עצה טובה אשמענא לכון לא יהא לכם עסק עם קשה יום ולא יעבור בו נקשה ורעב, וכן אמרו בקהלת רבה סדרא תליתאה (פ' ז') בפ' שמח בחור בילדותך. ביש גדא וטמיע מזלא הידא אתתא בעיא לך וכו'[1]. בתמיהה, זקיטא זקיטא ווי לאימיה[2] (זוהר יתרו דף פ' פירש המעריך ערך זקט, רע המזל) החשמן מאזארי"ני יועץ גדול של מלך צרפת, כשהיו ממנים לצאת למלחמה שרי האלף ושרי גייסות, היה אומר עיקר הכל למנות אנשים מוצלחים במעשי'. ומהר"ם גאלאנאי בסי' כ"ה העלה שמסלקין נכסי הקדש מיד מי שאינו מצליח במעשיו. והשתדלו עם מי שהשעה משחקת לו, כמו שצוה ר"ע לבנו בפ"י דפסחים, ור' יוחנן נמי משום אנשי ירושלים, ובלבד שתכירו בו שהוא ירא שמים, שאם הוא פומבדיתאה רמאה (כתובות דף פ"א ע"א, ופ' חזקת הבתים דף מ"ז), ובעל תחבולות רעות, וגם השעה משחקת לו, שטנא נצח וחטיף מזליה, ומוכחא לי מפ"ק דברכות ד"ז, דלכולי עלמא במילי דידיה קא נצח, ואמרי' ולא עוד אלא שזוכה בדין, שנא' מרום משפטיך מנגדו. ואפילו במילי דשמיא אמרי' ואבע"א שעה משחקת לו שאני, דרשע אפי' צדיק גמור בולע, חציפא נצח לכשרא (ירושלמי דתענית). ואל יקשה לבבכם ממאי דאמרי' בירושלמי בפ' חלק, שאחיתופל צוה את בניו אל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו. שהרי בתלמודא דידן פי' מי שמת, אומרים ג' דברים צוה אחיתופל את בניו, אל תהיו במחלוקת, אל תמרדו במלכות בית דוד, וי"ט של עצרת ברור זרעו חטים, ולא מני הא בהדייהו, משמע דליתא כלל, ופליג אירושלמי. ומריש הוה אמינא דאחיתופל הוה ס"ל כדסליק אדעתיה דרב פפא התם במס' פסחים, דדוקא לאשתתופי בהדיה אבל לא למזבן ולא לזבוני ליה. וכן מצאתי שכתב מהר"ש יפה שם ס"ס כ"ג, והייתי מתחזק בסברא זו בדקדוק הלשון של הירושלמי, שאומר אל תשאו ותתנו עם מי שהשעה וכו'. ולא אמר ולא תשתדלו וכו' כלישנא דר"ע, כי לשון משא ומתן משמע למזבן ולזבוני, כמ"ש בהדיא הר"ן בריש פ"ק דע"ז בגמ' דמתני' דלפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם, שהביא דעת רש"י דאפשר שהוא מפרש לשאת ולתת במכירה לחוד, דהמכירה עצמה יש בה משא ומתן, משא המעות ומתן החפץ, וכתב הוא ז"ל, דבכל דוכתא דאיתמר לשאת ולתת, בין בלקיחה בין במכירה איירי עי"ש. ומ"מ כד מעיינינא שפיר חזינא דמוקצה מדעת אנוש הוא לומר דאחיתופל שהיה אדם גדול בתורה ולימדו ממנו כמה דברי', וישראל יועצים באחיתופל, שלא ידע פירושא דהאי קרא דר"ש אמר ר' יצחק מעשה ידיו ברכת. כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, אלא ודאי או שיש לנו לומר שאחיתופל דירושלמי דבר ברשע שהשעה מחשקת לו, דכל אפיא שוין לרחק ולא לקרב כדכתיבנא, ולפ"ז לא פליג ירושלמי אתלמודא דידן. או צריכין אנו לומר דלגמ' דידן לית ליה ההיא דירושלמי ואית ליה שאחיתופל לא צוה ולא דבר ולא עלה על לבו לצוות את בניו אלא אותם ג' דברים, כי בדבר הזה אדרבה טוב להשתדל עם מי שהשעה משחקת לו, ובלבד שיהא צניע ומעלי, דלאו ברשיעי עסקינן, כי באלו אפי' ר"ע יאמר לא ירד בני עמהם. במשנת חסידים תנן, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע וכו'. וכ"ש לשותף דתרוייהו איתנהו ביה, כי כפי דעת התוס' והרא"ש בההיא דנכסי לטוביה דשכן קודם, כתבו דלא מקרי שכן הדר אצלו, אלא שכן הוא השותף הרגיל עמו במשא ומתן, ושעליו נאמר טוב שכן קרוב. הובא בטור וב"י ח"מ סי' רנ"ג וכן בסי' קע"ה בשנים שבאים לקנות, שכן קודם.
והן אני כפיהו לאל קורא בחיל, לא מהם ולא מהמונם, הרחק תרחיקו ללכת אתם עמם, לחרמ"א לא תקרבו וכ"ש לאשתתופי בהדייהו, כי רחוק מרשעים ישועה, וכתיב בהחברך עם הרשע פרץ ה' וגו'. ולא גרע ממ"ד בגמ' אסור לאשתתופי עם הגוי. דהלא באו מלאכי השרת לקטרג על אברהם אבינו ואמרו אדם שבחרת מע' אומות נתחבר עם הכותי, כמו שהובא בילקוט ראובני פ' וירא, ובחידושי על מס' סנהדרין פ"י סי' קכ"ה ד"ה מאי. כתבתי בזה.
ובפירוש איתמר וגם מכללא ממה שאמרתי, כמה יש להרחיק מהחברים רעים, כי הרבה חברים רעים עושים. עיין זוהר בשלח דף מ"ה ע"ב מ"ש גבי מעשה דיוסי טייעא. ויפה אמר החכם, אמור לי ממי אתה רֵעַ ואני אומר לך מי אתה.
מעשה היה באנוש רומיי שהעכברים גייצו ליה מנעליו, ונבהל על הדבר והלך וסיפר להחכם קא"טון, והשיבו מן התימה יהיה אם המנעלים יכריתו העכברים, אבל ההפך דבר רגיל ואין לך להתפעל בזה, וגדולה מזו היל"ל שהתמיהה היתה אם ימצאו עכברים היכא דשכיחי מנעלים ושן לא ישלחו בם, דמלתא דלא שכיחא היא, כי אפי' שפתא דמרא גייצי כדאמרי' בהוריות, וכן הוא בחברי רשיעי, דבר שאינו מצוי הוא שלא יזיקו למתחבר או משתתף עמהם, והתועלת ושכר יותר גדול שמתקבל מהם להיות ניצולים משיניהם שלא יזיקו, כי הם מועדים להזיק, וצדקה תחשב להם שלא יזיקו, כדאי' בזוהר תולדות דף קמ"א דרי"א, חבל עלייהו דרשיעייא דטיבותא דילהון לאו איהו שלים וכו', וא"ל ר"א דא הוא טיבו דעבד עמיה דלא נסיב מדיליה אבימלך כלום ושדריה בכל ממוניה וכו' ע"כ. ואף הוא ודעימיה חשבו לטובה מה שלא עשו עמו רעה, כמ"ש אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך. ואח"כ אמר וכאשר עשינו עמך רק טוב, ואל יקשה בעינינו מ"ש מרע"ה ולא הרעותי א' מהם. כי כבר כתבתי בזה כל הצורך בפרק דלעיל, שא עיניך וראה שם. ומה שמצינו באדונינו דוד ששלח לנבל, הרועים אשר לך היו עמנו לא הכלמנום ולא נפקד מהם מאומה כל ימי היותם בכרמל, דנראה שהגדיל שכרו על שלא הכלימם ולא נפקד משלהם, ודאי רצה לומר שנהג עמהם חסד דרך כבוד, באופן שלא ישאו בושת פנים והיה להם למשמר באופן שלא נפקד להם מאומה, כמ"ש אח"כ אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה וגו' וישב לי רעה תחת טובה. ויגיד עליו רעו הנער שאמר והאנשים טובים לנו מאד ולא הכלמנו וגו' חומה היו עלינו וגו'. ועוד דלגבי נבל שהכתוב מעיד עליו שהיה רע מעללים, היה אצלו מניעת הרע כטובה גמורה, כאבימלך שחשבה לטובה כנ"ל, ולכן דוד הזכירה הגם דלגבי דידיה לא להזכיר, וקרא כתיב על אשת חיל, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. לא כן הרשעים, כמשל שמשלו הלועזים בספריהם, מהארי שנתקע לו עצם בגרונו, וכפסע בינו ובין המות, ובא השלך גרוב"א בלעז, והוציא בלעו מפיו, ומה היה שכרו שהובטח לו מן הארי, שאח"כ א"ל דייך ששמת ראשך בין שיני ולא רצצתי את מוחך, דיה להצלה שנצלת ולא הרגתיך, וטול וצא לשכרך. ושוב ראיתי שמשל זה כדמותו כצלמו כבר משלו חכמים בב"ר תולדות סוף פ' ס"ד. שאיניה ובה פייס, ר"י ן' חנניא צבורא כד בעיין למימרד במלכות הרשעה, ועל דדרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה וכו'. עד זיל תהא מלגלג ואומר דעיילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם, כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלו' ע"כ. וגם אלה לרשעים שותפים דממשכי אבתרייהו לישא וליתן שלא באמונה, ואף גם זאת מורים היתרא לעצמם ופוסלים במומם, סאתם מלא עונות, ולכן אינם נותנים ואינם מבקשים חשבונות, כי יודעים שפיהם יפה משל חבריהם, ומתוך שאינם עושים אמונה אינם מבקשים אמונה, והכל הולך לטמיון. ואפשר שעל זה צווח הנביא, שוטטו בחוצות וגו' אם יש עושה משפט מבקש אמונה וגו'. שלהיות שאינו עושה משפט אינו מבקש אמונה מאחרים. וגם יובן במ"ש בפסיקתא בפ' דרחב, ועתה השבעו נא לי בה'. ז"ל אר"ש אתה מוצא כל מה שכתוב בישראל לגנאי כתיב ברחב לשבח, ברחב כתיב השבעו נא לי בה'. ובישראל כתיב אך לשקר ישבעו וכו'. והקשה הכלי יקר שם בסוף דף ח'. ועתה השבעו נא לי. בשבחן של ישראל הוא, כיון שהיתה מאמינה אותם וסומכת על שבועתם, ומתרץ שכיון שהיתה רחב נשענת על השבעו נא לי, מורה שהיא היתה יראה וחרדה משבועת שוא ושקר, שאל"כ היה לדון מינה שכמו שהיא עוברת כן יעברו הם עי"ש. ועד"ז נראה שאמר הנביא שאין עושה משפט, ומתוך כך אין מבקש מחבירו אמונה, דכמו שהוא עובר דן שעובר חבירו, ובעונותינו שרבו אנן סהדי שמי שהולך לקנות כלי או סחורה ושואל למוכר שיוויה ומה יתן לו, אינן מבקש אמונה שיאמר לו בתחילה האמיתות ושדבר אמת בלבבו כרב ספרא, כי יודע שישאל יותר ממה שאח"כ יתפשר עמו ויתן לו בפחות. ונמצא שאינו מבקש אמונה. וגם אני מפרש רישא דקרא כמין חומר, שוטטו בחוצות ירושלים ודעו וראו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, דמאי אם תמצאו איש, הלא איתא בזוהר תזריע ריש דף מ"ח, בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם גבר אנוש איש, גדול שבכולם אדם. ועוד למה בחוצות וברחובות, האם היה מחפש חיפוש מנר עצם אדם, כמו דיוגי"ני שהיה אומר אי"גו קב"ירו וי"רום ego quero virum למה דוקא איש, ונ"ל פירושו לפי שידוע מ"ש בגמ' דחד מינייהו עדיף כתרי מינן. ובזה פי' מהרש"א פ' איש ואיש יולד בה. שבציון איש א' הוא איש איש ב' פעמים, א' ששקול כשנים עי"ש. והשתא ז"ש שוטטו בחוצות וגו' בשוקים. במקום משא ומתן, ותראו ראיה בלב, היינו ודעו נא, וגם וראו ראיה בעין, אם תמצאו איש, כלומר לא מיבעיא איש ואיש, דהיינו חד ועדיף כתרי, שלא תמצאו ולא תבקשו כל כך, כי אפילו איש פשוט שיהיה א' וכדאי לעצמו לא תמצאו. וגם לא תמצאו איש, וכ"ש 'אדם' גדול שבכל השמות.
דיוגינ"י הפילוסוף היה אומר שמעולם לא שב לביתו תם וטוב שוה כמו שיצא מן הבית, כי כשל ברחוב אמת, כמו שהיה אומר רב בפ"ק דסנהדרין מענין אחר, כד הוה עייל לבי דינא, הלואי שתהא ביאה כיציאה, פירש"י שאחזור לביתי כיצירה שיצאתי מביתי בלא חטא, שלא אטעה ולא אענש ע"כ. וכלי יקר במלכים א' י"ג פירש ע"ד הדרש יתור לשון דקרא, וילך בדרך אחר ולא שב בדרך אשר בא בה אל בית אל. שלא שב בדרך ישרה וזכאית אשר בא בה אל בית אל, ולעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שתהא ביאה כיציאה, מה ביאתו בלא חטא אף יציאתו בלא חטא, כדדרשינן בפ' המקבל בפ' ברוך אתה בבואך וגו'. רשויות קתני יציאה וביאה דעוה"ז ועוה"ב, דההוא עלמא ביתא, כמו שכתבתי בזה בחלק א', ובמלתא דרב הנזכרת דכד הוה עייל לבי דינא הוה דחיל לבוא לידי טעות, והוה אמר הלואי שתהא ביאה כיציאה, הבנתי שלזה ממש נחית שלמה, במ"ש בד"ה ב' א'. עתה חכמה ומדע תן לי ואצאה לפני העם הזה ואבואה כי מי ישפוט את עמך הזה הגדול. דיש לדקדק מ"ש ואצאה לפני העם הזה ואבואה, דמה זו יציאה וביאה, היל"ל אוציא ואביא העם הזה. ע"ד אשר יוציאם ואשר יביאם, או היל"ל ואצאה ואבואה לפני וגו'. ועוד דיהיב טעמא כי מי ישפוט את עמך וגו'. אלמא משמע דשלמה היה מיראי הוראה ומפחד תמיד כמו רב לטעות בדין, וז"ש חכמה ומדע תן לי ואצאה לפני העם הזה ואבואה, כלומר תן לי חכמה שלא אטעה בדין ואצאה וגו' ואבואה, שתהא ביאה שוה ליציאה בלא חטא, כי לדון צריך צילותא רבה, כי מי יוכל לשפוט עמך הגדול הזה אם ה' לא יתן חכמה לשפוט בצדק, שאין לנו מקצוע בתורה יותר מהם, ובהכי מדוקדק שלא אמר ואצאה ואבואה לפני העם הזה, דאז הוה משמע שיציאתו וביאתו מוסבת לפני העם, אלא הפסיק ביניהן ור"ל ואצאה לפני העם הזה ואבואה לביתי, שתהא ביאה כיציאה כאמור והוא דקדוק נכון.
וגם תלמדו לזכ"ר בזכיר"ה אחת שלא להתגרות עם שום אדם, ובפרט עם רשע שהשעה משחקת לו, לא הוא ולא שכרו, והרבה הזהיר בזה גם הגאון המאירי בספרו, מקרוב בא לדפוס על מס' מגילה בסוף דף ח' שבספר. ועיניכם תראינה מ"ש בס' החסידים סי' תתשע"ב. שאין המזיקין מתגרין אלא במי שמתגרה בהן. ולעולם להשתתף עם אחרים בשותפות שהוא למשך זמן, אין דעתי נוחה בזה, כי קדירה דשותפי לא קרירא ולא חמימא, כדאמרי' בעירובין דף ט', ובמס' בתרא דף כ"ד ע"ב. ופירש"י שזה סומך על זה. וכ"כ שם בפ' המוכר פירות רשב"ם דף צ"ט, גבי שמא יתן להם דרך עקלתון, שכל א' משתמיט וסומך על חבירו. ומהאי טעמא נמי כתב המרדכי פ' לא יחפור, שהרבים מוחזקים נגד היחיד, עיין משא מלך דף ן'. ולכן מזוזת רבים נבדקת פעמים ביובל, כדאי' בפ"ק דיומא דף י"א. ופירש"י שכל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה, שאם תטריחו יהא כל א' אומר יעשו חבירי ע"כ. ונמצא היזק השותפות מצוי, והוי ממש כפושרין דלא קרירי ולא חמימי, דאמרי' בפרק כיסוי הדם, א"ר יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין. והיינו דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו, שלא יתעסקו הלויים בעבודת כהנים, ויהיב טעמא בעל החינוך בפ' קרח סי' שצ"ג, כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בה וכו' יע"ש. והואיל ויליפינן מתקנתא אפי' מהבריות הפחותות, כמ"ש העיקרים במ"ג פ"א, וגם למדנו עיקר רפואות מבהמות חיות ועופות, כמ"ש המטה דן בויכוח ד' סי' רנ"ד, וקרא כתיב מלפנו מבהמות ארץ, כמו שהרחבתי הדיבור בזה הענין בדרושי פ' יתרו, וגם ראה ראיתי להרמ"ע במאמר חיקור דין ח"ב פ"ג. שלימדנו חכמה ורמזים לתחיית המתים וקרני ההוד מתולעת המשי, וכן בזוהר ממשל משלים מזה התולעת, כמו בריש פ' בראשית דף ט"ו ע"א ז"ל, בהאי זרעא דמשי דארגוון טב דאתחפי לגו, ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכולא וכו' עי"ש. וכ"כ בפ' וישלח דף קע"ט ע"א ז"ל, תו אל תיראי תולעת יעקב. מה תולעת לית ליה לבריה דעלמא כהאי תולעת דמשי דסיסטרא, דמינה נפקי כל לבושי יקר סיסטרי דמלכין וכו', כך ישראל וכו'. אף אני אביא דוגמא ומשל לענייני זה של קדירה דשותפי מתולעת זה, שכאשר ב' תולעית עושים אגודה יחד ועולים בקנה א' אין שותפותם עולה יפה והבית הנפעל ונעשה בין שניהם הוא בית רעוע והמשי גרוע, זבורית מהזבורית, ונקרא דופי"ון בלעז, כפול ומורכב יחסר המזג, לא יצלח למלאכה כל כך כמו בית מושב העשוי מתולעת א' לבד. וכן אני אומר על הרוב בקדירה דשותפי, היא הבית שנתרועעה והיא לא תצלח ח"ו, שכל א' סומך על חבירו וה"ז חמר גמל, זה פונה למזרח וזה פונה למערב, וכמה דעות במד"ה, ואם הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ק"ו הקונה שותף, כמ"ש רבינו סעדיא להשיב להאפיקורוסים שעושים שותף להקב"ה בבריאת העולם, ומשתפים אותו עם דבר אחר, ככתוב לעיל בפרק ח', והוא השתעבדות וחפשיות מורכב דגריע, כיון דצד חירות אינו ניכר לעצמו, דומה קצת למ"ש הרב"י א"ח סי' תרפ"ט, ובעונותינו שרבו ניסיתי בלא חכמה, בכמה מעשים ונסיונות של שותפים שבאו לפני לדון, שבתחילה נכנסים בפתח א' ובלב א' ולבסוף יוצאים בכמה פתחים, קינים ופתחי נדה ובמריבות גדולות, וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן (כתובות דף ו' ע"א), אלו באים מכאן ואוכלים ואלו באים מכאן ואוכלים, אלו נטלין ואלו מניחין מש' דמנחות פי"א. מנה מונח ומנה מוטל (פ"ק דביצה) הראשון אכלו האחרון עִצְּמוֹ (ירמי' ן'). ומן התחברות יעשה מרמה (דניאל י"א). וכלן אוחזין, זה מתפ"ס ועולה וזה מתפ"ס ויורד, ובאים לידי שבועות, והרי הן מחוללין על המעות. ועוד רעה חולה שיש להם צרות עין זה על זה, ולא בכל עת אוהב הרֵעַ, כסבור זה מגורל נחלתי יגרע. ובא זה ואיבד את זה ח"ו רחמנא ליצלייכו מהאי דעתא. ובענין השרטוטים שכתב הזוהר בפ' יתרו טובא אשכחן שכתב, דטב איהו לשותפו ורווחא אשתכח ביה, אבל נכתב בגליון הזוהר, זוהי חכמת הפרצוף שהיה יודע האריז"ל, ואין אתנו יודע עד מה.
