סוד ישרים (ליינר)/סוכות/סב
ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה וגו' הלשון צחוק נופל על דבר הנאבד מדעת אדם ואפס ממנו תקוה וכשמראה השי"ת אח"כ לזה האדם שמעולם לא נאבד ממנו כלום. ישועה כזו נקרא צחוק עשה לי אלהים וכן הישועה של תחיית המתים נקרא צחוק כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבא וכו' כי בתפיסת דעתו של אדם נראה שנעדר ונאבד ח"ו לגמרי עד שאינו מתעורר בלבבו אפילו שום תפלה. כי נראה לו שזה הוא מהנוראות אשר לא נקוה. ולעתיד כשיעזור השי"ת יהיה מנהיר לישראל שמעולם לא נאבד מהם שום לבוש כדכתיב לתת לך אחרית ותקוה היינו שישראל יכירו בתפיסת דעתם שהיה להם קו ותקוה גם למפרע לאותה הישועה ומזה יהיה אז כל הצחוק וזה הצחוק מתעורר נמי בעת שהיו מנסכים מים לתהום. כי ענין ניסוך מים לתהום מורה על גודל התקשרות והחיבור שיש לכל לבוש ישראל בשורש המקור ית' ומזה היה השמחת בית השואבה: והנה בזוה"ק (פנחס רנט.) איתא אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וביומא תניינא וכו' וסימן ב'ו'ז יבוזו לו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אלין אינון מים די מנסכי ישראל בחג וכו'. היינו כי באור החסד של יום ראשון לא היה בו עדיין שום הכרה ועליו נאמר בראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ובאמת נגד מי היה אז חשך הלא לא היה עדיין שום בריאה אלא הוא ושמו יתברך לבד ומצדו ית' נאמר וגם חשך לא יחשיך ממך כחשיכה כאורה אלא זה שנאמר וחשך על פני תהום כל ענינו הוא גבי זה הרצון שהאציל השי"ת להויות עולם והתחלתו הוא בראשית ברא אלהים וגו' היינו כמבואר בגמרא (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר הוא ונגד זה המאמר של בראשית היה אז חשך כי לא היה בו שום הכרה עדיין יען שהעולם היה אז מים במים אף שהמים בעצמם הוא בריאה מ"מ קודם ההבדלה שהיה ביום שני היו המים קרובין מאד להמקור עליון והיו נכללים עדיין בבלי גבול לזה לא היה יתכן כלל הכרה שבראשית נמי מאמר כי בבהירות של בלי גבול לא יתכן בו לבעל גבול שום תפיסה ונקרא מצד הבריאה חשך על פני תהום אכן ביום שני כאשר צמצם השי"ת את התפשטות גודל האור כדכתיב ויהי רקיע המבדיל בין מים למים ויקוו המים למקום אחד ותראה היבשה היינו שצמצם השי"ת את גודל האור חסדו ית' במדת הגבורה ומזה הצמצום התחיל אור מצד הבריאה כי מחמת זה הצמצום הכירו הבריאה באור חסדו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ה' ומהולל מאד וגו' תושבחתא דא בשני אף ששני מורה על מדת הגבורה וגדול מורה על מדת החסד והתפשטות וא"כ היו צריכין לומר גדול ה' וגו' ביום ראשון שרומז נמי על מדת החסד ומדוע תושבחתא דא בשני אלא מאחר שא"א להכיר את התפשטות החסד מיום ראשון בלתי הצמצום של יום שני שרומז על מדת הגבורה כי מחמת גודל התפשטות אור מיום ראשון לא יתכן שום השגה בו איך שבראשית נמי מאמר הוא רק ע"י מדת הגבורה של יום שני יכולין להכיר גם למפרע שבראשית נמי מאמר הוא וכמבואר בזוה"ק (בראשית לא.) והבדלה הוה מסטרוי לאסתכלא אפין באפין וכו' כד"א ויקרא אלהים לאור יום מהו ולחשך דא חשך דאחיד ללילה וכו' היינו כי מדת הגבורה מיצחק אבינו נקרא בזוה"ק (תולדות קצ.) חשך בלילה היינו שיצחק אבינו במדת גבורתו מצמצם ומגביל התפשטות גודל אור חסדו ית' הנקרא מצד הבריאה חשך מחמת מניעת השגה בו וע"י מדת הגבורה של יצחק אבינו שמצמצם את התפשטות אור החסד שיהיה השגה בו אזי נקרא מצד תפיסת הבריאה יום ואור וממילא השיגה הבריאה הכרה למפרע גם בהמאמר של בראשית שהוא נמי מאמר היינו שיש להם מקום בהשורש המקור ית' וזה הוא רק מצד מדת יצחק אבינו שהוא מדת הגבורה ועל זה מרמז נסוך המים בשני ולא בראשון ולכך סדרו אנשי כנה"ג בברכת יצחק כל הברכות היקרים ורמזו שם מתיר אסורים להורות שמבלעדי הצמצום ממדת הגבורה של יצחק אבינו נעלמים ונסגרים כל הברכות כמו בבית אסורים וע"י מדת הגבורה של יצחק אבינו יוצאים כל הברכות מההעלם אל הגילוי עד היכן שנתגלה מפורש ע"י מדת יצחק אבינו תחיית המתים ולזה קבעו בברכתו מחיה המתים להורות שכל מה שנעלם מדעת אדם ונראה לו בתפיסתו לנוראות לא נקוה גם זאת מעורר יצחק אבינו על ידי צמצומיו ומראה בה להאדם שהיה לו גם למפרע קו ותקוה ומאותה ההארה נמשך לישראל כל הצחוק והשמחה של בית השואבה. ואיתא נמי בגמרא (סוכה נ.) החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה וכו' היינו שאלו הקולות היו מעוררים כל הצעקות כענין דאיתא בזוה"ק (שלח קסח:) קלא דהדרא בעינא למנדע ב"נ יהיב קלא בחקלא או באתר אחרא והדרא קלא אחרא וכו' כך היה מעורר החליל של בית השואבה כל הקולות המבוארים במדרש הנעלם (וירא קיח.) תנו רבנן ג' דברים הללו אינן באין לעולם אלא בקולות קול חיה דכתיב וכו' קול גשמים דכתיב וכו' קול תחיית המתים דכתיב קול קורא במדבר מאי בעיא הכא קלא במדברא אלא אמר ר' זריקא אלין אינון קלייא לאתערא מתי מדבר וכו' וענין מדבר הוא משולל מישוב לכך נקראים הדור המדבר מתי מדבר כי לפי הנראה היו מוסרים את נפשם בלי ישוב הדעת כלל כי מסרו את חלקם מעוה"ב נמי להשם יתברך ועבודה חזקה כזאת נראה בזה העולם שהוא שלילת ישוב. אמנם השי"ת ברוב חסדו הציב שיהיה בכח הקולות מהלבושים הקטנים שהיה בבית השואבה לעורר גם אותן הכחות העליונים והגדולים ביותר הנקראים מתי מדבר כי באלו הקולות של בית השואבה נתגלה מפורש שאין התבטלות לשום לבוש מישראל וכדאיתא בזוה"ק (סבא משפטים) אפילו רעותא טבא דבר נש ואפילו הבלא דפומא לא מתאביד וכו'. וזהו דאיתא שם (דף נא) ומתקנים שם תיקון גדול וכו' והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מסכר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה וכו' ומבואר שם בגמרא מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר וכו' שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו' היינו כי ט"ו מעלות היורדות וכו' מרמז על שמו של הקב"ה שם י"ה שבו ברא עולם הבא כדאיתא בגמרא על הפסוק כי בי"ה ה' צור עולמים בי' ברא עוה"ב בה' ברא עוה"ז ועוה"ב נקרא עלמא דדכורא ועוה"ז נקרא עלמא דנוקבא כדאיתא בזוה"ק (בכמה דוכתי) ועל זה רומזים החמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים וזה הוא הענין מהתיקון גדול שיהיה שם היינו שהיו מראים שם החיבור הגמור שנקרא זווג קב"ה ושכינתא וזה הוא דאיתא שם שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה היינו שהיו מראים מפורש שאין שום מסך המבדיל כלל בין ישראל לאביהם שבשמים עד היכן שאפילו הכנף אינו מכסה את הפנים וזהו שמדייק שם בגמרא חמש עשרה מעלות יורדות מבעי ליה אמר ליה הואיל ואדכרתן הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא וכו' כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא היינו כדי שלא יתבטל כל הבריאה מוכרח שיהיה יקוו המים אל מקום אחד לזה נחית תהומא כי חזא דנחית טובא אמר כמה דמדלי טפי מרטב עלמא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפא גרמידא אמר עולא שמע מיניה סומכא דארעא אלפא גרמידי וכו' כמה דמדלי טפי מרטב עלמא היינו שיהיה עכ"פ מסקא תהומא לבל יסתיר לגמרי ח"ו ואוקמוה באלפי גרמידי היינו כי ברכה דקב"ה הוא אלף ואלפא גרמידי מרמזין שלא יהיה עכ"פ מסך ההבדל ביותר כי אם אותה ההכרה שהשי"ת הוא המשפיע וישראל הם מקבלים וחוץ מזה ההבדל יתבטלו כל המסכים. שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי וגו' מבואר בזוה"ק (פנחס רכג.) כד מטי לג' ספיראן עלאין פתח ואמר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' הענין הוא כדאי' במדרש רבה (וירא) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתי בסדום וכו' מבאר בזה המדרש שממקום השמם והחורבן ביותר יכול השי"ת לבנות ולמצוא שם יקרות הגדול ביותר שבעולם כי השבעים שנה שחלק אדם הראשון משלו לדוד המלך היו המובחרים מכל שני חיי אדם הראשון ומאחר שדוד המלך היה מכיר היטב בכל עבודות החזקות שלו לקשרם אל המקור ית' כדאיתא בירושלמי כשנמשח למלכות היה אומר דוד ה' לא גבה לבי וגו' וכשנשא את הארון היה אומר כגמול עלי אמו וגו' לכך כשהגיע לג' ספיראן עלאין שהם נסתרות היינו מקום עליון כזה שאין עוד יד עבודתו מגעת כי הוא למעלה מברורי תפיסתו הראה לו השי"ת החיבור שיש לו עמו גם שם כי ע"י שבירר א"ע בהשבעה נגלות עד מקום שיד תפיסתו מגעת הראה לו השי"ת החיבור שיש לו עמו גם בהשלש נסתרות שהם למעלה מתפיסתו כי באמת מקיף השי"ת את האדם גם למעלה מתפיסתו אלא שזה החיבור אינו מראה השי"ת להאדם רק כשמברר א"ע מקודם עד מקום שיד תפיסתו מגעת. וזהו כד מטי לג' ספיראן עלאין פתח ואמר ה' לא גבה לבי וגו' כגמול עלי אמו וגו' היינו כתינוק היונק שדי אמו ומכיר השדים שהם מקור יניקתו כך היה ד"ה מכיר יניקתו עד שהאיר לו השי"ת גם בהשלש נסתרות כל הפסיעות שהיה פוסע מקודם בהשבעה נגלות וזהו עד עשרים אמה אדם יודע שהוא יושב בצל סוכה היינו כשהאדם מברר עצמו בהגבול שבתפיסתו וזה הגבול נקרא עשרה מנהיר לו השי"ת מהעשרה שהוא למעלה מתפיסת אדם עד שנזדווגו ביחד התפיסה של אדם עם אור השי"ת כי השי"ת מנהיר לו הכרה מפורשת איך שמגין עליו גם למעלה מהתפיסה וזאת הארה נקרא סוכה דוד ועל זה אנו מתפללין הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. ת"ר יש מהם היו אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה ויש מהן היו אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה וכו'. היינו כי ביום שמחת בית השואבה בו האיר להם השי"ת אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אבל מלפנים היה נראה להם זאת הישועה ע"ד נוראות לא נקוה כי בתפיסתם היה נראה להם שצריכין להתבייש מילדותם רק כאשר האיר להם השי"ת השמחת בית השואבה אזי התחילו להכיר למפרע החיבור שיש להם בהשורש ית' שמעולם לא היו צריכין להתבייש: