נתיבות עולם/נתיב השתיקה/א

נתיבות עולם · נתיב השתיקה · א · >>

בספר משלי (משלי, יז) חושך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה. שלמה רצה לומר כי מי שהוא מונע הדבור שלו מורה שהוא יודע דעת ולכן מונע הדבור. ודבר זה פרשנו בפרקים אצל כל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א), כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו נפש המדברת אשר נפש המדברת יש לו חבור וצירוף אל החומר ואינו נבדל לגמרי, ולכך מרבה דברים יותר מדאי כי אין שכל שלו נבדל מן החמרי. אבל כאשר מונע הדבור שאז מורה כי השכל שלו אינו מוטבע בחומר רק נבדל ממנו, ולפיכך אינו מדבר הרבה כי השכל הנבדל אצלו עיקר. וכן מי שהוא יקר רוח, כלומר שקשה עליו הדבור ביותר וזה יותר מן חושך אמריו הוא איש תבונות לגמרי, כי כאשר קשה עליו להוציא הדבור הוא בעל נבון, שהנבון הוא יותר מן בעל דעת, כי הנבון הוא שמוציא דבר מתוך דבר, ומפני ששכלו הוא שכל נבדל לגמרי מן הגשמי קשה עליו הדבור שהדבור הוא צירוף אל הגשמי כאשר הוא ע"י כלי גשמי הוא הלשון, ומי שהוא יקר רוח שכל שלו נבדל לגמרי. ובמקום אחר (משלי, יז) אמר שלמה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון, ר"ל כאשר הסכל שותק חכם יחשב, כי אי אפשר שלא יהיה בו דעת מה ובשביל אותה דעה נחשב חכם, והרי אינו מדבר סכלות שיהיה מבטל שלא יהיה נקרא חכם. אבל כאשר מדבר שאז בודאי מדבר סכלות בשביל כך נקרא סכל, אבל מי שהוא מחשב בסכלות אינו נקרא סכל, כי אין הסכלות כמו החכמה כי החכמה נקראת חכמ' אף שהיא במחשבה ויש לחכמה מציאות במחשב' כמו שבארנו למעלה, אבל סכלות אינו נמצא במחשבה, כי אין לסכלות מציאות כי אם כאשר מוציא הסכלות אז נראה הסכלות כי הסכלות היא גשמי לכך אינה במחשבה. לכך אמר גם אויל מחריש חכם יחשב, כאשר סכלותו לא נחשב כאשר הוא במחשבה, ואם יש לו דעת מה נקרא חכם בשביל זה, מה שאין כך כאשר מרבה דברים שאז נמצא הסכלות מצד הדברים. ואמר ואוטם שפתיו נבון כמו שאמר ויקר רוח איש תבונה, ור"ל כאשר הדבור עליו קשה מצד טבעו מורה שהוא נבון לגמרי כאשר אוטם שפתיו ואינו רוצה לשמוע כמו שהתבאר:

ובירושלמי בפסחים (פ"ט, ה"ט) תנא ר' חייא יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים גם אויל מחריש חכם יחשב אין צריך לומר חכם מחריש ע"כ. וזה כמו שאמרנו כי הדבור הוא על ידי השכל הדברי שהוא נוטה אל גשמי ואינו נבדל, כאשר פועל בו אין פועל בשכל אשר הוא נבדל, ולפיכך יפה שתיקה לחכמי' ומכ"ש לטפשים שהרי כתיב גם אויל מחריש חכם יחשב וכמו שאמרנו כי כאשר ישתוק ואינו מדבר הרי הסכלות אינו נמצא ואי אפשר שלא יהיה בו דעת מה ובשביל אותו דעת נקרא חכם:

ובמדרש (ילקו' בהעלותך תשל"ט) ברוב דברי' לא יחדל פשע זו מרים ותדבר מרים ואהרן במשה וחושך שפתיו בשביל שחושך שפתיו מלדבר בחבירו משכיל, א"ר שמעון ב"ג כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, אמרו רז"ל שני דיקלונין היו עומדין לפני אנדרינוס אחד היה מלמד על הדבור שהוא יפה ואחד על השתיקה שהיא יפה, אמר אחד למלך מרי אין טוב מן הדבור בעולם אמר לו היאך א"ל אלולי הדבור לא היו המלכים מתמלכים והמתים נגמלים חסד והכלות מתקלסות ומשא ומתן בעולם והספינות פורשות בים אמר ליה אנדרינוס יפה דברת, אמר ליה לאותו אחד שהיה למד על השתיקה שהיא יפה היאך אתה למד על השתיקה בא לדבר עמד חברו וסטרו על פיו א"ל המלך למה סטרת אותו א"ל מרי משלי על שלי למדתי מדבור על דבור וזה בא ללמד משלי על שלו ילמד משלו על שלו ולפיכך סטרתי אותו, אמר שלמה לא אמרתי שתאלם פיך ותהא שותק ויושב אלא חשוך שפתיך מלדבר בחברך וכן הוא אומר נצור לשונך מרע ע"כ, ונראה כי בעל המדרש הזה בא לומר כי בודאי השתיקה כאשר אין צריך לדבר, השתיקה יפה פן ידבר שפת יתר בדבר מה שאינו ראוי לדבר, אלא כאשר הדבור להוציא מה אל הפעל על ידי הדבור אז הדבור הוא יפה, ולכך כאשר המליץ השני בא ללמד על השתיקה שהוא יפה אפי' כשהוא להוציא דבר מה אל הפעל על ידי הדבור עם כל זה השתיקה הוא יפה, ועתה בא להוציא דבר זה אל הפעל ע"י ראיות בדבור שלו לכך סטרו על פיו, מאחר שאתה אומר השתיקה היא יפה וא"כ לא יהיה האדם מוציא דבר לפעל ע"י הדבור וא"כ איך אתה רוצה להביא ראיה בדבור שהשתיקה יפה. כלל הדבר, הדבור הצריך לאדם שמוציא האדם לפעל דבור כמו זה ראוי לאדם, ולכך לדעת המדרש הזה אין הדבור ראוי רק כשהדבור הוא לצורך ומוציא בדבור ההוא דבר מה לפעל כאשר הדבור יוצא לפעל, אבל זולת זה אין ראוי הדבור כלל. אבל מדברי המדרש שאמר חשוך שפתיך מלדבר בחבירך, ומשמע דבור כמו זה דוקא אבל שאר דבור מותר, נראה לומר כי בעל המדרש הזה סובר כי השתיקה לגמרי כאשר הוא בין הבריות ג"כ מגונה כאשר נראה שאינו מעורב עם הבריות, כי צריך האדם שיהיה דעתו מעורב עם הבריות וגם דבור זה לצורך הוא, אבל רבוי דברים בודאי הוא דבר מגונה ואסור:

ובמסכת יומא (דף יט:) ודברת בם ולא בדברי' אחרים, פי' כי האדם יוצא לפעל על ידי הדבור כמו שהתבאר, ואין האדם יוצא לפעל רק ע"י התורה, וכבר בארנו זה במקום אחר על פסוק אדם לעמל יולד שהאדם נברא על ענין זה שיצא לפעל ע"י דברי תורה, ודוקא בדבור הפה וכדכתיב כל עמל האדם לפיהו, ולכך אם האדם מדבר שיחת חולין ואין בזה דבר שיצא לפעל שהוא לצרכו על זה נאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. והרמב"ם ז"ל בפירוש הפרקים הוא שהאריך בענין הדבור והשתיקה ואעתיק לשונו, וז"ל כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר וחטא כמו שאבאר עתה. כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאומרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. וכבר אמרו חכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת היות אדם מיוחס אמרו מיחוסתא דבבל שתיקותא. ואמר בספר המדות שאחד מן החכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר מה שאין ראוי לאומרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער, ואמרו לו מה סיבת רב שתיקותך ואמר בחנתי הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודברי נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחד, כשבא אדם אחד לקבל בו תועלת והיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ. והחלק השלישי דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנה חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדלות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותרים, אמנם המדברים ג"כ בזה המותר, אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו, ובזה צריך לדבר. ובכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לה' חלקים, מצוה נזהר ונמאס ונאהב ומותר. החלק הראשון הוא המצוה הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. החלק השני הוא הדבור הנאסר והנזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. החלק השלישי הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת האדם בנפשו ולא עבירה, כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני, ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר (רמב"ם הל' דעות פ"ב) על רב תלמידו של רבי חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו, ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות, יהיו מדות או שכליות. החלק הרביעי הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות, ובגנות הפחיתות משני המינים יחד, להעיר הנפש בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתות בדרכים ההם בעצמם, וכן לשבח החשובים ולהורות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים בפחיתותם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק רצוני לומר למוד המדות המעלות