נתיבות עולם/נתיב התוכחה/א

בספר משלי (משלי, כד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. שלמה המלך רצה לומר כי האומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לקללה מן הכל. וזה כי כאשר הוא אומר לרשע צדיק אתה, והרי מחליף האמת בשקר בדבר כמו זה לומר לרע שהוא טוב וכדכתיב אמרו לרשע רע, ולפיכך האומר לרשע צדיק אתה ראוי הוא שיבאו עליו הקללות כאשר הוא אומר על הרע שהוא טוב וכמו שיתבאר בסמוך דבר זה. ולמוכיחים ינעם, פי' מי שמוכיח את חבירו בדברי תוכחה עד שהוא רוצה לסלק הרע מן הרשע, וכמו שהוא רוצה להחזיק הנועם והטוב ולפיכך למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. ומה שאמר ולמוכיחים ינעם בלשון רבים, מפני שבא לומר שלא יאמר, אחר כי התוכחה הוא מוטל על הגדול אבל הקטן יכול לומר אם אני מוכיח ליחיד או לרבים דבר זה כאלו נוגע בכבוד הת"ח כאשר אדבר לפניו, ולפיכך אמר ולמוכיחים ינעם כי קטן וגדול שם הוא, וכמו שאמרו (ברכות דף יט:) במקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, ולכך אמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב בלשון רבים:

ובמדרש מפרש ולמוכיחים לשון רבים על המוכיח ועל המתווכח, וכך אמרו במדרש זה שאמר הכתוב אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים וכתוב אחד אומר ולמוכיחים ינעם אלא כל מי שיודע שחבירו רשע ומלא עונות ואומר לו צדיק אתה ראוי שיבא עליו כל הקללות שבתורה יקבוהו לשון קללה דכתיב מה אקוב וגו' אבל מי שהוא מוכיח חבירו שיחזור בו נוטל ברכות שנא' ולמוכיחים ינעם ואותו המתווכח אם קיבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות שנא' ועליהם תבא ברכת טוב עליו אין כתיב כאן אלא עליהם המוכיח והמתווכח לכך הוכיח משה את דורו ע"כ. וביאור זה, כי המוכיח בשביל שמסלק הרע ומביא הטוב בעולם ולכך ראוי הוא לברכה, והמקבל תוכחה בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו ראוי אל הטוב והוא הברכה. ואמר שם כי המקבל תוכחה נעשה חכם, כי המקבל תוכחה שהם דברי חכמה מן המוכיח א"כ הוא מקבל השכלי, ובזה הוא מוכן לקבל השכל ג"כ ויהיה נעשה שכלי. וזה שאמר שלמה (משלי, טו) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. כי בודאי השומע תוכחה הוא גובר על גופו החמרי ומקבל השכלי ולכך בקרב חכמים תלין:

ועוד יש להבין מה שכתוב ועליהם תבא ברכת טוב, כי ראוי דברי תוכחה שהם דברי יושר לברכה מן הש"י. וכך אמרו במס' תמיד (דף כח.) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם. ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנא' עיני בנאמני ארץ וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של מקום שנא' מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון ולא עוד אלא שמושכין (אחריו) [עליו] חוט של חסד שנא' אחרי חן ימצא. ר"ל כי ראוי שיקרא כאשר מוכיח את חבירו דרך ישרה, כי זה שהוא אינו הולך בדרך הישר והוא מוכיח אותו שילך בדרך הישר, בודאי המוכיח נקרא שהוא הולך בדרך הישר לגמרי כאשר הוא רוצה להדריך את חבירו שילך בדרך הישר אם כן אצלו נמצא יושר לגמרי. וכן אדם שמקבל את התוכחה והוא איש אוהב תוכחות שהם דברי יושר, נקרא שהולך בדרך ישרה שהרי מקבל דברי תוכחה שהם דברי יושר ומקבל אותם. ואין התוכחה דומה לאדם שהולך מעצמו בדרך הישר, כי זה שהולך בעצמו בדרך הישר אינו דבר מחויב ולפיכך נקרא דרך הישר כאשר אוהב את התוכחות, אבל כאשר מקבל את התוכחה דבר זה הוא מחויב וזהו דרך הישר לגמרי. ואמר שכל זמן שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם וטובה וברכה בעולם, כי הברכה הוא ממדת הדין שהוא מדת התוכחה, ולכך אמר ג"כ כי המקבל תוכחה ראוי לברכה מצד שהוא מקבל תוכחה שהיא מכח מדת הדין ולכך המקבל תוכחה והמוכיח ג"כ מקבל ברכה:

וי"א שיחזיק באמונה יתירה, פירוש כי האמונה היתירה נקרא שהולך בדרך הישר כאשר כל מעשיו באמונה בודאי נקרא זה שהולך בדרך הישר. ויש לך להבין ענין האמונה היתירה שהוא הולך בה אינו סר מן האמונה שהוא מדת אברהם שנא' בו התהלך לפני והיה תמים. והבן מחלוקתם זה שאמר שיאהב את התוכחות (וי"א שיחזיק באמונה יתירה. כי) לדבריו נקרא דרך הישר כאשר אינו סר כלל מן הדרך הישר, לכך סבר כי מי שאוהב התוכחות אשר אחר מוכיח אותו שילך בדרך הישר והוא מקבל את דבריו, והתוכחה הוא מחויב אם כן אצלו היושר מחויב וזה נקרא שאינו סר מן היושר כלל. ומי שאמר שיחזיק באמונה יתירה, כי מתוך שהוא מחזיק באמונה יתירה אינו סר כלל מן דרך הישר כאשר תקוע באמונתו אצל הש"י ובזה אינו סר מאתו. ואמר כי מי שהוא מוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של מקום, כלומר כי מדה זאת הוא מדת הקב"ה שהוא מוכיח את האדם שילך בדרך הישר, וזה המוכיח שגובר על חבירו בדברי תוכחה ראוי שיהיה בחלקו של הקב"ה, כי המוכיח הזה מתלבש במדת הש"י ולפיכך נכנס בחלקו של הקב"ה. ואמר שמושכין עליו חוט של חסד ודבר זה כמו שיתבאר בסמוך, כי המחניף הוא מאוס והפך זה המוכיח את חבירו יש לו חן כאשר מרוחק מן החנופה שהוא מאוס, והוא מדבר בדברי תוכחה דברי אמת ושכל לכך הוא בעל חן. ויש להבין זה החן הנאמר בכאן שראוי למוכיח ויש להבין דברים אלו:

הפך מדת התוכחה היא החנופה. ובמסכת סוטה (דף מא:) אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה אפי' עוברין שבמעי אמו מקללין אותו שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ואין קוב אלא קללה שנאמר מה אקוב לא קבה אל ואין לאומים אלא עוברים שנאמר ולאם מלאם יאמץ. פי' דבר זה כי המחניף ואמר דברים שאינם נמצאים, שאמר לרשע שהוא צדיק, ולפיכך אפי' עוברים שבמעי אמן שאין להם מציאות גמור שהרי עוברין הם ואפילו הכי הם מקללים ומאררים אותו. וכל קללה הוא העדר ובלתי מציאות, כי אפי' עוברין שבמעי אמן אף שלא יצאו לאויר העולם ואין מציאות לעוברים יש להם מציאות יותר מן המחניף הזה שאומר לרשע שהוא צדיק, כי העוברים יש להם מציאות מה, ואלו המחניף שאומר לרשע צדיק אתה דבר שאינו נמצא כלל וכן שאר דברי חנופה, ולכך אף עוברים שאינם נמצאים שלא יצאו לאויר העולם אף הם נותנים העדר וקללה למחניף הזה, כי לעוברים יש להם מציאות מה ולמחניף אין מציאות כאשר אין אומר דבריו רק להחניף ואין לדבריו מציאות בעצמם ואינם רק דברי חלקלקות לשון, ועוד יתבאר בסמוך:

ואמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם שנא' הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר מה כתיב אחריו לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה. גם דבר זה שאין גיהנם רק ההעדר שהוא נעדר מן המציאות שהרי נקרא ציה וצלמות, וכבר בארנו זה במקומות הרבה מאוד שלכך נקרא גיהנם ציה מפני שהוא העדר המציאות. ולפיכך המחניף שאומר לרשע דבר שאינו כמו שאמר האומרים לרע טוב ולטוב רע ראוי להם הגיהנם שהוא העדר המציאות. ואינו דומה המחניף למשקר, כי המחניף עושה מן הרע טוב וזהו ההעדר גמור. ועוד כי המשקר אף כי דבריו הם שקר מכל מקום הם דברים שאפשר שיהיו, אבל המחניף שמדבר דברי חלקלקות לשון ודברי חנופה דבר זה אין שייך לו מציאות כלל. ולפיכך זה המאמר נסמך אחר המאמר הראשון שאמר אפי' עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, כי העובר אין לו מציאות ג"כ ואין ראוי שיהיה העובר מקלל את אחר, כי הקללה הוא העדר ואיך יהיה העובר שהוא בעצמו בלתי נמצא יקלל ויעדיר אחר, עם כל זה העוברים מקללין את המחניף מפני כי המחניף הוא נמשך יותר אחר ההעדר שהוא אומר לרע טוב ודבר זה אינו נמצא לגמרי, ולכך הוא ג"כ בעל גיהנם והבן זה. וכמו שפרשנו לפני זה כי ראוי המוכיח לברכה ולחן בעבור היושר שבו, וכן הוא הפך זה שראוי המחניף היוצא מן היושר אל הקללה. וכמו שהמוכיח יש עליו חן וכן המחניף הפך זה כי הוא מאוס, כי דברי יושר הם דברי חן וברכה כאשר ידוע למבין דברי חכמה, ועוד יתבאר בסמוך:

ואמר ר' ירמיה בן אלעזר אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו מקצת שבחו בפניו כדכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה וכלו שלא בפניו דכתיב איש צדיק תמים היה בדורותיו. ופי' זה כי אם יאמר כל שבחו היה נראה כדברי חנופה שמחניף לו, ואם לא יספר שבחו כלל אין דבר זה גורם אהבה בין הבריות, אבל כאשר יספר לפניו מקצת שבחו דבר זה מביא אהבה שיאהב אותו כי בעיניו הוא בעל מעלה ואם יספר הכל אז נראה שהוא כמו מחניף:

אמר רב חסדא אמר ר' ירמיה בר אבא ד' כתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים כת שקרים כת חנפים כת מספרי לשון הרע. כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים. כת שקרים דובר שקרים לא יכון נגד עיני. כת חנפים דכתיב כי לא לפניו חנף יבא. כת מספרי לה"ר דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה לא יהיה במגורך רע. פירוש דבר זה כי אלו ד' כתות הם רחוקים מאמתת מציאותו אשר הוא יתברך מחויב המציאות, ואלו ד' כתות הם רחוקים ונבדלים מאמתת מציאותו. זה שאמר ד' כתות אינם רואים פני שכינה, כי הפנים הוא אמתת מציאות הדבר שאין הדבר נמצא ונגלה רק בפנים שלו, ופני השכינה ר"ל אמתת מציאותו ית' שהוא ית' מחויב המציאות לגמרי הם מורים על הגלוי שהוא המציאות כמו שהתבאר, ואלו ד' בפרט הם רחוקים מן המציאות ולכך אין רואין פני שכינה שהוא מחויב המציאות. כת לצים כי דברי לצנות אין מציאות להם בעצמם רק הם דברי לצנות שאין הליצנות מן המציאות, ולפיכך אין רואין פני שכינה שהוא ית' מחויב המציאות. כת שקרנים דבר זה ידוע כי אין מציאות לדבר שקר כלל ולפיכך כת שקרנים אין רואה פני שכינה. כת לשון הרע ג"כ, הלא התבאר בנתיב הלשון איך בעל לשון אינו מכלל המציאות כמו שהתבאר באריכות, כלל הדבר בעל לה"ר אין לו מציאות בעצמו כלל. ודבר זה יש לך להבין שנקרא לשון הרע שהדבר שהוא רע בעצמו אין לו המציאות כלל, והלשון שהוא מוציא לפעל הדבור שהוא רע ואין לרע מציאות כמו שבארנו במקום אחר, כי לכך נאמר בכל הנמצאים וירא אותו כי טוב, והלשון שהוא גדר האדם שהוא חי מדבר הנה כאשר הוא רע אין מציאות לאדם זה, ולכך בעל לשון הרע אינו רואה פני שכינה אשר הוא מחויב המציאות ואילו בעלי לשון הרע אין ראוי לו המציאות ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ותבין דברי חכמה מאוד סדר אלו ד' דברים ותמצא דעת קדושים, התחיל בחנופה שהוא מרוחק מן פני שכינה מצד הימין והליצנות הוא הרחקה מן פני השכינה מצד השמאל, וכת שקרנים הרחקה מן פני שכינה מצד הפנים בעצמם כי חותמו של הקב"ה אמת, לשון הרע הוא הרחקה כנגד כולם שהוא מרוחק מכל הצדדים. ודברים אלו יש להבין מאוד כי הם דברי חכמה מאוד, והפי' כמו שאמרנו למעלה כי אלו ד' דברים ראוי שיהיו רחוקים מן פני שכינה מטעם שהתבאר, ואין להאריך, ובארנו דברים אלו ג"כ בנתיב האמת בענין אחר והכל דברי אמת:

ובפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיג:) שלשה הקב"ה שונאן המדבר אחד בפה ואחד בלב והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי ע"כ. הדברים האלו תמוהים מאוד כי למה אלו ג' דברים הקב"ה שונא אותם. אבל הפירוש יש לך לדעת, כי הש"י המציא את העולם כולו מן האין אל היש וסידר אותו כפי הציור המושכל אשר הוא בעצמו וכפי חכמתו אשר עמו סידר את העולם, הב' שהוא המציא את העולם והוציא אל הפעל ולא היה דבר אחד שלא הוציא אל הפעל רק הכל הוציא הש"י אל הפעל, השלישי כי הוא ית' הוציא אל הפעל הכל באמת וישר במשפט המחויב כמו שהתבאר דבר זה במקומו ובאלו דברים ברא הקב"ה את עולמו. ומעתה המדבר אחד בפה ואחד בלב מוציא הדבור אל פעל לא כמו שהוא בנפשו ובדעתו, ולכן הוא רחוק מן הש"י כי הוא ית' וית' הוציא הכל אל הפעל כפי הסדר השכלי אשר אצלו יתברך לגמרי, ולא היה דבר אחד שהוציא אל הפעל לא כמו שהוא אצלו. והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, אינו מוציא אל הפעל מה שראוי להוציא אל הפעל ולפיכך הקב"ה שונא אותו. וכן מי שרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי דבר כמו זה אינו ראוי שיהיה נמצא כלל. ומפני כי הוא ית' לא המציא בעולם רק הדבר שהדין נותן שיהיה נמצא שהרי בדין נברא העולם וממילא מה שלא נתן הדין לא היה נברא, וזה שמעיד יחידי ומוציא אל הפעל דבר שאין מוכרח להעיד ולכך הקב"ה שונא אותו. ואלו דברים הם קרובים מאוד אל הש"י שאין קרוב אל הש"י כמו הבריאה שהוציא הש"י אל הפעל, וכאשר האדם כנגד מדתו שבהם ברא עולמו הקב"ה שונא אותו כאשר הוא הפך המדות שבהם הקב"ה ברא את עולמו והבן זה:

בפ"ז דסוטה (דף מא:) אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנא' לא ישועו כי אסרם. ומה שאמר שהוא מביא אף לעולם, דבר זה מפני כי כל אף כאשר יש לפניו ית' דבר שהוא יוצא מן היושר ולפי אשר הוא יוצא מן היושר האף יש על זה, כי אם הוא יוצא מן היושר לגמרי יש אף גדול מאוד, ואין לך דבר יוצא מן היושר כמו החנופה לפי שהוא אומר אל הרשע צדיק אתה כמו שהתבאר למעלה והרי הוא יוצא אל ההפך ולפיכך מביא אף. ומי שיבין בחכמה ידע ויבין, כי ראוי למדת החנופה אף דוקא לא חימה, כי מפני שהוא מדבר דברי חנופה להחניף לאחר לומר לו דברים אשר הם מקובלים בעיניו לכן מביא הקב"ה אף לעולם שזהו הפך החנופה, ולא יאמר לרשע צדיק אתה רק באף יאמר לו והבן זה היטב. ואמר ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, פי' נחשב ג"כ תפלתו כאלו היה זה חנופה, ואין התפלה נשמעת רק אם מתפלל באמת מעומק הלב שהוא אמת, ולכך אמר שאין תפלתו נשמעת כאלו אין תפלתו מעומק הלב כמו שהוא כל ענין המחניף ומדבר ואין לבו עמו, ויש להבין דברים אלו ג"כ:

ובפרק אלו נאמרים (שם) כשהגיע אגריפס ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה תנא באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שחנפו לאגריפס המלך. א"ר שמעון בן חלפתא מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. דרש רב יהודה בר מערבא ואיתימא רבי שמעון בן פזי מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע מכלל דבעוה"ז שרי. ר"ש בן לקיש אומר מהכא כראות פני אלקים ותרצני. פי' כי החנופה הוא הפך הדין, כי הדין הוא המשפט והמחניף אין דבריו במשפט כאשר מחניף לאחר, ולפיכך היה פוגע מדת הדין בשונאיהם של ישראל כאשר היו מחניפים. בפרט שבעים סנהדרין שראוי שיהיה כל דבריהם במשפט הגמור, וכאשר היו יוצאים מקו המשפט להחניף הפך מדת המשפט פגעה בהם מדת המשפט. ומה שאמר נתעוותו הדינים, דבר זה כאשר אמרנו שהחנופה הפך המשפט כי המחניף מכיר פנים ולכך אמר שנתקלקלו הדינים, והמעשים שהם מעשה יושר ואמת כאשר החנופה גוברת שאין בחנופה יושר ואמת. ולכך אין אחד יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, שאם כן היו מעשים גדולים בעולם ודבר זה אינו כי המחניפים אומרים לרשע מעשים גדולים. ומה שאמר מותר להחניף לרשעים בעוה"ז, פירוש כי מה שיש לרשעים הצלחה בעוה"ז הוא חנופה נחשב להם שאין זה להם במדת היושר ובאמת, וכמו שפי' רש"י ז"ל על אשר חלק ה' לכל העמים (דברים, ד) שהש"י החליק להם כדי לטרדם מן העולם, ודבר זה חנופה נחשב ולפיכך מותר להחניף לרשעים בעולם הזה גם כן כפי מדת הש"י שהוא נוהג בעולם עם הרשעים. ומה שהש"י מחניף לרשעים בעולם הזה כדי לטרדם מן עוה"ב, לכך מותר ג"כ להחניף לרשעים בעולם הזה שיקבלו שכר שלהם בעוה"ז ולא יזכו לעולם הבא: