וביותר ידאג אדם על המיתה, שאין ודאות כמיתה עצמה, ואין אפשרות כיום המיתה שהיא מכוסה מבני אדם (פסחים נד, ב). ובאפשר קאי בכל שעה ח"ו. וזה לענ"ד בפ"ק ד(ברכות ה, ב) גבי "ר' אליעזר חלש, אעל לגביה ר' יוחנן וחזייה לר' אליעזר דהוה בכי, וא"ל להאי שופרא דבלי בארעא קא בכינא, א"ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו, אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, א"ל לא הן ולא שכרן וכו'". ויש לדקדק על לשון "על דא ודאי קא בכית" דקאמר, דמי חשיב ר' אליעזר בעיניה דרבי יוחנן שיאמר שקר. ועוד מהו לישנא דקאמר תלמודא "אדהכי והכי וכו'". אמנם ידוע מעשה דיאודה בר נתן בפ' הרואה (ברכות ס, א), "דהוה אזיל בתריה דרב המנונא, חזייה דהוה קא מתנח, א"ל יסורין קא בעי ההוא גברא וכו'". דכל מה שדואג מביא רעה על עצמו, כמ"ש "ודורש רעה תבואנו" (משלי יא, כז). וכן כתוב (סנהדרין ק, ב) "אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום (משלי כז, א)". ורק את המות הזה הוא ודאי, שאין מי שיקוה שלא ימות, וזהו שכשא"ל "על האי שופרא וכו'". א"ל ר"י על דא שהוא ודאי קא בכית, זו אינה בכיה של חנם ובכה גם הוא. ואפשר שלזה נחית פירש"י שכתב ז"ל, "על זה ודאי יש לך לבכות" עכ"ל. וכן בהקדמת ה(זהר חלק א ד, א), "אשטתח ר' חייא בארעא ונשק לעפרא, ואמר עפרא עפרא כמה את קשי קדל, כמה את בחציפו, דכל מחמדי עינא יתכלון בך, כל עמודי דנהורין דעלמא תיכול ותידוק וכו'". ואחר שידע שהיסורין שבאו עליו לא באו מגרמא דידיה, דמאי דאיתנח ובכה היה על ההוא שופרא, ולא כיאודה בר נתן דא"ל רב המנונא דיסורין קא בעי, וא"כ היו יסורין של אהבה או יסורין דלא הוו מגרמא דידיה, אז בתר הכי א"ל "חביבין עליך יסורין". דאילו היו יסורין שהבאת על עצמך לא הייתי שואל, שאתה גרמת, כי כיון שאתה מתאנח עליהן ודאי שיסורין קא בעית, וגם אני לא הייתי מתפעל ומתטפל כי אתה עשית ועליך לתקן, אבל עכשיו שלא באו מגרמא דידך, אמור נא לי אם חביבין עליך, וכששמע שא"ל "לא הן ולא שכרן, יהב ליה ידיה ואוקמיה". וזהו לישנא "אדהכי והכי וכו'". ונפקא מינה שלדאוג על המיתה לא הוי כשאר דאגות דשומר נפשו ירחק מהם, כמו שאכתוב בחלק ג' פ' כ"א. אלא ניתי דוא"ג זה לעלמא דאתי, כי במקום רעדה זו שם תהא גילה לבסוף, וישחק ליום אחרון. וז"ש במדרש, "בראתי אותו מן העליונים ומן התחתונים, שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות" וק"ל. וכן השיבו חכמי הנגב לאלכסנדרו במס' (תמיד לב, א). עיין עירוך ערך תו, (וכמוהם כתב איפוק"רטי, מי שירצה להחיות נפשו ימית אותה, אלא שנראה מכוון שלו על הסיפוק וההרחקה מתענוגים, כפירוש שפירש מהרש"א שם במס' תמיד). וכן ב(זהר חלק ג ע, א) פ' אחרי מות, "ושבח אני את המתים שכבר מתו, אמאי שכבר מתו, אלא שכבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמאריהון". ולזה אני נותן בו סימן מ"ש מהרח"ו בכוונת ברכת אשר יצר, חל"ל בגימטריא חיי"ם, שהוא חיות הנקבה וכו'. ולדידי רומז ונרמז ג"כ שמי שעושה עצמו חלל ולבו חלל בקרבו יחיה, כדאמרי' (תמיד לב, א) "שאם ימות יחיה". וחיים יתנו לו מן השמים. ובעל מקדש מלך בפ' בראשית דף ו', ומהספר דף כ"א ע"ב כתב, "חלל בגימט' חיים, ששם החיים הנצחיים, והקליפות נקראים מות, לפי שהם מסיגי המלכים דמיתו וכו'. והחכמה תחיה את בעליה, שכן חכ"ם בגימ' חיי"ם, וחכ"ם "חי "כשהוא "מת, שאם ימות יחיה, וגם שהצדיקי' אפילו במיתתם קרוים חיים, כדאמרי' בפ' מי שמתו (ברכות יח, א) בפ' "והחיים יודעים שימותו" (קהלת ט, ה). פירש"י "יודעים שימותו, נותנים בלבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העבירה. והרשעים אינם יודעים מאומה, עושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים"" עכ"ל.