והתרחק מן המדות הפחיתות נקרא דרך ארץ. החלק החמישי הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו, והוא מותר, אין אהבה בו ולא מאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדבורים, והזהירו אנשי המוסר מהרבה בו דברו, אבל האיסור והנמאס א"צ לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב, אבל צריך להזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו (תוספתא יבמות פ"ח) נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם, ועל ענין זה כיון באמרו (אבות פ"א) ולא המדרש הוא עיקר אל המעשה באמרו, וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות דרוש ולך נאה לדרוש, ואומר הנביא (תלים ל"ג) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, והענין האחר הוא הקצור וכשישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך, והוא אמרם (פסחים דף ג.) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיה צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במסיבת יין בחופה או זולתה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו ענין השיר ההוא שבח הגדולה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו, וכשישיר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ריחקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנאמס. וזה סכלות גמורה, שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצווה באמירתו מצד הלשון שנעשה, אבל מצד ענינו, שאם יהיה כוונת השיר ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות, באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד להעיר כח התאוה ושבח אותה ושמח הנפש בה, הוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס, מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי, ויהיה אחד משני הפיוטי' עברי והאחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות. כ"ש אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבאר ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים (בבא בתרא דף קסד:) שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום, ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו אם היה מגונה חסר כמו שנזכר. שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה נקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לה"ר שיגנה גנות האדם אפי' בפעולתו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא, אמרו (ערכין דף טו:) ג' לה"ר הורגתן, האומרו והשומעו ושאומרים עליו ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לה"ר הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור. אמר שלמה בזה הענין כי לפעמים יהיה הזוכר האדם בלתי ביאור מראה שאין ידיעה לו במה שמובן מדבריו ושהוא לא כיון זה ואמנם כיון ענין אחר, כמו שאמר (משלי, כו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני, וכבר שבח חכם מן החכמים כתיבת סופר שהראה לו במעמד גדול וגנה רבי מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר כלך מלשון הרע (בבא בתרא דף קסד:), כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שאהבו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו. וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה (ערכין דף טו.) לא נחתם גז"ד על אבותינו אלא על לה"ר, ר"ל ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ וגו' ואמרו עליהן השלום ומה אלו שלא הוציאו ש"ר אלא על העצים ועל האבני' התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה. ולשון התוספתא (פאה פ"א) על שלשה דברים נפרעים מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעוה"ב ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם. ואמרו בתלמוד (שם ט"ו, ב') כי בע"ז בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא ג"ע בא ג"כ לשון הגדולה והוא איך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא ש"ד בא ג"כ לשון גדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא, אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתן והוא אמרו לשון מדברת גדולות, ודבר בחטא הזה המשורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר (שם) כל המספר לשון הרע כופר בעיקר שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכולתו וישים כונתו לשתוק ר"ל בזה החלק מן הדבור עכ"ל:

ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שהשתיקה יורה על היחוס באומרם מיחוסתא דבבל שתיקותא לפי סוגיא דגמרא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עא:) דאמר שם במערבא כי הוו מנצו בי תרי בהדדי האי דקדים ושתיק אמרי האי מיוחס טפי אמר רב יחסותא דבבל היינו שתיקותא, לפי זה משמע כמו שפירש רש"י ז"ל שם מפני שסתם בני מריבה הם פסולים ולא איירי מן רבוי דברים. ונראה הטעם כמו שאמר שמואל כל הפוסל במומו פוסל כי אם לא היה פסול בעצמו לא היה מוציא דבר כמו זה לפסול את אחר כי דבר זה הוא דבר מגונה, רק אם הוא פסול אז מוצא את מינו. כי הלשון נחשב כמו פרי האדם שכן יקרא הלשון ניב שפתים (ישעי' נ"ז) מלשון תנובות שדי, וכך פי' הראב"ע בפרשת וארא על ואהרן אחיך יהיה נביאך שהוא מלשון עוד ינובון בשיבה, וכבר נתבאר זה למעלה. ויש לך לדעת כי האדם כמו עץ השדה והדבור הוא פרי שלו ודבר זה בארנו במקומות הרבה, וכמו שאין פרי רע יוצא מן שורש טוב ואין פרי טוב יוצא משורש רע, כך הדבור באדם כאשר מריב עם חבירו ופוגם אותו מורה זה על השורש שהפגם בא ממנו הוא רע, ולכך במומו דוקא פוסל, מפני כי הדבר הרע שיוצא ממנו הוא נמצא בו וכאשר גזע האילן הוא פגום כן יצא ממנו. אבל דברי הרמב"ם ז"ל שמעוט דברים תולה ביחוס קשה דמאי ענין זה ליחוס. ואפשר משום דאמרינן בפרק הדר (עירובין דף עה:) דסתם כותי מרבה דברים, וכן בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלג:) אמרו דכותי מרבה דברים ובודאי הכותי אין בו יחוס קדושה. והטעם הזה כי מעוט דברים מורה על צניעות כמו שאמרו על שאול ואת דבר המלוכה לא הגיד, אמרו במגיל' (י"ג, ב') בשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר ומאי צניעות היתה באסתר שנאמר אין אסתר מגדת, כי מעוט גלוי דברים מורה על צניעות כמו שהוא לשון צנוע. וכבר בארנו בנתיב הצניעות כי הוא גורם להוליד בנים קדושים, כמו שהתבאר אצל שבעה בנים היה לקמחית וכולם שמשו בכהונה גדולה בשביל שהיתה צנועה שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה שהתבאר שם הטעם ע"ש ותמצא מבואר, ולפיכך מעוט הדבור שהוא צניעות מורה על יחוס כי זהו ענין היחוס שנולד מן צנועים, ולכך הוא צנוע ג"כ בדבור שלו ואינו מוציא דברים אל הגלוי שזהו יציאה מן הצניעות. והא דקאמר בגמרא כי מנצו בי תרי דמשמע שתלה הדבר במריבה, מפני שזה מורה על גודל השתיקה שנמצא בו כאשר יש מעצור ברוחו שאין לאדם מעצור ברוחו בשעת מריבה. גם מה שכתב שהדבור שאין בו צורך הוא הדבר הנמאס על פי דעת רז"ל כמו שאמרנו השח שיחת חולין עובר בעשה, ואם כן יש לחשוב זה בכלל הדבור האסור כמו שיתבאר, ודבור הנמאס נראה אלי היינו המרבה בדברים עף על גב שהענין הוא דבר צריך כאשר מרבה דברים הוא לשטות ולסכלות ודבר זה הוא נמאס. ומה שכתב בענין לשון הרע שהוא החטא הגדול שבישראל, וכבר הארכנו בזה בענין לשון הרע אך בני דורנו זה אצלם קל מאוד והדרך שבארנו למעלה בענין הדבור הוא דרכי התורה:

ובפרק יום הכפורים (יומא דף עז.) מאי דכתיב מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה מנעי עצמך מחטא כדי שלא יבאו רגליך לידי יחוף מנעי לשונך מדבר דברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה ע"כ. ופי' זה כי הרגל הוא מתיחס אל השפלות ואל פחיתות החמרי כמו שנתבאר דבר זה במקום אחר ואין דבר פחות ושפל כמו הרגל, ואמר שימנע עצמו מן החטא שהוא פחיתות הגוף, כמו האדם שיש לו מנעלים ברגלים שהרגלים מפרישים מבדילים האדם שלא יתלכלך, וכך כאשר האדם אינו חוטא מונע גופו מן לכלוך ופחיתות החטא. ואח"כ אמר וגרונך מצמאה שלא יבא לידי צמאה, כי הצמא נקרא מי שהוא חסר מים והתורה נקראת מים, ומי שמדבר דברים בטלים ומניח התורה שהיא חיים אליו אין לך חסרון יותר מזה כאשר יפנה אל דברים בטלים ומניח התורה כמו שהתבאר למעלה, והנביא היה מזהיר אותם שיהיו נזהרים מן הפחיתות ויקנו מעלת התורה:

בפרק קמא דכתובות (דף ה:) ת"ר אל ישמיע לאזניו דברים בטלים מפני שהם נכוים תחלה לאיברים, מזה יש לך ללמוד העונש מי ששמע דברים בטלים אף שהם דברים שאין בהם איסור כלל רק הם דברים בטלים, בשביל שהאוזן הוא התחלת קלקול האדם, וצריך שישמור דבר שהוא התחלה שלא יתקלקל כי אחר התחלה נמשך הכל. ותחלה יש לך לדקדק במאמר זה, דמה בכך שהם נכוים תחלה לאברים סוף סוף גם האברים נכוים אח"כ, ומכל שכן כי דבר זה לא שייך רק כאשר יש שרפה לגוף ולא כאשר יש שרפה בנפש, ועוד כי הראיה שהביא רש"י ז"ל אינה ראיה דהתם קאמר לענין צליה כי הראש אינו נצלה קודם, אבל בודאי הכל כאחד נכוה. ודע כי רמזו בענין זה דבר נפלא מאוד בצורת האדם, כי האוזן של אדם הוא תחלה לכל האברים והוא נחשב פתח לאדם, ודבר זה בארנו בכמה מקומות ובמסכת קידושין אצל רציעה, וכל דבר שהוא פתח התחלה כאשר ההתחלה מקולקל ימשך עוד קלקול אחר זה, וכמו שאמרו (מכילתא שמות) אם שמוע תשמע אדם שומע מעט משמיעין אותו הרבה שוכח מעט משכיחין אותו הרבה. וכל זה כי האוזן שהוא התחלה מוכן הוא להתחלת הקלקול כמו שהוא התחלה, וזה שאמר שהאוזן נכוה תחלה לכל שאר איברים, ור"ל אף בדבר קטן כמו זה שהם דברים בטלים מקבל האוזן קלקול וגורם אחריו קלקול אחר וכדכתיב והיה אם שכוח תשכח. ולכך יהיה האדם נשמר שלא תהיה ההתחלה מקולקלת לשמוע דברים בטלים שאם יקלקל התחלתו נמשך אחר זה קלקול עד שיבא לידי קלקול לגמרי. ועוד יש בדבר זה ענין מופלג מאוד, כי האוזן שהוא כמו פתח לבית הוא נחשב צורת האדם, ולכך החרש שהוא חסר שמיעה אינו נחשב אדם ופטור מכל המצות, וזה מפני כי הוא נחשב כמו כלי שאין לו בית קבול שאינו נחשב כלי כלל, ולכך האוזן עושה אותו אדם לגמרי. ודע כי הצורה היא יותר מוכן לקבל קלקול מכל שאר איברים, כי הצורה ראוי אליה השלימות לגמרי וכאשר יש כאן חסרון מה, מוכן לקבל קלקול, ודבר זה גלו אותו החכמים בפרק הרואה (ברכות דף סא.) שאמרו שם אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות שנאמר וימח את כל היקום מן האדם עד בהמה אדם ברישא והדר בהמה, ודבר זה בארנו במקומו כי האדם צורה לעולם כמו שידוע ולכך הפורעניות שבא לעולם מתחיל בדבר שהיא צורה. וכן הדבר שהוא צורה הוא ראשון לקבל קלקול, ולכך אמרו שהאוזן נכוה תחלה לאיברים שהאוזן שהוא כמו צורה נכוה תחלה אפי' ע"י דבר קטן ועבירה קטנה מוכן האוזן לקלקול, אף כי דברים בטלים אינו דבר גדול רק בשביל כי האוזן הוא צורת האדם שאף זה נחשב קלקול אל הצורה, ולכך אל ישמיע אל האוזן דברים בטלים שיהיה נשמר מן הקלקול בעבור שהוא הפתח והוא התחלה. ואף כי בארנו במקום אחר כי השכל הוא צורה לאדם, בודאי כן הוא, אבל האדם הוא כמו כלי קבול שהוא מקבל השכל וכאשר אינו כלי קבול כאשר הוא חרש שאינו מקבל בטל ממנו צורתו, כמו הכלי כאשר הוא גולם שאין לו בית קבול אין לו צורת הכלי ואינו נחשב כלי, לכך נחשב השמיעה צורת האדם מצד זה, ולכך החרש והשוטה שניהם אינם אדם, השוטה מצד השכל בעצמו, והחרש כאשר אינו מקבל, כמו דמיון הבית כאשר אין לו פתח ואינו מקבל האדם אין לו צורת הבית כלל שהרי חסר הוא שאינו מקבל דבר, וכאשר יש לו פתח רק שהוא חרב מבלי שיושב שם אדם ג"כ בטל הימנו צורתו כי הבית הוא לקבל האדם, ואי אפשר לפרש יותר: