אל תעמדו על הפר"ך להכרית ולסתור דברי אחרים, הם המדברי' בין בפניכם בין שלא בפניכם, כי מה הנאה יש לכם, כצבאים על ההרים למהר לבטל ולסתור את הנשמע ואת הנאמר, לא בלבד מאנשים גדולים מכם או שוין לכם, שאין מבקרין מומין לאהוב לטעון ולשנוא לפרוק להטיל מום, כי היא חטאה גדולה ככתוב מלהקת נביאי' המתנבאים בסגנון א', הובאו מבעל חוות יאיר בתשובה סי' א'. כי גם מכל פה ולשון הדיוט איך שיהיה, ולמיעבד בהו פירכא, הא בורכא. פרכת כל דהו לא מפרכינן, פרכא דסברא, לבלוע ולהשחית ולומר בלענו, ודעו כי בחספא משכחינן מרגניתא תותה, ובזוהר פ' משפטים דף צ"ה אמרי', לזמנין בריקנין ישכח גבר זגין דדהבא, ובפ' בשלח דף קנ"ז ע"ב, דזמנין באפרקסתא דעניא תשכח מרגניתא. ויהיה מי שיהיה אפילו כקוף בפני אדם, לפעמי' אתרמי דהוי כקוף דרב גמדא בפ' הנודר (נדרים נ, ב) דחפר בתריה ואשכחיה דהוה רביע על מרגליתא. ואולת היא לו וכלימה לאדם לתקוע עצמו בדבר היוצא מפיו ולעמוד על הניצוח אפי' במה שגלוי וידוע לפניו, ואלישע הנביא יורה דעה אמיתות ענין זה, שעם היות שבעיניו ראה הסתלקות רבו אליהו, כשהפצירו בו בני הנביאי' לשלוח שלוחים לבקשו, ביטל לא תשלחו. וכתיב ויפצרו בו עד בוש. עד שהיה לו בושת מלחלוק תמיד על דבריהם, וא"ל שלחו מצד המוסר כמו שפירש הרלב"ג. ובזהרי חמה כ"י פ' משפטים דף קכ"ה ע"א על לשון הזוהר, אלעזר ברי שפיר קאמרת, אבל ת"ח וכו'. כתב ז"ל, בוא וראה ענותנותו של ר"ש שאפי' שחלק עליו, הקדים ואמר שפיר קאמרת, כלומר שפיר קא אמרת לא היה משמע כן מקראי, ומכאן ישמע חכם ויוסף לקח המוסר, שלא יסתור דברי חבירו אלא כל מה שיוכל להפוך בזכותו יהפך עכ"ל. וכן בפ' תרומה דף קע"ה ע"א, האי דאמריתו כלא שפיר הוה וכו' אבל האי קרא לעילא וכו'. וזכורני ממר אבי זצוק"ל, שסיפר לי מחכם א' שהאריך ימים הרבה, ושאלו לו במה האריך ימים, והשיב שמעולם לא תקע עצמו על שום דבר לדחות דברי חבירו ולא יודח ממנו נדח, ויותר ניחא ליה להיות נדחה וחוזר ונראה בשבחא דממילא, שלא לבייש ושלא לבוא לידי מחלוקת. ביני וביני שאלו לו לנסותו אם היה בעיר פלונית, והשיב שנתגורר שם כמה שנים, א"ל ראה אדוני אותו הבאר העומד תוך רחוב העיר אל מקום פלוני תחנותו, מה טובו ומה יופיו. והשיב לא יש שם שום באר, חזרו ואמרו לו היוכל אדוני לומר כן, שקר אתה דובר כי יש ויש ואלו סימניו, והחכם אעפ"י שלבו בריא שלא היו דברים מעולם, וכשל ברחוב אמת. רוח"ו לא נמר. ורק אמר. אתם אומרים שיש שם תהא ישיבתו, ואני לא אזוז אותו ממקומו. וכן גם אתם ונצבתם על הצור הזה, אבן מסמא, ועל ראש המעוז הזה תנוח דעתיכם ותמצאו מנוחה.
