והואיל ובמקום ענוה לא שליט יצרא בישא, וזה שענו"ה גימט' סמא"ל, כמ"ש הזוהר והאר"י ז"ל, ולכן כתב הרמ"ז בפי' הזוהר פ' וישלח דף קס"ו, הובא ג"כ בס' אמונת חכמים פ"ט, והרב אור ישראל הובא לשונו בס' מקדש מלך בפי' סבא דמשפטים, דף פ"ד מדפי הספר, מטי לה משמיה דהר"ר אברהם הלוי ז"ל שהוא תלמידו של הרמ"ק, שמזמור ה' לא גבה לבי, אמרו דוד בסי' (תהלים קלא, א). כי הגאוה חלק הס"מ אל זר, והענוה מחליש כחו, ואין ס"מ שולט עליו, וז"ס "בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קל"א" (בבא קמא צב, ב). וכ"כ המקדש מלך בפ' בראשית דף ט' ע"א, מהספר דף מ"ד ע"ב, "מי שיש בידו מדת הענוה גימט' קל"א, לא יירא מס"מ שגימט' קל"א" ע"כ. וכ"כ בשם מהרח"ו בפ' וישלח, בדפי ספרו דף קפ"ב ע"ב. וכן בהדיא ב(זהר חלק א רב, א) פ' מקץ, "יצה"ר לא שריא אלא באתר דאשתכח חדוה וחמרא וגסותא דרוחא" ע"כ. ועיין לקמן ח"ג פי"א. ולכן נ"ל שפתח בה', "ה' לא גבה לבי" כי אין שטן אין פגע רע. אמנם בחידושי פ"ג דמכות הקשיתי עוד איך מלאו לבו של בועז לפתוח ראשון שם ה' בשאלת שלום בשם לקוצרים, שאמר "ה' עמכם" היל"ל עמכם ה' כמו שא"ל יברכך ה', ואף כי בזמן הקציר, שאמרו בירושלמי דיבמות (דף ע"ז ע"ב) פ' האשה שהלכה, אמתניתין בהא לא שמענו אלא בבואה מן הקציר, ולמה קציר, א"ר מנא דאונסה שכיח בקציר וכו', ורבנן אמרין דריחשא שכיח. פי' נחש. ותרצתי שנ"ל דדוקא הקפידו בשם שיש בו תוספת אות הנושאת מלה אחרת סמוכה לה, כמו לה' קרבן, שיש בשם למ"ד שקורין אותה המדקדקים למ"ד הקנין, שהשם בלמ"ד יש לו קשר לאיזה דבר, וצריך שיסיים הדבר שיהיה לה', וכשיאמר לה' ולא יפרש דבר מה, אין לו משמעות והוי כמזכיר ש"ש ח"ו לבטלה. אבל שם ה' לבדו בלא הצטרפות אות אחרת המצטרכו לסמיכות תיבה או ענין, אה"נ דאין שום חשש מהחששות הנזכרות, שאפילו לא יספיק ח"ו לגמור את הדבר, יש לשם ה' שקרא משמעות, דהיינו שקרא השם שיהיה עזרו ומגינו, ע"ד שאמרו (ברכות סג, א)[1] גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי. ואין קפידא לישא אותו על שפתיו ראשון בשאלת שלום, ובפרט באותם הימים שחשבו להשכיח את עמי שמי, עיין יפה מראה סוף ברכות, וב(זהר חלק ב פח, א) פ' יתרו, "אסיר ליה לב"נ לאדכרא שמא דקב"ה בריקניא וכו'. רא"א לא אצטריך למידכר שמא קדישא אלא לבתר מלה, כלומר על מלה, דהא שמא קדישא לא אידכר באורייתא אלא בתר תרין מילין, דכתיב בראשית ברא אלקים וכו'". דיש לדקדק אמאי תני "אלא בתר מלה" והדר מפרש, כלומר על מלה, ועוד איהו קאמר בתר מלה, ומביא ראיה מפ' דבראשית דהוי בתר תרי מילי, לכך נ"ל דה"פ לאו דוקא בתר מלה, אלא כלומר על מלה, דהיינו שהשם לא יהיה נזכר בכדי אלא על איזה ענין, שאם יקרא השם שיהיה בעוזריו מקרי על מלה, והמכוון אינו דוקא בתר מלה אחת, אלא שהשם יחול על איזה מכוון, ולכך מייתי פסוק דבראשית על עיקר הלימוד, שהשם לא יהיה לבטלה, ומ"ש בפ' גיד הנשה (חולין צא, ב) דישראל מזכירים שם ה' בתר ב' מלות. הוא ענין אחר על שירה ושבח.
חזרנו על כל המקרא, שחכמים חשו טובא לחשש מיתה אפי' רגע כמימריה, וכן אמרו בש"ר בשלח פ' כ"ג. "כיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה, א"ל הב"ה יקדמו בני תחלה וכו'. וכך דוד אומר קדמו שרים. אלו ישראל, אחר נוגנים מלאכים, ולמה כך, אמר הקב"ה לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה, אלא מפני שבשר ודם הם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים חיים וקיימים" ע"כ. וכתב בעל ווי העמודים פ' כ"ז דף מ"ב ע"ג. "שישראל היו מצטערים שאין הקב"ה מקדים שירתם בשביל חיבתם רק בשביל חשש מיתה, משה רימז להם ענין תחה"מ ואמר אז ישיר, שישירו לעתיד לבא" יע"ש. אמנם כתב מהר"ש יפה בפי' המדרש הנזכר, "שמ"ש הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם, לפייס דעתם קאמר ואעפ"י שאין האמת כן, מותר לשנות מפני השלום וכו'" ע"כ. ודבריו מוכרחים ממ"ד בפ' גיד הנשה (חולין צא, ב) "חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, ישראל מזכירים השם אחר ב' תיבות, ומלאכים אחר ג' תיבות". וכמה מדרשים מוכיחים זה, ומ"מ אני אומר דאעפ"י דעיקר הטעם שמקדים שירת ישראל משום חביבותם, אעפ"כ גם אימת מות ג"כ הוא טעם כעיקר ולקושטא קאי. ותדע שאל"כ לא היו המלאכים מפייסין דעתן בזה, והקב"ה לא היה מפייסן ודוחה אותם בקנה ובטעם שאין מתיישב על הלב, ואמרו בב"ר "שאלישע אמר לשונמית, לעת הזאת כעת חיה. ולא אמר כמלאכים שבישרו את שרה, שוב אשוב אליך. אמר אלישע המלאכים קיימים וחיים לעולם. אבל הוא בשר ודם, היום כאן ולמחר בקבר. בין חי בין מת, כעת חיה את חובקת בן" ע"כ.
- ^ (גירסת העין יעקב)