ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו' בזוה"ק (ויחי רכ:) אבל בהאי יומא וכו' דאברהם שרי למחפרי בירי דמיא פרי עץ הדר דא בירא דיצחק דיצחק אהדר ליה לקב"ה וקרא ליה עץ הדר פרי דהאי עץ ידיעא וכו'. באור הענין כי הראשון לחפירת הבאר היה אאע"ה ואותו הבאר שהתחיל אאע"ה לחפור חפר בה גם יצחק אבינו ואח"כ יעקב אבינו וזהו נמי הבאר שישב עליה משה רבינו ואח"כ חפר בה דוד המלך כמבואר בזוה"ק (בהוספות ח"ג ש"ב) וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו וגו' בארת כתיב וחד הוה דכתיב באר שבע וקרינן בארות משמע דסגיאין הוו בגין דהאי בירא מתחזי לון לאבהן בכל דוכתי דהוו אזלין וכו' כיון דמלוה פלשתים עפרא וכו' מה כתיב וישב יצחק ויחפור וכו' היינו כי אאע"ה היה הראשון שהתחיל לחפור הבאר היינו שהתחיל לחפור בתוך ההסתר התגלות מדת אור חסדו ית' שיהיה ניכר לעיני כל כדכתיב חסד אל כל היום אכן מצד גודל התפשטות החסד גם לאותן שהם ההיפך מכבוד שמים כמאמרם ז"ל (תענית ח.) מטר לכל בין לצדיקים ובין לרשעים וא"כ איזה הכרה יתכן בחסד כזה על זה נאמר וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם סתמום פלשתים היינו שנסתם ההכרה באותו החסד לכן וישב יצחק ויחפור וגו' היינו שחפר כלי קיבול להחסד של אאע"ה לבלתי יתפשט כי אם למקום שמצמצמים א"ע בעד כבוד שמים כענין הכתוב ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו' בכדי שיהיה ניכר הכ"ש מזה החסד שילך לישראל לבדם משום שהם מכינים כלי קיבול לשפע אור חסדו יתברך וזאת הוא עיקר מדתו של יצחק אבינו לברר את החסד ולהגבילו לבל ילך כי אם בשורת הדין ובמשפט וזהו דאיתא בזוה"ק פרי עץ הדר דא בירא דיצחק אהדר ליה לקב"ה וקרא ליה עץ הדר וכו' וזהו כמבואר בזוה"ק (תצוה קפה) אמאי אקרי הדר והא אתר טמירא הוא וכו' היינו כיון שמקבל בגודל צמצום מאד א"כ איזה הידור יש בזה ועל זה מבאר שם אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא וכו' היינו כי מחמת זה הצמצום יהיה נגלה אור רצונו ית' אצלו בכל הלבושים וזהו דאיתא כאן דיצחק אהדר ליה לקב"ה וקרא ליה עץ הדר כי דוקא ע"י הצמצום של יצחק אבינו יכולין להכיר באור חסדו כי יתגלה על ידו האור בכל הלבושים אכן נמשך ממדת הגבורה של יצחק אבינו גודל הפחד כי פחד יצחק לית עלמא יכיל למסבלא ואקרי בזוה"ק (אמור צט) תוקפו דיצחק כי מדתו הוא כדכתיב ורוב דגן היינו מבורר מאד ומנוקה בלי שום פסולת כלל ומי יכול לברר ולנקות עצמו כ"כ ולומר זכיתי לבי על זה היה כל העסק מהאבות הקדושים שהיה אחר יצחק אבינו באותו הבאר להחליש מעט תוקפו דיצחק ולהמתיק את מדתו לבל יהיה כל כך חוזק הפחד וזהו שמצינו גבי יעקב אבינו נאמר ויגל את האבן מעל פי הבאר ובמשה רבינו מצינו וישב על הבאר וזה הכל היה כדי להמתיק את תוקפו דיצחק עד דוד המלך איתא עליו בגמרא (סוכה נ.) שהיה כרה שיתין למרטב עלמא היינו כי אותו אור היקר הגנוז ומונח בהתהום טומן את עצמו תמיד ואינו רוצה לעלות ולהאיר בהחשך של זה העולם כי אם כשמראין נגדה מים עליונים כדאיתא בגמרא (תענית כה:) אין לך טפה מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים וכו' אבל כל זמן שאינו רואה כנגדו מים עליונים אינו רוצה לעלות ולהאיר בעוה"ז לכן כרה דוד שיתין למרטב עלמא היינו שחפר בתהום לבל יפחד כ"כ לעלות ולמרטב עלמא. אמנם על ידי מצות סוכה נמתקו ממילא הפחד מגבורת יצחק כי שורש ענין מדתו הוא כדאיתא במדרש (קהלת רבה) יצחק שנא את הניר והפירוש מניר היינו חרישה שהאדם מעמיד כלי שיצמח במקום חרישתו כלומר כפי העבודה שבהבנת תפיסתו ועל זה איתא שם יצחק שנא את הניר היינו כי אם יצמח להאדם רק כפי הכלי שהוא מעמיד בהבנת תפיסת דעתו הנמוכה וכך יקבל האדם את הצמיחה אזי אי אפשר כלל שלא יהיה בזאת הצמיחה שמקבל איזה פסולת כי במה נחשב הבנת דעתו של אדם הלא מצער היא לזה יצחק שנא את הניר כי מדתו הוא רוב דגן מידי דמדגן שיהיה מבורר ומנוקה בלי שום פסולת כלל. אכן ע"י מצות סוכה שהאדם מסכך עצמו בפסולת גורן ויקב היינו שקובע בלבו הכרה שמקבל הכל מרצונו ית' למעלה מהבנת תפיסתו ממילא יכול לקבל אח"כ כל הצמיחות אף שאינס מנוקים ומבוררים כ"כ מפסולת ואין עוד כל כך פחד גם במעט פסולת וכענין שמצינו בגמרא (ברכות לא.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה ומאכיל לבהמתו כדי לפטרה ממעשר היינו כי מעשר רומז על גודל היראה כדכתיב ביה למען תלמד ליראה וגו' ועל זה אמרו ז"ל מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כלומר לבל יחפוץ אדם לקבל אל תפיסתו בשלימות גמור כי צריך לידע ברור שכל קבלתו נקשרת עדיין ברצון עליון ית' למעלה הרבה מההבנה שבתפיסתו ועל זאת ההכרה רומז ומכניסה במוץ שלה וממילא לא יהיה צריך כ"כ יראה ופחד חזק מאחר שלא ישכח רצון השי"ת בכל התפשטות קבלתו וזהו כדי לפטרה ממעשר ועל הכרה כזו רומז נמי הסיכוך מפסולת גורן ויקב כי באמת נמצא בהפסולת נמי רצונו ית' כי מצדו ית' אין שייך כלל חילוק בין תבואה להפסולת כי מאחר שהמאכל אדם הולך דרך אלו הפסולת א"כ מוכח שגם בהפסולת נמצא חיים כי רק גבי בו"ד יתכן שישלח דבר חי דרך הדומם בלתי חי אבל אצל השי"ת גם הצינור ששולח על ידו החיים הוא ג"כ חי וגם בהקשין שנצמח בהם התבואה שורה רצון השי"ת כמו בהתבואה אלא שזה הרצון ית' השורה בהם הוא למעלה מתפיסת אדם לכן על ידי שמסכך האדם א"ע באלו הפסולת שוב מסכים מדת יצחק בעצמו שיקבלו ישראל כל מיני השפעות טובות אף שלא יהיו כ"כ מנוקים ומבוררים כי מאחר שנעשה מפסולת גורן ויקב מצות מעשיות אף שהכוונה ממנה הוא גבוה הרבה למעלה מהבנת התפיסה מ"מ כיון שנמסרה לישראל שיהיה להם חלק בה ע"י פעולת עבודתם הרי שהרצון ית' הוא למסור לישראל אף מה שאין עדיין בהבנת תפיסתם: והיה ביום ההיא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וגו'. בזוה"ק (שלח קעא מובא לעיל) מדייק בזה וכי ירושלים יהיב מיין אל הים הקדמוני אתר דכל מימין דעלמא נפקין מתמן ונבעין מיניה וכו'. אמנם הכתוב מרמז בזה גודל השלימות שנתגלה לעתיד גבי כנסת ישראל שכוונו בעבודתם אל שורש הרצון ממקור עליון ית' שהופיע שם כביכול אור בעבודתם מה שלא היה יתכן כ"כ התפשטות כבוד שמים בלעדי עבודתם אהבה עצומה כ"כ יתגלה אז לכנסת ישראל. והזוה"ק מסיק (שם) כגוונא דאמא דברה בין דרועהא ומסגיאו חלבא דיניק אתמלי פומיה ואתרבי ביה אריק חלבא לפומיה דאמיה כך חצים אל הים הקדמוני וכו' היינו שכל העבודות שנקראים בהאר"י הק' ז"ל אור חוזר שישראל היו מוסרים בעוה"ז חזרה להשי"ת כי אצל מי יש כ"כ בטוחות כמו אצלו ית' לכך מוסרים ישראל בעוה"ז יקרות עבודתם חזרה להשי"ת וזאת נקרא אור חוזר ולעתיד יראה השי"ת שזאת החזרה היתה רק מסגיאו חלבא דינוקא אתמלי פומא וכו' היינו מחמת רוב השפעות השי"ת לישראל שלא היה להם כח לקבלס לכך מסרו בחזרה אבל לא שנפסק בהם בשום פעם השפעתו ית' מסבת החזרה ועל זה הענין רמזו ז"ל בגמרא (ר"ה) שלח ליה סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים היינו שאין אצל ישראל כמו מלכין קדמאין דמיתו אלא שלא נפסק מישראל בשום פעם אור השפעתו ית' ותמיד חי וקיים וכמבואר בזוהר הקדוש (משפטים קיד ובתקונים) על הפסוק שימני כחותם על לבך וגו' אמרה כנסת ישראל כיון דאתדבקנא בך כל דיוקני ליהוי חקוק בך דאע"ג דאיזיל הכא או הכא תשכח דיוקני חקוק בך ותדכר לי ודיוקנך אשתייר גבן וכו':