סביב הארץ בשמונים יום/פרק יח
למחרת היום ההוא בבקר, ופספרטו היה עיף ורעב, ויחליט כי עליו למצא דבר לאכול, ויהי מה. הן אמנם, עצה אחת היתה לו, למכור את שעונו הידוע, אך בחר בחר פספרטו למות ברעב מלהשאר בלי השעון הזה שבאה לו בירושה מאבותיו נוחי נפש. כי עליו הפעם לכבד את עצמו מגרונו, לאמר להרויח את לחמו בקולו החזק, וגם אם לא נעים אשר חננתו הטבע.
כי ידע ידע הנער החשוב שתים שלש שורות צרפתיות ואשכנזיות ויאמר לנסות בהן דבר להיפנים. והיפנים אך אוהבי שיר המה, כי הן הכל עשה יעשו לקול תוף ומצלתים, ובודאי ישמחו על שירת בן ארפה.
אבל עוד היה בבקר בבקר, ואוהבי השירה אם יקיצום פתאם משנתם וגם אם ברנת ארפה, לא ישלמו אולי להמרנן במטבעת מיקאדו. ויחליט להמתין שעות מספר. אבל בלכתו עלה בדעתו, כי בגדיו טובים יתר מדי למרנן סובב בחוצות, ויעלה ברעיונו אז להמיר את בגדיו במלבוש אחר, יתר ראוי להאומנות החדשה. והתמורה הזאת תביא לו גם פרוטות אחדות, ובזאת ישבור רעבונו אשר התחיל להציק לו מאד.
ולא נשאר לו עתה בלתי אם לבצע את זממו הגדול הזה. ויבדק בכל קרן זוית, וימצא יפני קונה ומוכר בגדים ישנים וכל אשר יביא לו המקרה, ויספר לו פספרטו ענינו, ואחרי רגעים אחדים יצא פספרטו עוטה שמלה יפנית ישנה, צנוף צנופה נפוצה[1] מפעולת הזמן. אבל חלף זה מטבעות כסף אחדות התקשקשו בכיסו, ויאמר בלבו: טוב הדבר, אדמה לי, כי התחפשתי לכבוד הלולה וחנגה.
והדאגה הראשנה לפספרטו הַמְיֻפָּן באופן הזה היתה למצוא בית משתה שי לא מהדר יתר מדי, ויסעד שם לבו ביתר העוף והארז שנשאר עוד מתמול, ודבר סעודת הצהרים עוד נשאר לו כחידה סתומה איך ימצא לו.
וככלות פספרטו את סעודתו ויאכל לשבע אמר אל לבו:
– "עתה העקר לא להיות מבהל. אין לי עוד יכלת להחליף את הלבוש הזה בלבוש אחר עוד יתר יפני. ועלי איפוא למצוא עצה לעזוב במקדם האפשרי את ארץ השמש, ולא זכרון נעים מאד ישאר לי ממנה.
ויחשב פספרטו לראות את האניות היוצאות לאמריקה, אולי ימצא שם עבודת מבשל או שרות אחרת, ולא יבקש בשברו בלתי אם הלחם לבדו, ואך בוא יבוא לסן פרנציסקו מצא ימצא לו דרך לצאת ממבוכתו. העקר, הוא לעבור את שבע מאות המיל המפרידות בין יפן ובין הארץ החדשה. וילך פספרטו לנמל יוקהמה אך בקרבו להנמל כן נראה לו רעיונו זה אשר היה בעיניו בראשיתו פשוט מאד, כדבר נמנע. למה יהיה צרך על אניה אמריקנית במשרת או מבשל, ובמה ימצא חן בעיניהם, בלבושים האלה, להכירהו לאיש נאמן? מי יעיד על ישרו? ומי ימליץ בעדו?
עוד הוא הולך ומחשב ככה, והנה לנגד עיניו מודעה גדולה שנשא בידיו בחוצות יוקהמה אחד מהמשחקים בבתי המשחק. במודעה היה כתוב כנוסחה הזאת:
חבר יפנים מרקדים על חבל
של הנכבד ויליאם בטולכר
מראה האחרן
לפני צאתם לארצות הברית באמריקה.
חוטמים ארוכים חוטמים ארוכים!
בעזרת האלוה טינגו!
מחזה נפלא!
ויקרא פספרטו, ארצות הברית באמריקה! הוא הנצרך לי!
וילך פספרטו אחרי נושא המודעה ויבא מהרה בעיר היפנית. וכרבע שעה אחרי כן עמד לפני מין מרפסת גדולה, מעורבת למעלה בדגלים מספר ועל דפנותיה החצונים היו מצירים בצבעים חזקים מיני לצים, בוקיון מוקיון, לוליון ומוליון.
המכון הזה היה להנכבד בטולכר מאמריקה, מנהיג חבר משחקים, לצים, מרקדים בחבל. מתגוששים, והם, כאמור במודעה, נתנו עתה המחזה האחרון לפני צאתם לארצות הברית באמריקה.
ויבוא פספרטו לאולם אשר לפני המרפסת ויבקש לדבר את האדון בטולכר. ויבא האדון בטולכר בעצמו ובכבודו. וירא את פספרטו ויחשבנו לאחד מילידי הארץ, וישאלהו: מה חפצך?
וישאל פספרטו: היש לכבודו צרך במשרת?
וישלח בטולכר את ידו ויתחיל להחליק את זקנו העב והקטן, אשר שערותיו הפכו שיבה ועמדו צפופות מאד, ויקרא: משרת! יש לי שנים מהסחורה הזאת, נאמנים, אשר לא עזבוני מעולם, וישרתוני חנם... רק במחיר מזונם... והנה הם לפניך! ויראה לפספרטו את זני זרועותיו אמיצים וחזקים, וגידיהם משרגים ועולים כמיתרי הכנור הגדול.
– אם כן, לא אסכין לכבודו למאומה?
– כלל וכלל.
– חבל! ואנכי אמרתי יכול אוכל ללכת אתכם!
ויאמר בטולכר הנכבד: אח! אתה יפני כמו שאנכי קוף! למה איפוא תלבש ככה?
– איש איש ילבש כיכלתו!
– אמנם, אמת דברת. אתה צרפתי, אתה?
– הן, פריזי מפריז.
– אם כן, ידע ידעת לעשות תנועות ולעַוֵת פניך?
ויציק הדבר את פספרטו בשמעו כי לאימות צרפת מעוררת שאלה כזאת, ויען: בחיי, אנחנו הצרפתים יודעים לעות פנינו, אמנם כן, אפס, לא יתר טוב מהאמריקנים!
– אמת! אם כן, לקח לא אקחך למשרת, הנה אוכל לקחת אותך לבדחן ללץ בבית המשחק. ההבינות יקירי? בצרפת מציגים למראה בדחנים נכרים, ובארצות הנכר בדחנים צרפתים!
– אח!
– ומלבד זה, אתה אמיץ כח?
– ביחוד בצאתי מלפני השלחן.
– וידעת לרנן?
פספרטו היה לפנים סובב בחוצות בקהלת מנגנים, ויזכר את אומנותו ויאמר: כן אדוני.
– אבל, הידעת לרנן וראשך למטה ורגלך למעלה וחרב נצבת ישר על כף רגלך הימנית?
ויזכר פספרטו כי היה עושה לפנים כל הגבורות האלה בימי נעוריו, ויען: בודאי!
ויאמר בטולכר הנכבד: זה העקר!
וישתוו ביניהם, ויעשו אמנה.
סוף סוף, פספרטו מצא לו משרה. חובתו היתה לעשות הכל בחבר המשחקים היפנים הנפלא הזה. זה לא היה לו כל כך לכבוד, אך יהי מה, ובעוד שמנה ימים יהיה בסן פרנציסקו.
והמחזה אשר בשר אותו בטולכר הנכבד בשאון ורעש, ונקצב כי יחל בשלש שעות, ומהרה נשמע בפתח קול רעש מקהלת מנגנים יפנים, תף ותמתם[2]. ודבר מובן הוא, כי פספרטו לא יכול להתלמד ולהתרגל עתה באחת עלילות המשחק, ועליו היה רק להמציא את כתפותיו החזקות לסעד בה מעלל הגדול של אשכול אדם אשר יעשו החטמים הארוכים של האלוה טינגו, המעשה הגדול הזה יהיה האחרון בכל מעללי המחזה.
עוד לפני שלש שעות מלאו החוזים את המרפסת הרחבה, בני ארפה וילידי הארץ, סינים ויפנים, אנשים נשים וילדים, חשו להספסלים הצרים, ובתוך הלשכות הפונות לבית החזיון, והמנגנים ישבו על מקומם, בהמקהלה איש לא נעדר: גונג, תמתם, מצלתים, חלילים ותֻפים הרעימו בכעס ובקצף גדול.
המחזה היה ככל מחזות מרקדים בחבלים. אבל צריך להודות כי היפנים הם היתר חרוצים בעולם במעללי המשקלת. אחד, במניפה בידיו וחתיכת ניר, עולל את המעלל המלא חן הנקרא מעלל "הפרפר והפרחים", ואחר, בהעשן העולה ממקטרתו המפיץ ריח נעים רשם מהרה באויר מלות רבות ממראה התכלת, ובהן איזו תהלה וברכה לקהל החוזים. אחד עשה נפלאות בנרות דולקים, שהוא היה מכבם בהעביר אותם לפני שפתיו ומדליקים חליפות זה מזה בלא הפסק רגע. ועוד אחד הראה פלאי פלאים שאין להאמין בחרבות הסובבות. בידיו כמו הביא רוח חיים בהמכונות הרועשות האלה בסובבם בלי הרף. רוץ רץ על שפופרות המקטרות, על חדן על חוטי ברזל, שראו מרחוק כמו שערות מתוחות מקצה בית המחזה ועד קצה. סבב סבבו את כלי הזכוכית הגדולים, טפסו על סולמי במבו, נפוצו בכל פנות הבמה, הוציאו קולות נגינה נעמה וזרה מאד בצרוף קולות משֻנים. המשחקים שחקו בהן והן סבבו באויר. זרק זרקון כמו כדורי משחק, והן סבבו תמיד. טמן טמנון בכיסיהן, ובהוציאן אותן משם סבבו עוד, עד הרגע שנרפה לולב[3] בתוך החררה והיא כמו התעלפה פתאם ותפל בלי כח בצורת אלומה.
ואין תועלת לתאר כל המעללים והגבורות שהראו המרקדים בחבל. כל המעללים בהסולם, בהמוט, בהכדים, בהחביות, נעשו בחריצות ודיוק נפלא. אך המעלל המושך יתר היה מערכת "חוטמים הארוכים", בעלי משקלת נפלאים, שארפה עוד לא יודעת אותם.
חטמים הארוכים האלה הם חבר מיוחד, תחת פקודת אלוה טינגו. לבש ילבשו כהגבורים בימי הבינים, וכנפים להם לכתפותיהם. אך הדבר אשר הצטינו בהם ביחוד הוא החטם הארוך אשר קשט את פניהם. החטמים האלה היה מקנה במבו ארוך, חמשה, ששה וגם שמנה רגל, יש בהם ישרים ויש עקומים, כפופים, יש חלקים ויש מלאים עקצים. ועל החטמים הארוכים האלה המחברים בחזקה לפני הנושאים אותם היו הם עושים את כל מעלליהם. כשנים עשר מבני אלוה טינגו האלה שכבו על גבם, וחבריהם באים ונחים על חטמיהם, הזקופים כמו כלי רעם ומקפצים, ועפים מחטם לחטם. ועושים גבורות שאין להאמין.
ו"לקנוח" המחזה הודיעו להקהל כי יראו את "עמוד אנשים", והוא עמוד גדול של חמשים חטומים ארוכים, סמל דמות מרכבת האלהות שגירנוט. והנה, אחד מהמשחקים האלה, שהיה בהיסוד להמרכבה, יצא מהחבר, ויתנו על פספרטו למלא מקומו, כי היה צריך לזה רק כח.
הן אמנם, הנער החשוב הרגיש את עצמו נכלם כלו, בעת לבשו את הבגדים האלה מדורות עברו, זכרון לימי נעוריו, ובהקשטו בהחטם הארוך, ששה רגלים ארכו, על פניו, אבל, החטם הזה, הוא היה מקור פרנסתו עתה, וההכרח לא יגנה.
ויבא פספרטו ויעמוד בתוך חבריו, יסודי המרכבה. כלם שכבו ארצה, וחטמיהם זקופים השמימה, ועליהם שורה שנית ושלישית, ומהרה, על החטמים האלה שנקעו איש ברעהו רק בקציהם, התנשאה מצבת אנשים גבוה עד תקרת התאטרון.
וקהל מחאת כפים ורעש מנגינות המנגנים הלך הלך וחזק, כקול רעם בשמים, והנה העמוד התחלחל, המשקלת נפסקה, חטם אחד מהיסוד נתק ממקומו, והמצבה כלה נפלה בקול רעם ורעש נורא...
פספרטו היה חיב בדבר!
כי פתאום עזב פספרטו את מקומו, וידלג על המעלות בלי עזרת כנפיו, ויעלה ביציע מימין, ויפול לרגלי אחד החוזים, ויקרא: אהה, אדוני! אדוני!
– אתה?
– אני.
– אם כן, להאניה, בני.
ומר פוג, ומרת אאודה, ופספרטו יצאו בחפזון דרך המעברות אל מחוץ להבית. אבל, שם מצאו את הנכבד בטולכר, בקצף נורא, תובע מהם "נזק השבירה". וישלך פיליאס פוג את חמתו בצרור שטרות הבנק שזרק לו, ובשש שעות וחצי ברגע צאת האניה, עלה מר פוג ומרת אאודה ופספרטו אחריהם, כנפיו בגבו, ועל פניו החטם הזה, שש רגל ארכו, אשר לא הספיק עוד לנתק מפניו.
- ^ נפוצה, שהלך מחנה צבעה, גונה, (ירמיה כ"ב כ"ח) עפ"י ולשון ערבית.
- ^ מין כלי נגון יפני.
- ^ בערבית, חתיכת ברזל כפוץ כעין אותו שבתוך השעונים, שבהרפות ממנו כח הכופף ישוב לאיתנו.