והנה בפ"ק ד(נדרים י, א) "תניא רש"א מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה. לה' שלמים, ת"ל קרבן לה' (ויקרא א, ב). ומה זה שלא נתכוין אלא להזכיר ש"ש על הקרבן, אמרה תורה קרבן לה', לבטלה עאכ"ו". ובת"כ פ' ויקרא פ' ב' פרשתא ב' פיסקא ד' איתא בשינוי לשון. וכפי הנראה מפי' רש"י בגמרא שם, הטעם משום חשש המלכה, וכדאמרינן לעיל מיניה, תקינו רבנן כינויי וכו' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן. וכן הביא טעם זה מהרש"א בשם צפנת פענח בפ"ק ד(מגילה ט, א), גבי מעשה דתלמי המלך עי"ש. דחיישינן להמלכה רגע כמימריה, עיין רש"י במס' (שבועות לט, א) אדאמרי' אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד, שכתב "ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו" ע"כ. והרמב"ם בספרו הגדול סוף הל' תמורה נותן טעם למקדיש ופודה לעצמו שמוסיף חומש, וכן לעושה תמורה שהוא ותמורתו קדש, "לפי שטבע האדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואעפ"י שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם, והעושה תמורה אפשר שיחליף היפה ברע" עי"ש. ומה שאנו מתפללים "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" מלפנינו קודם שנעשה, ומאחרינו אח"כ שלא יביאנו לידי המלכה וניחום לעשות לנו תועה, דוגמה למ"ש רש"י בפ' ראה, בפי' לא תאמץ [את לבבך] ולא תקפוץ (דברים טו, ז) עי"ש[1]. ולכן הגיד הכתוב שבחן של ישראל ב(דברי הימים א כט, ט). "וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'". וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, וריבותא דגבי דוד לפי שידע שגמר המלאכה לא יהיה בימיו ולא תראינה עיניו, ואעפ"כ שמח שמחה גדולה. וכן חיישי להמלכה מידי דברו בפ"ק ד(נדרים ז, א), בבעייא אם יש יד לבית הכסא כשאמר הדין לבה"כ והדין ולא אמר נמי, עיין טור וב"י א"ח סי' פ"ג ולבוש שם. וכ"כ בעל קרבן אהרן במקום הנז' בהבנת לישנא דתלמודא דלעיל, אלא שלפי נסחא דהתם בת"כ, יהיב טעמא דבשעה שאמר לה' לא היה דבר שינשא עליו שם ה', ונמצא שאז מפיק ש"ש לבטלה עד שיאמר קרבן, ומפני זה הזמן המעט שעובר בין אומרו לה' לאומרו קרבן, לז"א שלא יאמר לה' קרבן עי"ש. ולא ניחא לי בהאי פירושא, כי בהדיא אמרי' בפ"ג ד(סוכה לח, ב), אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' וכו', וא"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת. בתמיהה, הכא והתם אמרי אסוקי מילתא היא ולית לן ביה, ורבא נמי לבתר דשמעה מרב ספרא הדר ביה, כמו שהוכיחו התוס' ממלתיה נגד אביי בסוף פ' מצות חליצה (יבמות קו, ב) (ד"ה רבא אמר). ויש ליישב ולכוין דבריו למ"ש נזר הקדש בב"ר פ' א' סי' י"ז, ומלשונו לא משמע כן, והתוספות קיימו גרסתינו בגמ', ומשמע מדבריהם שם דמשום פשיעה מטינן לה דילמא פשע ולא מסיק דיבוריה, ומשום דעיקר מכילתין בנדרים נקט לפרושי בנדרים דוקא, וכן הוא בהדיא בתוס' ישנים ד(יומא לט, א) פ"ד ז"ל, ואומר לה' חטאת. הקשה הר"ר אלחנן, אמאי לא קאמר חטאת לה', שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ"ק ד(נדרים י, א) לא לימא אינש לה' קרבן וכו'. דילמא פשע ומדכר ש"ש לבטלה. ואומר ר"י דשאני הכא דכתי' אשר עלה עליו הגורל לה'. והרי עשהו חטאת, ומסיים הרמ"ז התם במשנה דיומא בשם הריטב"א, "מדרבנן הוא שמא יפשע, וכ"ג זריז הוא וגם הסגן או ראש ב"ד יזכירוהו, ועוד י"ל דהכא אם יאמר רק לה' הוא סיום הגורל, אבל התם הוי ש"ש לבטלה" ע"כ. הרי דמשום פשיעה הוא, דאי משום המלכה הגורל עושהו חטאת ולא השם עושהו חטאת, ולא שייך המלכה להקשות מהתם. אבל השל"ה במס' (פסחים קנא, ב) כתב "נלע"ד לפרש דילמא אמר לה' וטרם אומרו קרבן ימות, כי אין אדם בוטח רגע כמימריה" עכ"ל. וכן מצאתי להר"ב בית יעקב בתשובה ס"ס קמ"ב, שסמך שתי ידיו על פירוש זה לענין דינא בענין ברכת הלבנה. הרי לפנינו מכל האמור ג' דיעות בדבר כפי גרסתינו בגמ', איכא דאמרי משום המלכה, ובחטאת ואשם ודומיהם שהם חובה להביא, איכא למיחש שמא ימלך להניח בהמה זו ולהביא אחרת כדמשני מהר"ש יפה, הובא ג"כ משל"ה שם, וא"ד משום פשיעה, ובכהן גדול דזריז הוא ואיכא נמי סגן וראש ב"ד שיזכירוהו ליכא למיחש. ודיעה ג' משום חשש מיתה כרגע. ובימי חרפי פירשתי המשך קראי שאמר דוד, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי (תהלים קטז, יב). שכיוון לצאת מכל אלו הדיעות, ואמר מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כלומר עלי לשלם כל תגמולוהי ולהביא קרבן, ואני מוכן ומובטח בזה, ואעפ"כ כאשר כוס ישועות אשא, זו מדה טובה, כמאמרם ז"ל בילקוט. אז ובשם ה' אקרא, שאין אני מזכיר שם ה' אם לא אקדים הדיבור לצרף לשם ה', וז"ש ובשם ה' ולא אמר שם ה' אקרא, דובשם ה' משמע שהוא קורא קריאתו עם שם ה', ואינו מתחיל בשם, וזה משום זהירות, הגם שאיני מתירא מהמלכה כמאן דס"ל האי טעמא, כי יודע אני בעצמי שאיני נמלך כי נדרי לה' אשלם, וגם לא משום פשיעה, כי נגדה נא לכל עמו שמזכירים אותי, כדאמרי גבי כ"ג דאיכא סגן וראש ב"ד שמזכירים אותו, וגם לא משום חשש מיתה כרגע, כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ודוד קרי אנפשיה חסיד. אנה ה' בה"א לשון הודאה (כמ"ש רד"ק), כי אני עבדך. כמו שפירשו רד"ק עצמו בסי' פ"ו משני פנים, א' שהרגלתי עצמי בעבודתך, ועוד כי היה בטבעי ג"כ כי אמי היתה אמתך ע"כ. ויאמר לפי דרכי אעפ"כ לא אפתח בשם ה' תחילה, לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, שאני אומר תודה לה' ולא לה' תודה וכו'. הכל כנז'.
וגם אפשר להפך השיטה, שדוד אמר שכל כך היה בטוח בעצמו שלא היה נמנע מלעשות תחילה הקריאה שלו בשם ה', והיה מתחיל בשם ה', וז"א ובשם ה' אקרא, ר"ל תחילת דיבור, ויהיב טעמא משום דלא שייכי ביה שום א' מהג' דעות הנזכרות כנ"ל. אבל הדרך הא' נ"ל יותר נכון, וזה כמה שנים, יותר מארבע ועשרים שפירשתי לפי דעות וסברות הנזכרות מ"ש ב(זהר חלק ג רסז, ב) פ' ואתחנן ז"ל, והיו הדברים האלה (דברים ו, ו). ר"י פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה מציל עני וגו' (תהלים לה, י). האי קרא דוד אמריה ברוחא קדישא, כל עצמותי. וכי מאן חמא גרמיה דאמרו שירתא, אלא האי קרא בזמנא דקב"ה זמין לאחייא מתייא, וזמין קב"ה וכו' כמד"א ועצמותיך יחליץ (ישעיה נח, יא). כדין זמינין אינון שירתא. מאי שירתא אמרי, ה' מי כמוכה. מקדמי שירה מעליא ממה דאמרו ישראל על ימא, דהא אינון לא אידכרו אלא לבתר תלת מילין, מי כמוכה באלים, והכא אינון מקדמי לשמא קדישא, דכתיב ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו. דא יצה"ט מיצה"ר, בגין דיצה"ר תקיף הוא כאבנא, דכתיב והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו, כו) עכ"ל. דקשה לו איך מקדימים בשירתא שמא קדישא, ה' מי כמוך. והא לא יאמר אדם לה' קרבן, משום חשש מיתה רגע כמימריה, ובא כמתרץ דמיירי בזמן התחייה, דסמי מכאן חשש זה, ואיך ידע דוד זה, אמריה ברוחא קדישא, וגם סמי מכאן חשש המלכה ופשיעה, כי אז מציל יצה"ט מיצה"ר, ואינו שולט היצה"ר שיוכל לבא לידי המלכה ופשיעה, דכתיב והסירותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו, כו).
- ^ יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר לא תאמץ, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה, לכך נאמר ולא תקפוץ.