סביב הארץ בשמונים יום/פרק כב
לעת תשע שעות בבקר בא פספרטו לשאף רוח צח על הגמלות[1] הקטנות אשר מעגלה לעגלה, והעת היתה עת קור, השמים כעין האפר, אבל, שלג לא ירד. ועגול השמש אשר היה נראה עוד יתר רהב מבעד להערפל, דמה למטבעת זהב גדולה מאד, ופספרטו היה עומד ואומד בדעתו כמה לי"ש שוה מטבעת זהב כזאת. עוד הוא עסוק בחשבונו, והנה איש זר בא ויפריעהו ממלאכתו.
האיש הזה היה גבה קומה, חום מאד, שפמו שחור, כובעו שחור, בגדו שחור, מכנסיו שחור, קשר צוארו לבן, וקסיותיו[2] של עור כלב, דמיונו כמו כמר אנגלי, ויהי הולך מקצה הקטור ועד קצהו, ועל דלת כל עגלה הדביק ניר כתוב.
ויקרב פספרטו ויקרא באחד הנירות האלה, והנה הכמר הנכבד ויליאם היטש, מסית מבעלי דת מורמון, ידרוש בעגלה נומר 117 על אדות הדת הזאת, וקורא את הנוסעים הנכבדים החפצים לדעת מסתרי הדת של "קדושי הימים האחרנים" לבוא לשמוע דרשתו.
פספרטו לא ידע מדת המורמונים כי אם את מנהגם לשאת נשים רבות, ויאמר אל לבו: אמנם, אלך אלכה.
החדוש נפוץ מהרה בכל העגלות. רבים השתוקקו לשמוע את המסתרים האלה, וימהרו וישבו על ספסלי העגלה נו' 117, ופספרטו היה מהראשונים. אך לא אדוניו, אף לא פיקס מצאו צרך לזוז ממקומם.
ובשעה הקבועה קם הנכבד ויליאם היטש ובקול כעס כמו קנטרו אותו לפני החלו לדבר, קרא:
– אמר אמר לכם אני, כי שמיט הוא קדוש מעֻנה, ואחיו חירם, קדוש מענה, והשמדים אשר גזרה ממשלת ארצות הברית על הנביאים עשו גם את בריגהם יונג לקדוש מענה! מי יעיז לאמר כי לא כן הדבר!
איש לא הרהיב עז בנפשו לחלוק על המסית, אשר התלהבותו הגדולה היתה ההפך מראה פניו אשר בטבעם הם שקטים. אבל, סבת החרון הזה היתה בלי ספק הימים הרעים אשר באו על דת מורמון. כי ממשלת ארצות הברית הכניעה עתה את הקנאים החפשים האלה. כבש כבשה את ארץ אוטה מקום מושבם, ותכניעה לפני חקי ארצות הברית, ותשים חטא קשר ונשואי נשים רבות על בירגהם יונג ותשימהו בכלא. ומהעת הזאת התחילו תלמידי "הנביא" להוסיף עז ואמץ, ועד בוא היום אשר יעשו איזה דבר בפעל התנגדו לעת עתה למעשי ממשלת ארצות הברית באמר ודברים.
הקורא רואה, כי הנכבד ויליאם היטש עמל להכניס גרים תחת כנפי דתו גם בעגלות מסלת הברזל.
ויספר בקול התלהבות ובתנועות ידיו בכח גדול את דברי הימים לדת מורמון למן ימי כתבי הקדש ועד היום הזה. כי נביא בישראל משבט יוסף פרסם את כתבי הדת החדשה, וימסרם לבנו מרום. כי מאות בשנים אחרי כן תרגם יוסף שמיט הצעיר את הספר הזה בלשון מצרית. ויוסף שמיט הצעיר היה בעל אחוזה במדינת וירמון באמריקה. ובשנת 1825 גלה סודו לבני אדם, כי הוא נביא ה‘, כי מלאך אלהים נראה אליו ביער מלא נגה כבוד ה', וימסור לו את כתבי הקדש האלה, כי הנביא הזה הטה את אביו ושני אחיו ותלמידים מספר להאמין בו, ויכונן את דת "קדושי הימים האחרנים", והדבקים בה רבים באמריקה אנגליה ואשכנז. ויספר הדורש את ראשית יסוד מושבתם, את יסוד היכלם, כי שמיט כונן בית בנק גדול, ויצליח לקנות כתב יד אברהם אבינו בעצמו וכתבי ידות אחרים מחרטומי מצרים גדולים.
והשומעים התחילו להשתמט אחד אחד, אך המטיף לא שם לבו לזה ויוסף לספר את דבר השבר הגדול שנשבר בית המסחר של שמיט. ואשר עשו לו שתפיו, כי פשטוהו ערום ומשחוהו בעטרן ויגלגלוהו בחוצות, וכבוד גדולתו אחרי כן במדינה אחרת באמריקה בראש עדה גדולה ופורחת, אשר מספר בניה היה שלשת אלפים תלמיד, ואחרי כן נאנס לברח מפני חמת הכופרים.
עוד עשרה אנשים הקשיבו לדברי המטיף ובתוכם גם פספרטו החשוב. ויספר להם הדורש את דברי שמיט אבי "המורמונים", את אשר שב ל"אילנוים", ויכונן שם עיר, אשר מספר יושביה עלה מהרה עד חמשה ועשרים אלף נפש, ויהי הוא לראש העיר ולשר הצבא, ויבקש להבחר לנשיא ארצות הברית, ובאחרנה השלך לבית האסורים ואנשים מתחפשים במסכה על פניהם הרגוהו. מכל השומעים לא נשאר בעגלה בלתי פספרטו בלבדו, והמטיף הביע אליו שפך דבריו כאש, ויספר לו עוד, כי אחרי מות שמיט קם תחתיו הנביא בריגהם יונג, ויעזוב את עיר מושב שמיט ויכונן עיר על שפת סאלה, בארץ אוטה, ויפרו המורמונים וירבו ויעצמו בעיר החדשה הזאת, בסבת תורת רבוי הנשים אשר להם. ויכל דבריו לפספרטו לאמר: ואתה הנאמן אתי, התטע אהלך תחת דגלנו?
ופספרטו ענה: לא אדוני, וישתמט מהרה גם הוא.
בעת ההיא בא הקטור עד קצה ים המלח צפונה מערבה. משם היה נראה כל מראה הים הפנימי הזה אשר קראו גם לו ים המות, כי כל דגה לא תחיה גם בו וירדן אמריקני יצא לתוכו. המראה היה יפה מאד מסביב סלעים יפים, מלח גביש יכסם, ארכו כמאתים ושמנים קילומתר וכמאה וארבעים רחבו, ופניו שפלים מפני הים הגדול בי"ב קילומתר.
בשתי שעות עמד הקטור אצל העיר.
מר פוג ומרת אאודה ופספרטו הלכו לראות הקדושים מושב המורמונים, את העיר הדומה לכל ערי אמריקה, בחוצותיה הרחבים המפסיקים אחד את השני בזויות נצבות, כל בתי תפלה לא היו בעיר, רק בית הנביא, בית המשפט, בית הנשק. בחוצות היה נראה נשים במספר רב מהאנשים, בסבת רבוי הנשים אשר להמורמונים. אפס לא כל מורמון חיב לקחת נשים רבות, איש הישר בעיניו יעשה, רק הנשים, הן משתדלות ביחוד להנשא, יען לפי דת המורמונים, אשה פנויה אין לה חלק לעולם הבא של המורמונים.
פספרטו לא יכול להביט בלי רגשי פחד על המורמונות, אשר כמה מהן יחד חיבות לעשות ענג למורמון אחד, אך בשכלו הישר, נכמרו רחמיו ביחוד על הזכרים, כי חשב חשב את החובה אשר על כל גבר מורמון להנהיג כמה נשים יחד בדרכי החיים לחובה נוראה, ובפרט שעליו להנהיגן ככה יחד עד גן העדן של המורמונים, ועוד ישוב ומצאן שם כלן יחד להיות אתו עד נצח, בצותה אחת את הנביא שמיט! לא, לא, הנער החשוב לא הרגיש בקרבו כח לחובה הקשה הזאת, ויתיאש מהכנס עוד תחת כנפי דת המורמונים.
בארבע שעות שבו הנוסעים אל הקטור, וישבו איש על מקומו בעגלות, וקול הצפירה נשמע, ואופני הקטור החלו לסוב על סדניהם, והנה קול קורא: עמודו!
ואיש אשר פניו הוכיחו כי מורמון הוא, רדף אחרי הקטור, ויקפץ על המעלה אשר לעגלה האחרנה, ועיף בלי כח ישב על הספסל.
פספרטו התבונן אל האיש, ומדבריו אשר הוציא מפיו לרגעים, הבין כי בורח הוא מנשיו, ויאמר: אין זאת כי אם עשרים נשים להאובד הזה! ויפן אליו וישאלהו כמה נשים לו, וישא המורמון עיניו השמימה ויקרא: אחת אדוני, אחת, וזה עוד יתר מדי!
הקטור הוסיף לרוץ בדרכו, ומר פוג ומרת אאודה ופיקס היו מעבירים את זמנם במשחק הקלפים. האויר היה קר, השלג כסה את הארץ. למחרתו בצהרים, ומר פוג "וחבריו" שבו למשחקם, והנה קול הצפירה נשמע בכח, והקטור עמד. וישלח מר פוג את פספרטו לראות מה הדבר, וימהר הנער, וירא והנה מנהיג הקטור ורבים מן הנוסעים ירדו מעגלותיהם, וישיחו עם שומר הדרך, אשר הרים אות לבלתי לכת הלאה, ויקשיב פספרטו לשיחתם, וישמע כי סכנה נשקפת להקטור אם יעבור על הגשר, ויבהל פספרטו מפני המעצר החדש הזה, אך ירא ללכת להודיע את אדוניו, ובתוך העומדים היה גם שר הגדוד פרוקטור, הוא פרוקטור אשר פגע בכבוד מר פוג בסן פרנציסקו ביום המועד, ואשר אמר מר פוג לשוב לאמריקה להלחם אתו מלחמת השנים, ושר הגדוד קרא בקול כעס וחרון אף: חשב אחשב כי לא נשאר פה לשבת בשלג? וישפך כל חמתו על חברת המסלה הזאת ועל מנהיג הקטור. ופספרטו היה נכון להשתתף גם הוא אתו, כי ראה הפעם מעצור טבעי על דרך אדוניו אשר כל שטרות הבנק לא יוכלו להגותו מן המסלה.
המהומה גדלה בין הנוסעים, ופספרטו כבר היה נכון ללכת להודיע את אדוניו, והנה העושה במכונה שהיה ינקה גמור לכל פרטיו, ענה ואמר:
– אדוני, אולי בכל זאת נוכל לעבור...
– על הגשר?
– כן על הגשר.
– בהקטור שלנו?
– בהקטור שלנו!
פספרטו עמד ויבלע את דברי העושה בהמכונה, ולשמחתו אין קץ.
ומנהיג הקטור אמר:
– אבל, הלא הגשר רעוע?
ויען העושה במכונה: אין דבר! אחשב, כי אם נתן להקטור את כח מהירותו היותר גדולה, יש איזו תקוה לעבור.
הדבר יצא מפי העושה במכונה, ובעיני רבים מהנוסעים מצא הרעיון הזה חן וימשכם אחריו בקסם נפלא. וביחוד היה הדבר ישר בעיני שר הגדוד פרוקטור. לפי דעתו הדבר אפשר ואפשר.
פספרטו הכה כמו בשממון, אף כי היה נכון גם הוא לנסות הכל, ובכל זאת נראה לו, כי הנסיון הזה הוא אמריקני יתר מדי ויקרב לאחד הנוסעים ויאמר:
– אדוני, הצעת העושה במכונה נראה לי מסכנת מעט, אך...
ויפסיק האמרקני את דבריו, ויאמר לו בקצרה: שמנים למאה! ויפן לו ערף.
ופספרטו הפך פניו לאיש אחר, ויאמר:
– ידעתי, ידעתי, אך נחשוב מעט...
– לא לעזור ולא להועיל המחשבות! העושה במכונה אומר כי נעבורה...
ויוסיף פספרטו: אמנם, נעבורה, אבל אולי יותר טוב להתנהג בזהירות...
שר הגדוד פרוקטור, בשמעו את המלה הזאת "בזהירות" קפץ ממקומו, ויקרא:
– מה בזהירות! הלא אמרו לך: במהירות גדולה! התבין? במהירות גדולה!
פספרטו החל לגמגם: ידעתי... הבינותי... אך איש לא נתן לו לכלות דבריו, והוא התחזק, ויקרא: בכל זאת, אולי אם לא חפצתם לשמוע המלה זהירות, יהיה יתר בדרך הטבע...
ושר הגדוד אמר לפספרטו: אתה ירא?
ויקרא פספרטו: אנכי ירא! אם כן, טוב הדבר! אראה אראה להם כי צרפתי יוכל להיות גם הוא אמריקני כמוהם!
ומנהיג הקטור קרא: בעגלות, בעגלות.
– כן, כן, בעגלה, ותכף ומיד! ובכל זאת, חשב אחשב כי יתר טוב היה לו עברו הנוסעים את הגשר ברגליהם ואחריהם יעבור הקטור...
אך איש לא הקשיב למחשבת פספרטו, ואיש לא היה חפץ להודות כי אמנם כן הדבר.
ויעלו הנוסעים בהעגלות, ופספרטו ישב על מקומו, ולא הגיד לאדוניו דבר מכל אשר קרה, ואדוניו ומרת אאודה ופיקס היו שקועים כלם במשחק הקלפים.
והקטור צפר ושרק בכל כח עזו, והעושה במכונה השיב את הקטור אחור מעט, כאיש החפץ לדלג בכח מעל איזה דבר. וקול הצפירה נשמע שנית, והקטור החל לרוץ במהירות, ועוד רגעים והמהירות היתה נוראה. לא נשמע עוד בלתי אם קול אנחת המכונה, המניעים רצו רוץ ושוב עשרים פעם במשך רגע אחד, מסדני האופנים עלה עשן, והנוסעים חשו, כי כל הקטור, אשר רץ במהירות מאה פרסה בשעה, לא הכביד עוד על מטילי הברזל של המסלה. המהירות אכלה את הכובד.
ויעבורו. הדבר היה כמעוף ברק. ראה לא ראו מאומה מהגשר. הקטור כמו דלג משפת הנהר האחד לשפתו השניה! והעושה במכונה לא יכול לעצור במכונתו הנשאה במהירותה כי אם חמש פרסאות מעבר התחנה והלאה.
אבל רק עבר הקטור, והגשר התרועע כלו, ויפול בקול רעש נורא לתוך הנהר.
והקטור הוסיף לרוץ בדרכו ויעבור את המקום אשר חנכו שם בשנת תרכ"ז את המסלה הארוכה הזאת, המקום אשר נדפס שם על אם הדרך, בעוד לא היה כל עיר וכפר שם, העתון בשם "חלוץ מסלת הברזל". ויעבור את קו חצי היום המאה ואחד, ומר פוג "וחבריו" הוסיפו לעסוק במשחקם. כל הבקר האירה ההצלחה פניה למר פוג במשחקו ויחפץ הג'נתלמן עתה להכות את חבריו "מכה" רבה, ויכין את הקלף השחור, והנה מאחוריו מהספסל נשמע לאמר: ואנכי הייתי נותן אדום...
מר פוג ומרת אאודה ופיקס נשאו את ראשיהם, ויראו והנה שר הגדוד פרוקטור אצלם.
ויכירו מר פוג ופרוקטור איש את רעהו.
ויקרא שר הגדוד: אח, זה אדוני האנגלי חפץ לתת שחור?
ויען מר פוג בקרת רוח: ואתן. ויתן עשרון מהצבע הזה.
ושר הגדוד הוסיף בכעס: ואני חפצתי באדום, וישלח ידו לתפוש את הקלף אשר נתן מר פוג, ויוסיף: אדוני לא יבין דבר מהמשחק הזה.
ויקם מר פוג, ויאמר: אולי אבין יתר במשחק אחר.
– בידך, בן דשון בול, לנסותו.
מרת אאודה נבהלה, ופניה חורו. כל דמה נסוג אחור ללבה ותתפוש ביד מר פוג, אך הוא השיב ידה בנחת. ופספרטו היה נכון לנפול על האמריקני בכל כח חמתו, אך פיקס קם ויגש אל שר הגדוד, ויאמר:
– אדוני שכח, כי בעל דברים שלי הוא! כי חרפתני אדוני, גם נשאת ידך עלי.
ומר פוג אמר: מחילה, אדוני פיקס, אך הדבר נוגע רק לי לבדי. שר הגדוד באמרו כי שגיתי במשחקי ביש אותי שנית, וענה יענה לי.
– בכל עת שיחפץ אדוני ובנשק הטוב בעיניו.
ותנס מרת אאודה לעצור בעד מר פוג, אך לשוא, פיקס נסה לתת נפשו תחת נפש פוג, אך לא להועיל. פספרטו כבר היה נכון להשליך את שר הגדוד ארצה, דרך הפתח, אך אדוניו רמז לו כי ירף ממנו. ומר פוג קם, ויצא מהעגלה, והאמריקני יצא אחריו על הגמלה.
ויאמר פיליאס פוג לאיש ריבו:
– אני אץ לדרכי לשוב ארפה, וכל עכוב יגרום לי נזק הרבה.
ויען שר הגדוד: ומה אכפת לי!
ומר פוג הוסיף בנחת:
– אדוני, כבר החלטתי לשוב לאמריקה למצא את כבודו. היחפץ לתת לי מועד בעוד ששה חדשים.
– ומדוע לא שש שנים?
– אמרתי ששה חדשים, ואשמור המועד בדיוק.
– דחיה בקש, כל זה! תכף ומיד, או כלל לא!
ויאמר מר פוג: טוב. כן יהי! כבודו הולך לניו יורק?
– לא!
– לשיקאגו?
– לא!
– לאומהא?
– לא אכפת אנה אלך! הידע כבודו פלום קניק?
– לא.
– היא התחנה הקרובה. שם יעמוד הקטור עשרה דקים, ובזמן הזה נוכל להחליף כדורים אחדים.
ויאמר מר פוג: טוב, אעצר בפלום קריק.
ושר הגדוד הוסיף בחוצפה שאין כמוה:
– ואחשב כי שם ישאר!
ויען מר פוג: מי יודע, וישב להעגלה בקרת רוח כמנהגו.
וישב מר פוג לעגלתו, וידבר על לב מרת אאודה להסיר פחד מלבה, ויאמר לה: מהמתראים לאמיצי לב יותר מדי אין לירא. ויבקש מפיקס להיות לו לעד במלחמה. ולא יכול פיקס למנוע ממר פוג את בקשתו, ופוג שב במנוחה למשחק הקלפים, ועל פניו שכנו מנוחה ושקט.
בעשתי עשרה שעה הודיעה הצפירה כי תחנת פלום קרובה. ויקם מר פוג ויצא להגשרה, ופיקס אחריו. וילך גם פספרטו, ובידו שני אקדחים, ומרת אאודה נשארה בעגלה, ופניה חורו כפני מת.
פתח העגלה השניה נפתח, ויצא משם שר הגדוד פרוקטור ויבוא גם הוא על הגשרה, ועדו אחריו, איש ינקה דומה לשר הגדוד בכל. ויחפצו לרדת ארצה על המסלה, והנה מנהיג הקטור ממהר אליהם וקורא: אל תרדו, אדוני.
וישאל שר הגדוד: ומדוע?
– יען אחרנו עשרים דקים, ולא נעמד פה אף רגע.
– אך עלי להלחם עם האדון הזה.
– צר לי מאד, אך אנחנו נפליג מיד. הנה הפעמון מפעם.
והפעמון התחיל לפעם, והקטור שב לדרכו.
ומנהיג הקטור אמר: צר לי אדוני מאד, כי לא היה בידי לעשות לכם נחת רוח. אבל, אם יכול לא יכולתם להלחם פה, מי יעצור בעדכם מלהלחם בעת הנסיעה.
וישקף שר הגדוד ויאמר: אולי לא ייטב הדבר בעיני האדון הזה.
ויען פיליאס פיג: הדבר ייטב בעיני מאד.
וילכו שני האויבים, ועדיהם אחריהם, אחרי מנהיג הקטור, ויעברו דרך כל העגלות, ויבאו להעגלה האחרנה. בעגלה הזאת ישבו כעשרה נוסעים, וישאלם המנהיג, אם ירצו לעזוב מקום לרגעים אחדים לשני האדונים הצריכים לגמור "עסק כבוד".
– בודאי! הנוסעים היו שמחים מאד כי בא לידם לעשות נחת רוח כזאת להאדונים, ויפנו המקום ויצאו על הגשרות.
ושר הגדוד ומר פוג באו להעגלה, ויעמדו איש נגד רעהו הכן, איש ואקדחו בידו, ותנאי הותנה כי לקול הצפירה הראשון יירו המה באקדחיהם, ואחרי שני דקים יוציאו מהעגלה את אשר ישאר משני האדונים.
הדבר היה פשוט מאד. כל כך פשוט, עד כי לבות פספרטו ופיקס דפקו בכח נורא וכמעט נשברו...
הם ממתינים לקול הצפירה, והנה פתאם קול צוחת פראים נשמע, ואחריו קול ירית אקדחים, אך הקול הזה לא יצא מהעגלה אשר עמדו שני הנלחמים, ומתוך העגלות נשמע קול צוחת פחד ומורא.
וימהרו שר הגדוד פרוקטור ומר פוג, ואקדחיהם בידיהם ויצאו בחפזון מהעגלה, וירוצו את קדם הקטור אשר משם נשמע קול צעקת הפחד, ויבינו כי גדודי שודדים מבני סיאו תקפו את הקטור.
ההודים אמיצי הלב האלה עשו זאת לא בפעם הראשנה. פעמים רבות עצרו את הקטורים במהלכם, וזה מנהגם, לבלי המתין עד אשר יעצר הקטור במהלכו, וכמאה מסיעתם הזאת ימהרו על מדרגות העגלה, יטפסו בחריצות, יבואו להעגלות, ויתחילו לירות על הנוסעים.
ותהי ראשית מעשי ההודים להתנפל על המכונה, ויכו את העושה במכונה ואת המחמם מכה חזקה, ואחד מראשי ההודים בחפצו לעצור את הקטור, ולא ידע איך, פתח לרוחה את השפופרת המולכת את הקטור, ויחל הקטור לרוץ בכח נורא מאד.
ההודים פרצו אל תוך העגלות, וירוצו הנה והנה כקופים בעת חרון אפם, וישברו את הדלתות, ויאָבקו את הנוסעים, ומעגלות המשא השליכו את כל חפצי הנוסעים ארצה על המסלה, וקול ירית האקדחים לא חדל.
הנוסעים עמדו על נפשם באמץ לב. עגלות אחדות באו במצור, והנצורים נלחמו לכל משפטי המלחמה. גם מרת אאודה עמדה בקשרי המלחמה באמץ לב, ותגן על נפשה בגבורה, בהאקדח אשר בידה, ותור בעד לחלונות השבורים בקרוב הפראים אליה. כעשרים איש הודי נפלו חללים מתים, ואופני העגלות רמסום כתולעים.
המלחמה הזאת כבר נמשכה עשרה דקים, ואם לא יעצר הקטור במהלכו, והיתה יד ההודים על העליונה. בתחנת קירני עמד מצב אנשי צבא אמריקה, אך אם יעבר הקטור על פני התחנה והלאה, ונפל הקטור ביד הפראים.
מנהיג הקטור נלחם על יד מר פוג, והנה חלפו כדור ויפל חלל ארצה. ובנפלו קרא: אבדנו כלנו, אם לא יעמד הקטור תכף ומיד.
ויקרא פוג: עמד יעמד! ויחפץ לקפץ מהעגלה, ויקרא אליו פספרטו: ישאר אדוני במקומו. זה עניני. עוד לא הספיק לעצר בעד פספרטו, והנער פתח הדלת במהרה וההודים לא הרגישו בו, ויצליח להחליק אל מתחת להעגלה, ובעת אשר בעגלות הלך הקרב הלך וחזק, חדש הנער אמיץ הלב את כל חריצותו, קלותו ומהירותו אשר היתה לו לפנים, החליק תחת העגלות, אחז בשלשלאות, טפס מעגלה לעגלה בחריצות נפלאה, ויגיע עד קדם הקטור, ואיש לא ראהו.
שם אחז בידו האחד באחת העגלות, ויהי תלוי באויר, ובידו השניה פתח את השלשלאות המחברות את העגלות לעגלות המכונה. העגלה נהדפה בחזקה, והבורג שף ממקומו, והקטור שנפרד מהמכונה נשאר מעט מעט לאחור, ועגלות המכונה חדשה מרוצתה בכח גדול.
העגלות עוד רצו מעט בכח התנועה אשר היתה להם, אך מעט מעט רבתה תנועתם, והקטור עמד לא רחוק מהתחנה.
לקול המורים מהרו אנשי המצב, אך ההודים לא המתינו להם, וימלטו על נפשם.
ויתפקדו הנוסעים, והנה נפקדו אחדים, ובתוכם גם פספרטו.