ואחוד לכם חידה ודבר משל, שכתב הר"ב ערוגת הבושם פ' ל' ז"ל, מזה שמעתי שא' מבעלי העסקים היה חפץ להשתתף עם חבירו ושלח לימלך בזקן א', והזקן שלח לו זרע של פול המצרי, פאסול"י בלעז, כלומר עשה יחידי עי"ש. ומאי דאמרי' בפ"ג דתענית גבי חוני המעגל, אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא, אינו לעניינינו כלל, דהתם בכבוד חוני איירינן שלא נהגו בו כבוד כבתחילה, ומשום הכי לא גרסינן שם או חברותא כחברי דאיוב או מיתותא. אבל בפ"ק דבתרא אמרי', אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא כחברי דאיוב או מיתותא, וקשה טובא וכי אפשר שהמיתה עדיפא, והלא קרא כתיב כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת. אך נ"ל פירושו במ"ד בילקוט קהלת, ר"מ כד הוה פגע בחד הוה אמר שלמא לך מארי דמותא. בתרי שלם מארי דקטטה. בתלת שלם לכו מארי דשלמא. וזכורני מפי חכם חן. היושב בדד לא אל החיים יחובר. והוא פרא למוד מדבר. והשתא אתיא שפיר מלתא דרבא או חברותא כחברי דאיוב, שאהבתם שלימה ולבם שלם, או מיתותא לישב יחידי דהוי מיתותא. וכדברי ר"מ דכד הוה פגע בחד קרי ליה מארי דמותא, ובעונותינו לא נפישי אחי ומרחמי כחברי דאיוב לא אבב חנואתא ולא אבב בזיוני, ושנים היו דיוני"גייו הזקן מלך סיראק"וזה, שהיתה אהבה עזה ביניהם וכרתו אמנה ביניהם, וחד נעשה ערב על חיי חבירו שנתחייב ראשו למלכות, ושאל ממנו זמן לילך לצוות אל ביתו, וחזר לזמן המוגבל וחס לחיי חבירו לפוטרו מן הערבות יותר מחיי עצמו עד שהמלך נשאר משמים בתוכו, לא זו שפטרו מן המיתה, כי אף זו שרצה להתחבר עמהם, ועד השלישי הוא בא.
אמנם יש דרך ישר לפני איש, שותפות של אקראי, נכנס ויוצא בכי טוב, מה טוב אם יתהלך במשרים, איש יעשה יצליח, כי איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, אינו דומה יחיד העושה לרבים העושים, ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכתם ולא יצאו חוץ ממחיצתם. דאיידי דנפיש אפחזייהו שלטא ביה עינא בישא, והכל כפי מה שהוא אדם, אם זך ואם ישר פעלו, כי דבוק לצדיקים טוב, ואומר לדבק טוב הוא.
- ^ רבי שמעון בן יוחאי אומר, לאחד שהיה מפסיל בנשים (מתנות כהונה: פוסלן לאמר אין בהן אחת ראויה לי) ושטוף בזמה, והוה אמר הידא איתתא אנא בעי לה, הדא איתתא אנא בעי לה (פי' איזה אשה ראויה שאני רוצה אותה וחפץ בה), הזקין ובקש לשא אשה, אמרו לו ביש גדא וטמיע מזלא, הידא איתתא בעיא לך כדון, נחירך קטיף, אודנך יקירין, ועיינך כהיין (מ"כ, רוע המזל וטמון המזל, איזה אשה תרצה לקחת אותה מעתה, נחירים שלך נוטפות ואזנך כבדים משמוע, ועינך כהות מלראות, מעתה כל זה אינו מועיל לך מה שיה היה וכאשר יורדת יירדת), כך כי על כל אלה יביאך האלהים, לאחד שהיו לו שדות וכרמים ולא היה מפריש תרומה ומעשרות, הזקין וירד מכל נכסיו, אמר אלו היו לי שדות וכרמים ולא הייתי מפריש תרומה ומעשרות. אמרין ליה כדון מה דהוה הוה, כך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט.
- ^ זקיטא זקיטא, ווי לאימיה דלההוא אתר אוביל ליה. (זקיטא זקיטא (מין שרץ) ! אוי לאמו שהובילה אותו לאותו מקום!).