וגם אל תעמדו על הפרק, רצוני לומר לדקדק בכל חוט הצע"רה, וחודה של מחט בבשר החי מרגיש הרגש לכם, ובכל מידי דלאו מיטב הוא, או מיעוט דרך ארץ שנהגו עמכם, כי ההקפדה בין האנשים, הוא ניר ראשים. ואלו הם הדקדוקי עניות שמעבירי' את האדם מדעת קונו. ומי שהולך כפעם בפעם לקראת נחשים, ודרך נשים, חייו אינם חיים, כי מתפעל בכל וכל דבר קטן דומה עליו כגבשושית גדול, וכל ימיו מכאובות. ובא לידי מריבות. וכה היו דברי הרמב"ם לתלמידו מהר"י, אם ישים האדם מגמת פניו שיכעוס ויקצוף על כל מי שיסכל האמיתות, לא ימנע באמת מן הכעס תמיד. או אחשוב שהוא יהיה בלי ספק כל ימיו מכאובים וכעס עניינו, ואין זה ראוי עכ"ל. וכ"כ בס' תוצאות חיים מאמר המותרות, לעולם לא תראה מכובד מתגאה וכעסן שמח, ולא שש איש (תמן עול). וכתוב גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ירצה לענ"ד שכאשר תרגיל עצמך שלא תתן לב אל הדברי' אשר תשמע, תעשה בעצמך הרגל טבע שני שלא תשמע ולא תקפיד אפי' אם עבדך הבזוי והכפוף תחתך מקללך. והיינו לע"ד שאמרו בפ"ו דחולין, בפ' האמנם אלם צדק. מה אומנותו של אדם בעה"ז ישים עצמו כאלם, שהשתיקה תהיה לו כאומנות שהוא מורגל בו, שלא יתפעל מקול מקלליו ומחרפיו, ע"ד מ"ש הרב"י בא"ח סי' מ"ז משם רבו דרבו מהרר"י אבואב בפי' (ההוא) דנדרים, מפני מה וכו' מפני שאין מברכין בתורה תחלה, שר"ל שלומדין כאומנות בעלמא שרגיל בו ולא לשמה. ובחידושי של חולין פירשתי כל המאמר על נכון. ובפ' ערבי פסחים אמרי', ג' הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, מי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. ומה שסובל ואינו מקפיד דין מהנייא ליה. לא זו שאין לו התפעלות של צער, כי אף זו שהקב"ה יעמוד על ימינו נגד שוטנו, כמשחז"ל בפ' (שמואל א א, ו) וכעסתה וגו' בעבור הרעימה. א"ל הקב"ה חייך שאין רעמים שאין מטר אחריהם, ומיד אני פוקדה, שנאמר כי פקד ה' את חנה וגו'. ע"כ. וכלשון הזה אמר דרך הלצה וצחות סוקרא"טי הפילוסוף, שאמרו עליו שהי' סבלן גדול, ופעם א' בהתפלספו עם תלמידיו נכנסה אשתו, וקיש קיש קרייא, תריע אף תצריח, ברזל בברזל יחד, לערבבו ולהכעיסו קא מכוונת, וינס ויצא החוצה, ויהי אך יצוא יצא, שפכה עליהם קומקום של מים מן החלון, ויפן סוקרא"טי לתלמידיו וא"ל, אל נא אחי תרעו, ואל תרגזו כדרך העולם, כי זו דרך העולם, אין רעמים שאין מטר אחריהם. ולכן תעבירו על מדותיכם ונוכח ה' תהיה דרכיכם, וכלל גדול זה יהיה בידכם שאם יחטא איש בכם, ויעשה עמכם שלא כשורה ואח"כ יתן אמתלא לדבריו, ויאמר שרוח אחרת היתה אתו, ולא במרד ולא במעל עשה, תקבלו תשובתו ותקבלוה בשמחה, כי הלא טוב האמנ"ה, ועם היות שתכירו שהיא תחבולה המצאה ותואנה, תעשו עצמיכם כאינם מכירים ותעשו חיזוק לדבריו, כי כבוד וגדולה נותן לכם באמור אליכם כי לא מלבו עשה, כמודה בפיו שמה שעשה הוא נגד הראוי לכם, והודאה זו עולה לצבי ולכבוד על הביזיון שקבלתם, וקלונכם בכבוד ימיר. וז"ש במשלי י"ט. שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע. ותפארתו דייקא. משא"כ אם תקשו ערפיכם אליו ולא תאבו שמוע התנצלותו, כי רב תשבעו בוז, כעוף יתעופף כבודכם ואולת היא לכם וכלימה, ולא עוד אלא שבראותו כי נבאש בפניכם יוסיף על חטאתו פשע ויעשה להכעיס, ונמצא שכאשר לא תקבלו להתנצלות, זוזא מכא לא באחת יתקע, ויוסיף הרוה על הצמאה. וכעסו גם כעס מכעיס וחוזר ומכעיס. כחנן בישא בפ' שור שנגח דף ל"ח, כד תקע ליה לההוא גברא דלא הוה משתקיל ליה, ותקע ליה אחרינא. וכתב החכם המד"ל (תוצאות חיים הנ"ל) במאמר ט' ז"ל, לך נא וסבול דבר א' פן תשמע אחר כמוהו, ועל מכוון זה נ"ל לפרש מ"ש בשאול, ויבזוהו וגו' ויהי כמחריש. בכך שבשתיקתו כשבזוהו היה כמחריש אותם, שלא יאמרו דברים אחרים, ויהיה מחריש פועל יוצא, כטעם אויל מחריש, לי"מ שכתב א"א הבחור בשרש חרש. והוא מאמר החכם הובא ממהרר"י פינטו בפ"ו דחולין סי' ל"ו, מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים הרבה ע"כ. וכתב שהוא מאמר הגמ' (סנהדרין ז, א) (טוביה) דשמע בישתיה ואדיש חלפוה בישתא מאה. ועיין לעיל פרק כ"ט. ופי' ואדיש דכיון דדש דש ואינו מתפעל, ובכה"ג אפי' בפיסולא דקרו ליה ושתיק, אין השתיקה פוסלת בו, כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דכתובות, מכיון שהורגל בכך שלא להשיב לחורפו, ועיין בכורסיא דאליהו שלי בפ' ויחי. וזש"ה וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו. כי במחילת העון תנחילנו, וההפך בהפך ח"ו, וקיבול ההתנצלות בכל מידי, קבלתיו מסברא ומשיקול הדעת מהני טעמי תריצי שכתבתי, ואחרי מופלג נזדמן שבא לידי ספר מבחר פנינים, ומצאתי בשער כ"ו שכתב וז"ל, קבל התנצלות ממי שיבוא להתנצל לפניך, אם אמת אם שקר, כי מי שמרצה אותך בגלוי מוקירך. ומי שממרה אותך בסתר מכבדך עכ"ל. והנאני ומרגלא בפומי בזה בכיוצא, דאמרי רבנן, ממארי רשותך פארי איפרע, אפי' סובין קל שבקלים, דאין לך קל מסובין, כך קבל התנצלות ממי שחב עמך בכל דהו איך שיהיה, והגיד לנו בני אדם מה טוב אלקינו שבשמים, לתת יד לפושעים לברוח מפנינו, לפתוח להם תרעין רברבין לצאת, כמו שצותה תורה כשנצור על עיר, להניח א' מהרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, שנא' ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר. ודרשו בספרי, תן להם רוח רביעית שיברחו. והרמב"ם כתב זה בפ"ו מהל' מלכים, והיא מן מנין רמ"ח עשין לדעת הרמב"ן ז"ל כנודע. ואחרי הפיוס לא תזכרו ראשונות ולא תשמענה על פיכם, שלא לעורר את האיבה מחדש, כמ"ש בעל יוסף אומץ בפ' המצות בשם א"ץ, ות"ל קיימתיה מסברא, אכן פוקו חזו טבעא דמאן סגי, דהכל כפי מה שהוא אדם שלא יורגל בכך, כמ"ש בעל המפה בא"ח סי' תר"ו ס"א, ודוד אמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. כלומר שענותנותי לא ירבה זדונם, וגם באלו לא תתגרו בם, רק יודיעם שביודעם ומכירם קא אמרי ועבדי, כמו שאול דכתיב ביה ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו וגו'. ויהי כמחריש. שדקדק הרב כלי יקר דלא כתיב ויהי מחריש, לפי שצריך אדם לגלות אזן שהוא מרגיש ולא יחשבוהו כאיש בלתי מבין.
ונשמרתם מאד מאותם עזי פנים שבדור, שבמה שמקלקלי' וחוטאי' לחבריהם מהפכים השיטה ואומרים שחבריהם קלקלו בהם ותולים קלקלתם באחרים, כמשל הדיוט אומר שמי שחייב לחבירו אומר שחבירו חייב לו, ועושה המלוה עבד אליו, או שמראה עצמו כאיש אשר צדקה עשה, לא ראיתי כהם לרוע. וקייל"ן אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והטעם לא הוי מפני שעשה לו טובה אלא שאינו מעיז כ"מ שאותו שכנגדו יודע שמשקר, כדפי' ריב"א ב(גיטין נא, ב) ד"ה אין. ואעפ"כ אין לך דור שאין בו עזי פנים כאלו, ולא לחנם סיפר הכתוב מה שאמר מיכה לבני דן, את אלהי אשר עשיתי לקחתם ואת הכהן ותלכו ומה לי עוד ומה זה תאמרו אלי מה לך, שסוף סוף חציפותא היא זו לומר אליו מה לך אחר שעשו לו כך וכך, וע"ז צווח הנביא הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. דהגם שפירשוהו נפעל במקום הקל, נשפט כמו נשבע נלחם נשקף, בכל אלו יש בהם טעם שמסתמא הלוחם הוא נלחם, והשבועה היא בין הנשבעים מזה לזה ומזה לזה, והרואה את חבירו גם חבירו רואה אותו, כמ"ש רד"ק בשרש שקף. אבל הכא ניחא נשפט מהנפעל, שהאומר לא חטאתי מהפך הסרחון והעון כלפי מעלה ח"ו, והוא נשפט ממנו. וכתב בעל תוצאות חיים במאמר המחילה, כפירת החטא חשוב כשתי עונות ע"כ. ואני אומר לא תכלית דבר לעלוקה שתי בנות, כי גם א"ב א"ב לכל הטומאות וסאה מליאה עוונות.