לו להאדם באותן העבודות הבאים לו ע"י יגיעה יותר ממה שיש לו להאדם באותן העבודות שהם בלתי יגיעה כגון נסוך המים מאחר שהיגיעה בעצמה אינו ג"כ כלל כח האדם רק כח השי"ת שהוא הנותן לך כח לעשות חיל ועל זריעה גדולה כזאת רומז ניסוך המים לתהום ולזה היה זאת העבודה כ"כ בעסק גדול וכן היו כל העבודות היקרים שאין הצדוקין מודים בהם נעשית בעסק גדול להורות שישראל מקבלים עליהם אותן עבודות ברצונם הטוב כי בזאת שנאמר מפורש בתורה לא היו צריכין לעשות כ"כ בעסק גדול כדאיתא בגמ' ומאחר שישראל יכולין כ"כ לזרוע חזרה להשי"ת לכך מחזיר להם השי"ת נמי הישועה שיהיה מפורש בתפיסתם שיהיה ממש ע"ד מה דהוה הוה היינו שיכירו א"ע בעת התחיה מפורש בתפיסתם ויהיו רואים שלא נעדר מהם אף למפרע שום לבוש וכדאיתא בזוה"ק (משפטים ק) אפילו רעותא טבא דבר נש ואפילו הבלא דפומא לא מתאביד וכו' וישועה מפורשת כזאת נמשכת רק מחמת הזריעה של יצחק אבינו לכך נכלל בברכתו תחיית המתים להורות שכל אדם יהיה מכיר מפורש בתפיסתו החיים הנמצא אפי' בהדומם והצדוקין אינם מודים בתחיית המתים כדאיתא בגמרא הגם שיודעים ג"כ שהשי"ת יכול להחיות מתים כדאיתא בגמרא (סנהדרין ו) מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כל שכן אכן אין בכחם להאמין שיהיה התחיה מפורש בתפיסת אדם עד שיכיר את עצמו ממש ויהיה זוכר אחר התחיה כל הסבלנות שעברו עליו בזה העולם קודם שנעדר ולכן אין בכח הצדוקין להאמין זאת משום שאינם רוצים להחזיר הכל להשי"ת ולעבוד אפילו בלתי קבלת פרס לכך המה משוללים הארה כזו שיהיה התחיה בתפיסתם אבל ישראל שמנסכים מים לתהום ומחזירים הכל להשי"ת כי מכירים היטב שכל יגיעות עבודתם הוא ג"כ רק כחו ית' וכל חפץ עבודתם הוא רק לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו לכך יחזיר נמי להם השי"ת כל הישועה בתפיסתם שיכירו היטב אשר זאת בעצמו שהיה נראה להם מלפנים שנעדר מהם זה בעצמו יחזיר להם השי"ת נגד עיניהם שיכירו שלא הפסידו מעולם כלום והארה מזאת הישועה נקרא שמחת בית השואבה ועל זה הענין נאמר יברכך ה' מציון וגו' וביארו ז"ל במדרש (קדושים) מציון מעשים שבך היינו שהישועה שלעתיד לא יהיה כמו מי שמשיג ישועה בהיסח הדעת ולא היה בלבו שום קווי לזאת הישועה הגם שיהיה לעתיד ישועה כזאת נמי כדכתיב בעשותך נוראות לא נקוה אכן בזה הפסוק יברכך ה' מציון מבטיח השי"ת שיתן לישראל הישועה באותו המקום בעצמו שסבלו ובאותן הפסיעות ממש שיגעו עצמן בזה העולם וזהו מציון מעשים שבך כי מישועה כזו הבאה לו להאדם בהיסח הדעת אין לבו כ"כ בנייחא שעיקר הנייחא של לב האדם הוא דוקא כשמשיג ישועה באותו הדבר בעצמו שהיה מצפה מלפנים והתפלל תמיד וכשעונה לו השי"ת מזה נעשה לבו של אדם מאד בנייחא וישועה כמו נתעורר רק ע"י זריעת יצחק כדכתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא וגו' מאה שערים ומאה רומז על התפיסה של אדם ולזה אמרו ז"ל (מנחות מג) חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום היינו כי תפיסת אדם כוללת עד מאה כי אלף הוא למעלה מהתפיסה כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסא) וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף וכו' לכן אם היה מתחיל השי"ת ליתן להאדם מיד ברכתא דלעילא הנקרא אלף שהוא למעלה מתפיסת אדם אזי היתה אצלו זאת הברכה בלתי הדרגה רק בדרך דילוג לזה מתחיל השי"ת עם האדם ליתן לו מאה שערים כדכתיב גבי יצחק אבינו וימצא וגו' מאה שערים וגו' וכמו שביארו ז"ל אומד זה למעשרות היה היינו כי ענין מעשר רומז על זה שמוסר האדם כל מה שבתפיסתו להשי"ת ועי"ז מחזיר לו השי"ת קנין גם במה שהוא למענה מתפיסתו כמאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר היינו כי עשר מדרגות הציב השי"ת מאורו ית' עד שמגיע לתפיסת אדם והשלש ראשונות כ' ח' ב' המה נסתרות לה' אלהינו ואח"כ מתחילין השבע נגלות כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והמדה השביעית היא לך ה' הממלכה וענין מלוכה מבואר בפרקי דר"א שהוא רק במקום שיש בחירה לילך כפי דעתו וחפצו ובכל זאת הוא ברצונו בוחר בטוב ומואס ברע נמצא שממליך עליו את השי"ת ברצון דעתו ועל זאת הדרגא העשירית שהוא מדת המלכות רמזו ז"ל בגמרא רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו היינו שהבחירה של אדם נקרא קב שלו כי זאת הבחירה הוא רק בהיקף תפיסתו אבל מעט למעלה מזאת הדרגא העשירית אפס בחירתו לזה נקראו גבי האדם כל תשע דרגין שהם למעלה מהבחירה שבתפיסתו תשעה קבין של חבירו ועל זה רומז מצות מעשר שמוסר האדם בחזרה להשי"ת זאת הדרגא העשירית הנקרא קב שלו כלומר שמוסר להשי"ת גם כח הבחירה שבהיקף תפיסתו וע"י זה המעשר מקנה לו השי"ת גם התשעה קבין שהם למעלה מתפיסתו וכמאמרם ז"ל בגמרא משולחן גבוה קא זכי להו היינו שמשיג האדם קנין גם בהתשעה קבין שהם למעלה מתפיסתו וכשמחזיר האדם להשי"ת אף אותן תשעה קבין שזכי להו משולחן גבוה אזי מחזיר לו השי"ת כל מה שזרע מלפנים שיהיה מפורש בתפיסתו וקנין כזה נקרא מאה שערים וזהו שאמרו ז"ל גבי יצחק וימצא וגו' מאה שערים אומד זה למעשרות היה היינו שהחזיר לו השי"ת כל זריעתו הקודמת לתפיסתו ממש וממילא כשמנהיר גבי האדם הארה הנקרא מאה אזי מנהיר אצלו ברכתא דלעילא דלאו איהי פחות מאלף כדכתיב יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים וזהו יברכך ה' מציון מציון מעשים שבך היינו מזאת הנקודה הנמוכה שהיא בתפיסת אדם וזה נקרא מציון מעשים שבך כלומר מזה בעצמו שייגע האדם וסבל בתפיסתו יהיה יברכך ה' וברכתא דקב"ה הוא אלף שהוא למעלה מהתפיסה וזאת בעצמו תהיה זורחת בתפיסת אדם בהכרה מפורשת: