סוד ישרים (ליינר)/סוכות/סא
ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. בזוה"ק (פנחס רנח:) אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וביומא תניינא וביומא שתיתאה ושביעאה וסימן ב'ו'ז יבוזו לו וגו'. הענין הוא כי בזה היום מראה השי"ת רצונו שחפץ רק בישראל כי המה מהשורש ע"ד מאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה וכמו דאיתא במדרש (בראשית רבה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד למה לא נאמר יום ראשון כמו שנאמר יום שני ויום שלישי ואם נאמר יום אחד היה לו לכתוב שנים שלשה אלא בשעה שנקרא הקב"ה אחד היה חפץ לדור בתחתונים היינו בשעה שנקרא אחד מורה על חד ולא בחושבן כדאיתא בתזוה"ק (תיקון יב) ואז בשעה שהיה נקרא אחד חד ולא בחושבן היה חפץ לדור בתחתונים היינו שעלו ישראל במחשבה תחלה ובזה היום נקרא השי"ת ראשון שהוא חד בחושבן כמו שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' וביארו ז"ל במדרש ראשון לחשבון עונות וכו' היינו שהשי"ת מתחיל בזה היום להאיר רצונו ית' להבריאה שיהיה לה הכרה ברצונו ית' כי מתחלת זה החדש עד חמשה עשר בו נקרא בזוה"ק עלמא עלאה לכן נקרא תחלת זה החדש בכסה. וזה הוא בחינת אחד אבל מיום זה שהוא חמשה עשר לחדש מתחיל בחינת ראשון שיהיה הכרה ברצונו יתברך לזה נקרא זה היום ראשון שהוא חד בחושבן אכן אין בכח הבריאה להשיג ולהכיר אור רצונו ית' בלתי הגבלת כלי וכדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה) על זה שאומרים גדול ה' וגו' ביום שני ולא ביום א' הלא יום ראשון הוא חסד וזה נקרא גדולה וביאר שם הזוה"ק אימתי אקרי גדול בעיר אלהינו וכו' מלכא בלא מלכתא לאו מלכא אקרי וכו' היינו שכל עוד שאין הכרה להבריאה בגדולתו ית' אינו נקרא גדול כי רצונו ית' הוא דוקא שיהיה נקרא גדול ע"י צמצומים של יצחק אבינו היינו ע"י שיכיר האדם בגדולתו ית' וביום ראשון שהוא חסד בלי כלי גבורה המגביל את החסד אין עדיין בו להבריאה שום הכרה אבל בשני שהוא מדת הגבורה וכאשר יש כלי גבורה להגביל את החסד בהצמצומים של יצחק אבינו אז יש הכרה להבריאה בהחסד של השי"ת לזה אומרים אז גדול ה' וגו' וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וביומא תניינא וכו' היינו כי בשני כבר יש כלי להגביל את אור החסד אז יכולין להכיר את אור רצונו ית' הגם שביום א' של סוכות שנקרא בתורה ראשון מתחיל השי"ת להראות רצונו בבחינת ראשון שהוא חד בחושבן עכ"ז צריך האדם מצדו להכין כלי גבורה שהוא הצמצומים של יצחק אבינו ועי"ז ישיג הכרה ברצונו ית' וזהו וביומא תניינא. וביומא שתיתאה היינו כי בששי הוא הגמר מבריאת הצורת אדם לזה צריכין אז כלי צמצום כי בשני לא נגמר עדיין הבריאה רק שהיה אז הכנה על הכלי אבל בששי נגמר הצורת אדם בשלימות וכמו כן בשביעי אז נגמר הזווג האמתי בשלימות לזה צריכין אז ג"כ לכלי גבורה וזהו רמיזו מים כי מים מורה על התשוקה של אדם וזאת התשוקה הוא עיקר הכלי קיבול כי כמה שיש לו לאדם תשוקה לאורו ית' כך שופע לו השי"ת את האור וממלא לו הכלי קיבול ועל זה הכל מורה מים וזהו וסימן אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה ב'ו'ז יבוזו לו היינו אם יאמר האדם שיש לו מצדו הון וכח מה. אז בוז יבוזו לו. כי אין לו שום כלי לקבל אור השי"ת כי עיקר הכלי לקבל אור מהשי"ת הוא רק כשמכיר האדם היטב שמצדו אין לו כלום רק מה ששופע לו השי"ת בכל רגע ורגע אז הוא כלי לקבל אור מהשי"ת. ועל זה מורה הארבעה מינים שבזה החג כדאיתא בזוה"ק (נח סג.) דהא בחג זימנא הוא לשלטאה ישראל שלטין בההוא זמנא ונקיטנא לולב דמתחזי דאנן נצחנא עלייהו וכו' וקרינן לון מים הזדונים וכו' ובגין לשלטאה עלייהו אתינא ברזא דשמא קדישא באינון ד' מינים שבלולב לרוציי ליה לקב"ה ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא ולאתערא עלן מיין קדישין לנסכא על גבי מדבחא וכו'. הזוה"ק מבאר בזה ההבדל והחילוק בין ישראל לאומות כי מים רומז על השפעת השי"ת ואף שישראל מוכרחים ג"כ לקבל השפעתו ית' דרך ארבע יסודות וזהו שאמרו ז"ל בגמרא (תענית ב.) כשם שאי אפשר לעולם בלא מים כך א"א לד' מינים בלא מים היינו שאף השפע היורד לישראל מוכרח להתגשם בעוה"ז דרך ד' יסודות ומסבת זה בא השפע לידי הסתר ושכחה עכ"ז מכירין ישראל היטב את המשפיע ית' לזה אינם מקבלים רק הטוב וזה דאיתא בזוה"ק (בלק קפט.) דארמי ליה מיא בחמרא היינו אף שיין מביא לידי שכחה בכל זאת נפש הישראלי ארמי ביה מיא ואינו מקבל רק הטוב הנמצא בההשפעה וזה נקרא מים קדושים משא"כ העכו"ם הם נקראים מים הזדונים שהם נוטלים השפע עם ההסתר והשכחה הנמצא בה כי אינם חפצים להכיר אהבת הנותן אבל ישראל מקבלים הכל באור כי עיקר חפצם הוא רק אהבת הנותן: