וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. הנה כל תכלית המכוון מבריאת ששת ימי בראשית נגמר בהקמת המשכן ובבנין המקדש כי מלפנים היה כל הבריאה כענין מאמרם ז"ל על כ"ו דורות של קודם מתן תורה שהיו נזונים מחסדו ית' היינו שהמכוון מהשי"ת שיש בהבריאה היה נגמר למעלה מתפיסת דעתם אף שהיו אז אבות הקדושים אכן כל עיקר המכוון מעבודת אבות הקדושים לא היה נגמר ג"כ בשלימות עד הקמת המשכן כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיז:) לא נשתלים עלמא עד דאתוקם משכנא וכו' ועל זה נאמר עשרה עשרה הכף בשקל הקדש וכמבואר בזוה"ק (ויקרא יב) עשרה מאמרות במעשה בראשית עשרה מאמרות במ"ת ובגין כך קאים עלמא ואשתכח ביה שלמא וע"ד ואם זבח שלמים קרבנו וכו' היינו שבמשכן היו מאירין אלו עשרה מאמרות בתכלית השלימות, וביאור הענין כי כל סדר הבריאה העמיד השי"ת בבחינת דכר ונוקבא כדאי' בזוה"ק (שמות ד.) יעו"ש היינו בדרך עילה ועלול מקבל ומשפיע שכל דרגא מקבל מלמעלה ומשפיע למטה כדכתיב זכר ונקבה בראם אכן לא נתאחדו ביחד הקבלה עם ההשפעה כי כל דרגא בעת שמקבלת עומדת בגודל התבטלות מחמת עוצם הבהירות וכשמשפיע למטה הימנה אזי נתעלם בזאת הרגע עוצם הבהירות כענין דאיתא בספר רזיאל בסדר האותיות מפני מה האותיות פניהם הפוכים זה מזה שכשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה כי כל סדר השתלשלות כשפניהם כלפי בוראם אין בהם כח ממשלה והשפעה כמו שאף שר גדול כשעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד וכל ממשלתו ניכר רק כשמסבב פניו והולך לעסוק במשמרתו שם נראה כח ממשלתו אכן בשורש נשמת ישראל לפי שהם אדוקים במקורם אף שבעת השפעתם אין הדעת מגיע עד לגמר הפעולה אבל במקורם הם תמיד דבוקים בשרשם וזהו דאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה ומתרגמינן והות באדם לרוח ממללא מאי רוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן לשאר בריין וזה הוא שנברא בשורש דו פרצופין שפרצוף אחד כלפי בוראו ופרצופו השני כלפי הבריאה להאיר לה ולהשפיע ממה שמקבל מאור השי"ת וזה הוא דיכול למלל קדם מלכא שאינה מתבטלת במציאות בענין מה שמקבל ולכן גם בעת שמשפיע שורש נשמתו חופפת עליו ואינה נמשכת להכנס בהסתר ובחשך אכן עיקר המכוון מרצונו ית' הוא שע"י הצורת אדם יתפשט הכבוד שמים בכל הלבושים הרחוקים ולהתפשט כ"ש גם ברחוק זאת אי אפשר כי אם ע"י העלם ורוב הסתרות כדכתיב ועלמות אין מספר כי עבודה בבחירה אין יתכן רק כשנעלם בהירות האור לכך נאמר ויקח אחת מצלעותיו וכמבואר בזוה"ק (שם מד:) מה עבד קב"ה נסר ליה וכו' ויביאה אל האדם וכו' למיהוי לקביל אנפוי נהירין אנפין באנפין וכו' היינו שנתעלם ונסתר ממנו האור למען שיכיר בבחירתו הטובה בתוך ההסתר לבחור בטוב ולמאוס ברע כדי שיחזור ויתיצב נוכח השי"ת פב"פ ובזה נגמר הצורת אדם בשלימות וכמו שהשלימות מהצורת אדם בא רק ע"י הנסירה שהאדם מקרב עצמו בעבודה שהיא בבחירתו מסבת ההתרחקות כך הוא נמי בכלל הבריאה כי כן מנהיג השי"ת בעולם שנה נפש מקודם היו כל הדרגין נכללים באחדות רצונו ית' וכשעלה ברצונו הפשוט ית' שיהיה מקום גם להכבוד שיעלה מן התחתונים חילק את מעשיו כדכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ובששי גמר את מעשיו ומלך עליהם כדאיתא בגמ' (ר"ה) וענין מלוכה מבואר (בפרקי דר"א) אין מלך בלא עם היינו שיתעלם הבהירות בהרבה לבושים ומזה ההתלבשות יתכן בחירה בעולם שהאדם ימליך עליו את השי"ת בבחירתו הטובה וזהו עיקר הכבוד מהמלוכה והשלימות מכבוד מלכותו ית' נגמר בהמשכן ובהמקדש כי שם היה ניכר התלבשות אור רצונו ית' בכל הלבושים ועל זה איתא במדרש רבה בפ' חנוכת המשכן ויהי המקריב ביום הראשון וגו' בעוד שהיה הקב"ה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וכו' היינו כי השי"ת נקרא אחד ונקרא ראשון כדאיתא (זוהר חדש א' הובא לעיל) ראשון מורה על אור רצונו ית' הבא בהתלבשות ואחד מורה על חד ולא בחושבן היינו רצון העליון ית' המשולל לבוש וזהו בעוד שהיה נקרא אחד חפץ לשכון בתחתונים וזה הרצון היה ניכר מפורש בהמשכן שהיו רואים שם התלבשות רצונו ית' אף בהדומם שנתגלה שם מפורש איך שכל פעולת ששת ימי בראשית המה לבושים לאור רצונו ית' וכמאמרם ז"ל בגמ' לא נברא זהב אלא בשביל המשכן וזה היה ניכר גם בהדומם כדאיתא שם בגמ' (יומא) גפן של זהב היה במקדש והיה צומח פירות וכו' ולזה מצינו נמי בגמרא (שבת מט:) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי אמר וכו' כנגד עבודת המשכן היינו כי המשכן הוא הכלל מכל מלאכות ששת ימי בראשית אמר להו ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכתו וכו' ובאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל כי המשכן הוא לבוש הכולל כל מלאכת ששת ימי בראשית כי בו נתגלה מפורש שהכל המה לבושים לאור רצונו ית' והמשכן בעצמו היה לבוש למקום הארון שאינו מן המדה וגם כל העבודות שהיה בו היה לאתר דלא אתידע נמצא שהכל היו לבושים לאור רצונו שאינו מן המדה ובלי גבול ואין סוף ולכן היה בגמר הקמתו עבודת המלואים שרומז על מילוי החלל כי באמת מצד השי"ת אין שום חלול כלל כי מלא כל הארץ כבודו וכל מה שנראה שיש חלול מאורו ית' להבריאה כדאיתא בזוה"ק (בראשית) מאן מחללה דעייל מגו חלול לגו וכו' זה הוא רק מצד תפיסה הנמוכה של אדם וכענין דאיתא בתקונים (הקדמה) מאן דלא אנח תפלין מסטריה דיליה שליט עבד ושפחה וכו' ובעבודת המלואים נתמלא זה החלול גם מצד תפיסת אדם באור שהיה ניכר מפורש החיבור שיש תמיד להשי"ת עם ישראל ועל זה החיבור רומז נמי עבודת הקטורת שנקראו קשירא דכלא שלא היה בסימני הקטורת שום טעם של דבר אכילה וכל הסממנים היו מה שגדלים במדבר חוץ מישוב ורומזים על אתר רחוק חוץ מצורת אדם וכל ענינם היה רק הריח לרמז כמאמרם ז"ל (עירובין כא:) תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל הדודאים נתנו ריח עתידין אלו ואלו שיתנו ריח וריח רומז על פי ה' הנמצא בכל הדברים שבעולם המחיה ומהוה אותם ובני אהרן הקריבו בעבודת הקטרת כ"כ סמוך להמקור ית' עד שנכללו שם לגמרי מסבת אהבתם העזה והעצומה כמו שאמר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמיתת בני אהרן היה כענין טהרת השקה שנטהרו בתורת זריעה כדאי' בש"ס משיקין מים במים שע"י שנוגעין המים שבשפת הכלי בהמקור נטהרו נמי המים שבשולי הכלי כך היו בני אהרן הזריעה מהמסירת נפש של כל ישראל כי הם היו סמוכים וקרובים להמקור ית' יותר מכל ישראל כמו שנאמר עליהם בקרובי אקדש וזהו שנאמר בקרבתם לפני ה' וגו' ואמר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שכל הטעמים דאיתא במדרש על מיתת בני אהרן מסובבים כולם על אותו הטעם דלא אנסבו איתתא היינו שלא היה להם מצב בזה העולם כי מי שאין לו אשה בכל המקום שהולך שם ביתו כי אין לו מקום קבוע לדירה שימשך אותו שמה דוקא כך מחמת גודל אהבתן להשי"ת לא היה להם שום מצב בזה העולם שימשוך אותם חזרה לכך נכללו שם בהמקור ית', אמנם בחוזק עבודה כזאת אינו נגמר בה תכלית המכוון מרצונו ית' כי השי"ת נקרא מלך חפץ בחיים שעיקר רצונו ית' הוא שילך האדם בעבודתו בהדרגה כדי שיאריכו חיי האדם כי יפה שעה אחת במצות ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא. וזהו כל הענין שהציב השי"ת מקום ליחודא תתאה אף שאין באמת רק יחודא עלאה שהוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שמורה על חד ולא בחושבן שאין שום הויה כלל בעולם זולת השי"ת כדכתיב אין עוד מלבדו אכן מי שמכיר היטב ביחודא עלאה שאין עוד מלבדו אזי אומר השי"ת כנגדו בשכמל"ו וכבוד היינו לבוש (כמבואר באות הקודם) והיינו שאומר השי"ת מאחר שזה האדם מכיר כ"כ בכבודי לומר שמע ישראל וגו' א"כ הוא זה האדם בעצמו עיקר הכבוד שלי בזה העולם היינו לבוש לאור רצונו ית' וזהו כל הענין של יחודא תתאה ולזה איתא בגמ' (פסחים מט) כשאמרו השבטים שמע ישראל וגו' אמר יעקב אבינו בשכמל"ו היינו שהראה להם שהם לבושים לרצונו ית' אכן אומרים זאת בחשאי כדאיתא שם שלא אמרו משה באורייתא היינו כי אם היה זאת התקיפות נכתב באורייתא אזי לא היה עוד מקום לעבודה לכך לא כתבה באורייתא אלא שצריכין לומר זאת בחשאי להורות שבעומק הלב יכולין שפיר לבטוח שישראל המה לבושים לרצונו ית' ולזה בכל השנה אינם רשאים לומר בשכמל"ו בקול רם חוץ מיוה"כ שאומרים בקול רם כי בכל השנה ניזון האדם מדרגין הנמוכים הימנו כדי שיעלה אותם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אבל ביוה"כ הוא כדאיתא בזוה"ק (בשלח) תלת נהמין וכו' ועלאה מכלא הוא נהמא דאכלין חבריא וזה הוא ביומא דתעניתא וכו' היינו שאז ניזון האדם מרצון הפשוט בלי שום לבוש כלל (ועיין לעיל:) לזה יכולין שפיר לומר ביוה"כ בשכמל"ו בקול רם כי אז מאיר מפורש שכל ישראל המה לבושים לרצונו ית'. ולכך נאמר ביוה"כ וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש היינו מאחר שמאיר ביוה"כ הארה העליונה הנקרא בכל עת (כמבואר באות הקודם) לזה צריך האדם להסיר מאתו כל תפיסת הצורת אדם שלו וגם כל התפלות שהיה מתפלל היה רק בבית החיצון כי לפני ולפנים ששם היה מפורש הארת בלתי גבול לא היה יתכן כלל שיתפלל על שום דבר כי מאחר ששם מאיר מפורש הארת בלתי גבול א"כ איך יבקש דבר שהוא בגבול תפיסתו הנמוכה אולי יפתח לו השי"ת אור ישר מבלי גבול אשר כל תפיסתו לא תהיה נחשב למאומה וזהו דכתיב כי בענן אראה על הכפורת היינו שכל כמה שהמדרגה הנעלה ביותר הוא בכחה לעלות אל הארת בלי גבול כך היא מחויבת ביותר שיהיה לה מדה ומשקל לבל ירבה מלקבל מזאת הארה למען שלא יתבטל ח"ו תפיסתו לגמרי ואם ימעט ח"ו כחוט השערה ממה שצריך לקבל אזי יהיה נחשב עליו שהוא ממעט בעבודה אלא שצריך לעמוד בזאת הנקודה במשקל ובמדה נכונה שלא ירבה ולא ימעט וזהו כענין הדברים שנתקשה בהם משה כדאיתא במדרש וכל ההכנות שהיה להכה"ג קודם בואו אל הקדש הכל היה מסובב על זה הקוטב כי בענן אראה על הכפורת שלא יגיע לו ח"ו התבטלות כשיגיע בתפיסתו לזאת הנקודה: