נתיבות עולם/נתיב העושר/ב

בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) איזהו עשיר כל שיש לו נחת רוח בעושרו דברי רבי מאיר ר' טרפון אומר כל שיש לו ק' כרמים וק' שדות וק' עבדים שעובדים בהם, ר' עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשיה, רבי יוסי אומר כל שיש לו ב"ה סמוך לשלחנו. ויש לשאול מה שייכים אלו הדברים אל העושר. ויש לך לדעת כי כל אלו החכמים הסכמה אחת להם, כי העושר הוא כאשר הש"י נתן אליו קנין עד שאין האדם חסר כי זהו ענין העושר, ולפיכך פי' ר"מ כי זה נקרא עשיר כאשר יש לו נחת רוח בעשרו, כי מאחר שעיקר העושר שהש"י נתן לאדם שלא יהיה חסר אם כן ברכת העושר שיש לו נחת רוח בעושרו, ואם אין לו נחת רוח בעושרו ועינו חסר תמיד אין כאן ברכת העושר, וכמו שהתבאר לפני זה כי עיקר הברכה כאשר אינו חסר והוא מסתפק בעצמו ודי לו בעצמו ולפיכך העשיר כאשר יש לו נחת רוח בעשרו והיא מדת ההסתפקות. אמנם ר' טרפון אין נראה לו דבר זה אע"ג שודאי מדה עליונה היא מאוד כאשר יש לו נחת רוח בעשרו והיא מדת ההסתפקות אשר בארנו המדה הזאת, מכל מקום העושר בעצמו הוא כאשר נתן השם ית' אליו קנין העושר ולפיכך סבר כי העשיר נקרא כאשר יש לו סימן עשירות בעושרו, שכאשר יש לו ק' שדות וק' כרמים ודבר זה רבוי קנין שהקב"ה ברכו בעושר. ואמר ק' שדות וק' עבדים, כי ראוי שיהיה עושר שלו מן הש"י כי אם אין העושר מן השם יתברך אין זה ברכה כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו כמו שהתבאר למעלה, לכך צריך שיהיה בעושרו ברכת ה' ודבר זה עושר באמת, ולכן אמר מאה שדות מאה כרמים מאה עבדים וזהו סימן כי עושרו מן הש"י כדכתיב אצל יצחק (בראשית, כו) וימצא יצחק מאה שערים ויברכהו ה', ודבר זה ידוע למביני מדע, ותבין זה ממה שחייב האדם לברך בכל יום מאה ברכות. אמנם ר"ע לא נראה לו לומר שיהיה נקרא עשיר מי שיש לו ק' שדות וק' עבדים עובדים כי אין הדבר זה חשיבות כלל ומה זה נחשב, ולפיכך אמר כי העשיר כאשר יש לו אשה נאה במעשים כי דבר זה בודאי עשיר, כי האשה היא קנין האיש כדכתיב (דברים, כב) כי יקח איש אשה והרי האשה נזכרת בדבור לא תחמוד עם הקנינים דכתיב לא תחמוד אשת רעך וגו' הנה האשה היא קנינו של אדם כמו שאר עושר ועושר כמו זה לא יוסיף עצב עמו כי (כתיב) שמחת לב אשה והיא גורם נחת רוח והשמחה אל האדם, ודבר כמו זה יקרא שנתן השם יתברך אליו קנין של עושר ועי"ז יקרא עשיר. ורבי יוסי לא בחר בדעת ר"מ ורבי טרפון כמו שפרשנו, וגם בדעת ר"ע לא בחר שתקרא האשה עושר כי אף שהאשה קנין שגורם נחת רוח לבעל, קנין זה אפשר להסתלק ממנו כי תמות האשה ולפיכך עושר כמו זה אינו עושר גמור כאשר אפשר הסלוק, אבל עיקר עושרו של אדם כאשר יש לו בית הכסא סמוך לשלחנו ויש לו גוף נקי שאין גופו בעל זוהמא שהוא נגד האדם, ויש לך לדעת כי הגוף הוא קנין הנפש כמו האשה שהיא קנין האיש ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ודבר זה בודאי מביא נחת רוח אל נפש השקט ושלוה וכמו שאמרו (ברכות דף נז:) תשמיש אחד מששים בעוה"ב ומוקי ליה בגמרא תשמיש נקבים כלומר היציאה לאדם, ור"ל כי אין העוה"ב רק קורת רוח כמו שהתבאר אצל יפה שעה אחת בקורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, וכאשר יסולק ההוצאה מסולק ממנו התנגדות שיש לאדם כי הוצאה היא מתנגד לאדם וכאשר יסולק זה מן האדם מביא אל האדם נחת רוח ביותר והוא נקרא עושר שאינו מסתלק ממנו כאשר יש לו גוף נקי, ודבר זה ראוי שיקרא עושר כאשר יש לו גוף נקי כי הגוף קנין הנפש, ומכל מקום מדברי כולם למדנו שאם אין בעושר הרצון ונחת רוח אין זה נכנס בגדר העשיר ואין להאריך בזה:

הפך המדה הזאת מי שעינו לא תשבע עושר ותמיד הוא רוצה עוד, והיא המדה המגונה ביותר ומביא אל האדם חסרון הרבה אף במה שיש לו והוא ראוי לו, כדאיתא במסכת סוטה בפרק קמא (ט', א'), ת"ר סוטה נתנה עיניה במה שאינו שלה מה שבקשה לא נתן לה ומה שבידה נטלה ממנו, וכן מצינו בנחש הקדמוני שנתן עיניו במה שאינו שלו מה שבקש לא נתן לו ומה שבידו נטלו הימנו, אמר הקב"ה אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה עכשיו ארור יהיה מכל החיות אני אמרתי ילך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך אני אמרתי יהא מאכלו כאדם עכשיו ועפר יאכל הוא אמר אהרוג אדם ואשא את חוה ולפיכך ואיבה אשית בינך ובין האשה בין זרעך ובין זרעה, וכן מצינו בקין וקרח ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם מה שביקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטל מהם. וכל זה כי כל אחד ראוי לדבר מיוחד, וכאשר עינו של אדם במה שאינו ראוי לו א"כ הוא יוצא ממה שראוי לו כי אותו דבר שיש לו אין ראוי למי שיש לו הדבר שהוא מבקש שיהיה, ולכך אותו שמבקש הדבר שאינו שלו אין ניתן לו, והדבר שיש לו ניטל ממנו כאשר מבקש דבר אחר אז הוא יוצא ממה שראוי לו:

האדם אשר נתן לו השם יתברך העושר יש לשמור שלא יהיה יורד מעושר שלו, כי העושר הוא קל הסרה מאוד לכן צריך לשמור עצמו מזה:

ובמדרש (במד"ר פכ"ב) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד, הלכה שלשה מתנות נברא בעולם זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות מן שמים ובאות בכח התורה אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום וכן שלמה אמר שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם וכו'. וביאור זה כי המתנות שהם בעולם הם שלש, האחת הוא דבר שהוא שכלי והוא בלתי גשמי כמו החכמה שהוא דבר שכלי בלתי גשמי, והשני הוא דבר שהוא הפך זה שהוא גשמי לגמרי כמו העושר שאין העושר רק בקנינים הגשמיים, והשלישי הוא דבר שהוא כלול משניהם כי הגבורה שבאדם הוא מכח הנפש, ואין כח הנפש הוא נבדל לגמרי כמו שהוא השכל אבל הוא כח שעומד בגוף האדם מוטבע בו ולפיכך הוא כלול משניהם. וכאשר האדם זוכה באחד כאלו זכה בכלם, במה שאלו שלשה חלקים הם מתחברים יחד ובכח האחד הוא הכל כיון שאי אפשר להיות זולתו, לכך כל אחד נחשב הכל ולכך אם זוכה באחד כאלו זכה בכל. ואמר אימתי בזמן שהם מן הש"י ובאות מכחה של התורה כי כל העולם נברא בתורה כמו שבארנו במקום אחר, שר"ל כי התורה היא סדר השם יתב' ובה סידר את העולם, וכאשר בא לו אחד מהם בכח התורה הוא הסדר שסידר השם יתב' אשר לזה נתן הש"י החכמה ולזה נתן הגבורה ולזה נתן העושר, וכל דבר שהוא כסדר יש לו קיום וכל דבר שהוא יוצא מן הסדר והוא שנוי אין לו קיום. ולכך כאשר הם לאדם מצד עצמו אשר בכחו הגיע לזה ואין זה בסדר השם יתברך כל דבר שהוא לא כסדר הוא שנוי ואין לו קיום. ולכך אמר ירמיה (ירמי', ט) אל יתהלל החכם וגו' זכר כל אלו שאינם שבח כאשר הם מצד עצמו של אדם ולא מן השם יתב'. ואמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כלומר כי כאשר משכיל ויודע אותי המתהלל בזה הוא קרוב אל השם יתב' ודבק בו כאשר מכיר הש"י וזהו תכלית הצלחת האדם כאשר הוא עם השם ית', ולפיכך כאשר אלו מתנות הם מן השם יתב' אשר סידר אליו דבר זה, גם כן קירוב אל השם יתב' כאשר הסדר האלקי נותן לו מתנות אלו ואז נחשב כאלו זכה בכל העולם כלו ויש לדבר זה קיום, ועוד כי כאשר אין לו המעלות האלו מצד סדר הש"י הדבר הזה נחשב תוספת, וכל תוספת הוא כנטול דמי ובפרט העושר נחשב תוספת כמו שיתבאר:

ואמר שני חכמים וכו' ור"ל כדי להראות לבריות כאשר האדם יש לו מעלות אלו ואינם מן הש"י אז נהפך לו אותה מעלה לחסרון, כי כאשר אינם מן הש"י הם תוספות וכמו שהחסרון מאבד מי שיש לו חסרון כך התוספות מאבד אותו, שהרי אמרו ז"ל (חולין דף נח.) כל יתיר נטול דמי, ולפיכך היה חכם בישראל שלא באה החכמה אליו מן השם יתב' וכן באומות, וכן גבור אחד היה בישראל וכן באומות, וכן עשיר היה בישראל וכן באומות שלא בא העושר מן השם יתב' והיה זה תוספת ולכך נאבדו. ובפרט העושר שהוא יותר מוכן להיות אליו לרע כמו שאמר הכתוב (קהלת, ה) יש עושר שמור לבעליו לרעתו, וזה כמו שאמרנו כי הדבר שהוא תוספת נחשב לחסרון, ובפרט העושר שהוא רבוי קנינים ודבר זה הוספה בלבד לא כמו החכמה והגבורה שאין בו רבוי והוספה, ולכך העושר יותר הוא מיוחד שהוא שמור אליו לרעתו מצד הרבוי. ולפיכך בני גד ובני ראובן שהיה להם רבוי קנינים בח"ל אין זה כסדר שנתן הש"י לישראל. כי לפי הסדר ראוי שיהיה לישראל הארץ שנקרא ארץ ישראל וכאשר הם בשביל אהבת הממון בחרו בח"ל ודבר זה עושר שאינו כסדר הראוי ולכך נאבד העושר קודם שאר ישראל. ועוד כי היה ראוי להם שיהיה להם חבור עם ישראל ולא היה ראוי להם שיהיו פורשים מאחיהם לכך גלו קודם ונאבד העושר שהיה להם, ועל כן האדם שהוא רודף אחר העושר ואין לו מנוחה, אל יחשוב כי אותו עושר יש לו קיום כי דבר זה הוא שלא כסדר הראוי וכמנהגו של עולם, וכבר אמרנו כי אלו קנינים צריכים שיהיו כסדר וכמנהגו של עולם. ואמר במדרש הזה כי הכתוב אומר כי לא ממוצא וגו' ור"ל כי עוד מצד אחר אין לעושר קיום, כי העושר אינו כמו שאר הדברים אשר הם בעולם, כי הוא חכם גם אחר יכול להיות חכם ואין זה מבטל זה, אבל העושר הבא לאחד הוא ממעט את האחר והשם יתב' משפיל את האחד קודם וממעט אותו ומגיע לאדם אחר עושרו, ולפיכך כתיב כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, כי כמו שהשופט אשר יושב במשפט אי אפשר שיהיה מזכה את שניהם או מחייב את שניהם כך העושר אי אפשר שיהיו זוכים שניהם ולכך זה ישפיל וזה ירים. ולכך אמר ג"כ כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, ופי' ר' אבא כי לשון הרים הכתוב כאן גם כן הוא לשון רוממות, והוא נאמר על העשיר שהוא מתרומם, כי אין דבר שהוא התרוממות כמו העשיר, כמו שנקרא הדל עני שהוא נכנע כך העשיר יש לו התרוממות ביותר, וכדכתיב (דברים, ח) ובתים טובים תבנה וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. כי הפרש גדול מה שיראה האדם לעינים גדולתו כמו העושר מה שאין כך שאר מעלות שאינם נראים בעין אליו, ומכל שכן לפי מה שבארנו כי אין האדם מגיע אל המדה הזאת רק על ידי שמשפיל את זה עד שהוא עני נכנע ובזה מתרומם השני עד שהוא עשיר:

ואמר במדרש הזה כי נקראו נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, וביאור זה כמו שאמרנו, כי אין העושר כמו החכמה והגבורה שהם לעצם האדם, כי החכמה היא לאדם עצמו וכן הגבורה לכך אלו שתי מעלות אינם קרובים אל הסלוק וההסרה, אבל העושר קרוב אל הסלוק וההסרה עד שהוא נחשב כמו האדם שהוא סוגר עינו ונכסה ונאבד עושרו ממנו ונגלה לאחר. לכך נקרא נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה כל כך במהירות, וכדכתיב (משלי, כג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ופירוש זה כמו שאמרנו כי אל ייגע להעשיר שאינו מן הש"י העושר הזה רק מכחו, ועושר כמו זה התעיף כלומר כ"כ במהירות כאשר עיניו מעופפים בעושר ועוברים עיניו מצד זה לצד זה ואינו, כי יעשה לו כנפים ללכת הימנו במהירות היותר. וכל זה מטעם אשר אמרנו, כי העושר הוא דבר שאינו מתחבר לאדם ולכך הוא עובר מן האדם בקלות מאוד כמו שאמרנו:

ועוד יש לך לדעת, כי העושר שהוא ברכת השם יתברך ראוי שיהיה סמוי מן העין, ולכך העושר מסוגל שיהיה נכסה בזמן היותר קצר וזה כאשר עובר בו עיניו מצד זה לצד זה, ובצד אשר עבר ממנו עיניו מיד העושר איננו, כי בודאי בעוד עיניו בו לא שייך לומר ואיננו, אבל כאשר עיניו עוברים מצד זה לצד זה ממקום שסלק עיניו כבר איננו. וכל זה כי ראוי שיהיה סמוי מן העין וראוי לו האוצר וכסוי, כי הוא ברכה לעולם, והדבר שהוא ברכה הוא באוצר שאין ברכה אלא בסמוי מן העין, ולפיכך לזה נכסה עד שהוא באוצר ולאחר שהוא מוכן לו נגלה לו. וכן אמרו בערבי פסחים (דף קיט.) ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחד נגלה לקרח ואחד נגלה לאנטונינוס ואחד לצדיקים לעתיד לבא. כלומר יוסף שהיה בעל ברכה ואסף כל כסף וזהב שבעולם, והוא עשה הג' מטמוניות ר"ל כי ליוסף נגלה העושר כי ברכתו שאין העין שולט בו שהרי ברכתו עלי עין ולכך ראוי לו העושר. ולאחר מותו הטמין ג' אוצרות עד שלא היה ברכתו שנתברך בעושר נמצא בעולם. ואמר אחת נגלה לקרח ואחת לאנטונינוס ואחת לצדיקים לעתיד לבא כי בזה נאמר (תלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וזהו העושר שהטמין לעתיד והבן אלו דברים, לכך נקראו נכסים שהם אצורים ונגנזים מזה ונגלים לאחר:

ואמר גם כן במדרש ב"ר שאמרנו שנקראו זוזי שזזים מזה וניתנים לזה, ודבר זה כמו שהתבאר למעלה, כי הוא יתב' כאשר רוצה להרים את אחד אשר השעה עומדת לו, אז משפיל את אחד מעושרו ונותן לאחר אותו עושר, ולכך נקראו זוזי שזזים מן האדם הזה כדי שיגיעו לאחר. ועוד ענין שלישי מפני שהעושר הוא דבר גשמי וכל דבר שהוא גשמי הוא תחת הזמן ותחת השנוי, ולכך אמר במדרש הזה שנקראו מעו"ת כלומר מה הדבר נחשב שהוא לעת מה ואינו דבר תמידי, וכך אמרו (שבת דף קנא:) גלגל שחוזר בעולם כלומר העושר הוא דבר גשמי והוא תחת הזמן כמו כל דבר גשמי שהוא תחת הזמן, והזמן הוא בעל שנוי שתלוי בגלגל שהוא חוזר ואינו עומד קיים על מקום אחד, ולפיכך העושר משתנה. ואמר במדרש הזה כי המנין מורה על החשיבות והמעלה כי כל דבר חשוב נמנה, כמו שאמרו (ביצה דף ג:) את שדרכו למנות שנינו ודבר בלתי חשוב אינו נמנה, ונקרא העושר ממון כלומר מה אתה מונה מה חשיבותו של עושר שהוא נמנה כאלו היה לו חשיבות של מה, ולא היה ראוי להיות נמנה כי מה הוא. ובודאי העני שאין לו עושר חיותו תלוי בו וכמ"ש (בבא קמא דף קיט.) הגוזל שוה פרוטה לעני כאלו נוטל נפשו, וכל זה מפני כי צריך העני לפרנסה ועני בודאי אינו צריך למנות כי יודע מה שיש לו, אבל העשיר אשר יש לו ממון הרבה והוא מונה הממון על זה אמר מה אתה מונה כי מה חשיבות יש בו שיהיה נמנה. וכן אמרו כי אין ראוי שיהיה לאדם קנין מעלה בעושר, הרי כל המעלות מעלתם כאשר האדם קונה אותם, ואין מעלת העושר רק בהוצאה שמוציא הממון בזה נראה כי אין קנין מעלה בעושר. הנה ג' שמות אשר יש לממון דהיינו נכסים זוזי מעות מורים כי אין לעושר של אדם קיום מצד ג' פנים. האחד שאין העושר דבר עצמי לאדם כמו שאר מעלות אבל הוא נבדל מן האדם ולכך בקל הוא נאבד ונכסה מן האדם בקלות ונגלה לאחר כמו שהתבאר לכך נקראו נכסים. גם כי העושר הוא ברכה בעולם אשר כל ברכה הוא עומד להיות נכסה מן העין ולכך הוא נטמן עד שאינו נמצא ונגלה לאחר, שאם היה תמיד אצל אחד לא נקרא זה שהוא ממון, ואם לא היה נגלה כלל לאחר ג"כ הרי השם יתב' נתן אותו לעולם, ולפיכך נכסה מזה עד שנקרא שאינו דבר שהוא בגלוי ונגלה לאחר, כי כאשר אדם עומד לו השעה שיהיה לו עושר אז זזים מזה ובאים לאחר כמו שהתבאר, ועל ענין זה נקראו זוזים שזזים מזה ובאים לאחר שראוי לו יותר. ועוד יש צד שלישי כי העושר הוא דבר גשמי אשר כל גשמי הוא תחת העת והזמן כמו שהתבאר ועל ענין זה נקרא מעות והשם הד' בא לומר שאף כאשר העושר הוא בנמצא והוא עדיין אצלו מה הוא חשיבות עצמו ולכך נקרא ממון שנקרא על שם מה אתה מונה, כלומר מה הוא אף כאשר הוא אצלו. ויש בודאי עוד סבות הרבה שאין לעושר קיום אבל אלו דברים הם עיקרי דברים, ולכך רמז בשם שנקרא בו שם העושר עליהם. וכאשר תבין מה שאמרנו כי העושר הוא זולת האדם ובזה אינו דומה לשאר מעלות, ואז תוכל לדעת ולהבין מה שאמר הכתוב (קהלת, ה) אוהב כסף לא ישבע כסף, וכן תבין מה שאמרו (חולין דף מו.) עשירין מקמצין, ואף כי דבר זה הפך המושכל, אבל מפני כי העשיר מוכן הוא למדת העושר ואין העושר כמו החכמה שאם למד חכמה נקרא שהוא שבע מן החכמה אבל העשיר אינו שבע, שאילו היה העושר עומד באדם כמו החכמה אז היה שבע ממנו, אבל אין העושר עומד בו ולכך אינו שבע ממנו כי דבר שאינו עומד בו לא יקבל שביעה ממנו כלל, ועל שם זה נקרא כסף כי תמיד אצלו הכוסף שהוא נכסף ואל ישבע ממנו כאשר התבאר, ונקרא זהב על שם כי כאשר הוא רואה עושר לפניו הוא אומר זה הב, ומצד שני פנים האדם חפץ ורודף אחר העושר, האחד שיש לו כוסף לקנות ממון רב מצד אהבת העושר שאוהב ממון ונכסף אליו ועל שם זה נקרא כסף לשון נכסף, והשני שרוצה וחפץ בעושר לתועלת אליו שצריך אליו להשלמתו ולכך נקרא זהב זה הב, לצרכו שיושלם בו, ולכך העושר נקרא על שם כסף וזהב שמורה על שתי בחינות אלו:

האדם אשר הוא תמיד רודף אחר העושר עינו לא תשבע עושר, וכדכתיב (קהלת, ד) גם עינו לא תשבע עושר. ותלה זה בעין מפני כי העין רואה ממזרח עד מערב והוא מקבל הכל, וכאשר דבק בו החסרון אינו מלא כלל והוא רוצה וחפץ תמיד לקבל ואינו שבע. ולכך אמרו במסכת תמיד (דף לב:) על אלכסנדר מוקדן שהיה הולך לכבוש את כל העולם עד שהגיע לסוף העולם והגיע לג"ע ולא פתחו לו שערי גן עדן שאמרו לו צדיקים יבאו בו ואמר אנא מלכא מחשב חשבנא הבו לי מידי יהבו ליה גלגלתא דעינא אתקלא לכולי כספא ודהבא ולא תקיל אמר להו מאי האי א"ל גלגלתא דעינא דבשרא ודמא דלא שבע אמר להו ממאי דהכי הוא דלא שבע אמרי שקול עפרא ולאלתר תקיל ע"כ. פירוש זה, כי אלכסנדר היה הולך וכובש כל העולם, ולא די לו במלכות שלו אשר כבר כבש עד שהיה רוצה אף לכנוס לגן עדן אשר דבר זה אינו ראוי לו, ומפני שהיה סבור אלכסנדר כי דבר זה שהולך לכבוש הכל הוא חשיבותו ומעלתו, שהיה כובש אף דבר שאינו ראוי שיהיה אדם בא שם, ובשביל זה אמר מחשב חשבנא כי מלכא אנא ולכך ראוי לו לבא אף לגן עדן. ובודאי אילו היה מלכותו כראוי שהיה מלכות שהיה הש"י חפץ בו, לא היה דבק בו חסרון והיה שבע ולא היה הולך לכבוש אף דבר שאינו ראוי, אבל מפני שהיה המלכות שלו מלכות שאינו שלם לכך לא היה שבע. ולכך נתנו לו גלגלתא דעינא כלומר מה שאתה הולך וכובש כל כך אף דבר שאינו ראוי לך, זהו שיש לך מדת העין שאינו שבע מפני כי הוא בשר ודם שהוא גוף חמרי ובשביל כך דבר בו ההעדר והחסרון לכך אינו שבע בשביל ההעדר שדבק בעין. ומפני כך תקל כנגדו כל כסף וזהב ולא תקל, כי בשביל ההעדר שבו אינו מלא כלל. ולא האמין כי גלגלא דעינא אינו שבע ומיד שהניחו כנגדו עפר היה שבע כי העפר הוא ראוי לכסוי, ודבר זה ידוע כי המת שהוא צריך גניזה נטמן בעפר, והדם שהוא צריך כסוי מכסין אותו בעפר, ודבר זה חכמה עליונה כי העפר שהוא תוך ד' היסודות הוא מכוסה יותר שכל ד' יסודות הם מסובבין ומכסין על העפר, ולפיכך העפר הפך העין בעין בו מגולה הכל ואלו העפר הוא מכסה הכל, וכל היסודות הם פתוחים חוץ מן הארץ שאינה פתוחה רק סתומה ולכך הוא מוכן לכסוי וסתימה ודבר זה הוא עמוק מאוד. ורמזו לו מן גן עדן כי כאשר עינו אינו שבע א"א להשביע אותו רק בעפר דהיינו שיהיה העין טמון בעפר ע"י מיתה כי ראוי לו דבר זה כאשר הוא חסר תמיד ואין לו שביעה אי אפשר להשביע אותו כי אם על ידי העפר שהוא בטול לעין, ודבר זה גורם המיתה אליו עד שיהיה בעפר. וכך אירע לאלכסנדר מוקדן שמת קודם חצי ימיו כמו שכתבו המפרשים עליו בפירוש דניאל על הכתוב (דניאל, ח) וכעצמו נשברה הקרן. וכל זה הגיע לו מפני שלא היה שביעה לעינו ותמיד היה עוד חסר וא"כ ראוי להשביע אותו שלא יהיה חסר עוד וזה על ידי מיתה, ולפיכך יש להזהר מן המדה הזאת שלא יהיה חסר תמיד שלא יגיע לו כך גם כן:

ובשביל כי העין מבקש לבלוע תמיד אמרו במסכת נדה (דף כח:) תנא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתח מערה מתחתי ועמדתי בגלגל עינו עד חוטמי ו וכשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היה ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה אבא שאול גדול בדורו היה כו'. ופירוש זה אבשלום היה רוצה לבלוע את אביו דוד המלך שהביאו לעולם, וזה שלא בטבע, כי זה שהביא אותו לעולם ועל ידו הוא נמצא הוא מבקש לבלוע עד שלא יהיה נמצא וזה שלא כסדר העולם ואי אפשר. רק כי כל כך גדול כח העין שדבק בו ההעדר, עד שהוא מבקש לבלוע אף אותו שגרם לו עד שהוא נמצא. ולכך אמר אל תאמר כי אבא שאול קטן היה רק שהוא היותר גדול כמו שחשב שם עשרה מדריגות זה על זה והוא הגדול מכולם, והיה עומד בגלגל עין שלו, עד שמזה תדע שהוא היה רוצה לבלוע הכל. ואין צריך לומר כי היה אבא שאול עומד בעינו של אבשלום ממש, רק כי כמו שבחייו היה רוצה לבלוע את אביו גם לאחר מותו היה מוכן לזה גם כן כי היה לאבשלום כח בלתי טבעי שכח טבעי בודאי אחר מיתתו לא נמצא, אבל כח העין של אבשלום היה כח בלתי טבעי רק רוחני וזה היה עוד נמצא אחר מיתתו עמו, והיה גורם דבר זה שהיה רוצה לבלוע הכל בחייו עד שנפחת המערה לבלעו בעינו עד שעמד בו, ומזה ידע כל אדם כי מי שיש לו מדה זאת שרוצה לבלוע את אחר כי אחריתו שהוא נבלע כמו בכל מקום:

ובמסכת גיטין בפרק השולח (גיטין דף לח:) אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעו סעודתא בשבתא בעידן מדרשא ע"כ. ואלו ג' דברים מיוחדים לזה, כי כאשר הבעל בית הוא עשיר והוא עצמו מבטל העושר ואין הש"י חפץ בזה ולפיכך מגיע בטול לעשרו, ולפיכך אמר דמפקי עבדייהו לחירות, כי הש"י נתן לו עבדים והוא עושרו של אדם כדלעיל מי שיש לו מאה עבדים וכו' והעבדים אין לו להוציאן לחירות ועובר בלאו, בדבר זה הוא מבטל העושר שנתן הש"י אליו שלא כדין כי אסור לשחרר העבד ולפיכך אדם כמו זה אינו ראוי לברכת העושר. השני דסיירי נכסייהו בשבת מאחר שהשבת קודש, אין ראוי לקנין עושר ביום השבת, ולפיכך אין קיום לעושר שלהם כאשר יום השבת הוא סבה לעושר. השלישי דקבעו סעודה בשבתא בעידן בי מדרשא, כלומר אם קובע סעודה בשבתא בעידן מדרשא, שאותה שעה הוא זמן ללמוד ולא להיות נמשך אחר האכילה והשתיה והם מחמת רבוי העושר אוכלים ושותים, ומבטלים התורה ואינם באים אל הדרשה לכך ראוי שיסולק העושר אשר הוא הגורם, וכל זה כאשר אינו נוהג בעושרו כראוי אין ראוי לו העושר. ואלו הם שלשה דברים, או שיש חסרון בהגעת העושר, או יש חסרון בעושר עצמו, או יש חסרון בתכלית אשר העושר עומד אליו, וכאשר מסייר נכסיה בשבת יש חסרון בהגעת העושר לידו, וכאשר מוציא העבד לחירות יש חסרון בעושר עצמו, וכאשר קבעו סעודה בעידן בי מדרשא יש חסרון בתכלית, כי העושר ניתן לשמוח בו ולאכול ושתה וזה קובע סעודה בזמן שאינו ראוי, לכך גורם הבטול לעושר האדם:

ועם כי אין ראוי שיהיה רודף אחר העושר ראוי שישמור את עצמו שלא יהיה צריך לבריות כי זה הוא חסרון האדם, כי מעלת האדם כאשר הוא מסתפק בעצמו ואינו חסר שאם הוא חסר אין זה אדם שלם, כ"ש שהוא נחשב אדם חסר כאשר הוא צריך לבריות, ולכן אמרו (פסחים דף קיג.) פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות, כי המפשיט נבילה בשוק בודאי הוא גנות וגנאי גדול מאוד כאשר בשוק לפני הכל פושט נבילתא, אבל מי שהוא צריך לבריות דבר זה חסרון לאדם בעצם שהוא חסר כאשר צריך לבריות, ואין להאריך בחסרון כי הוא מורגש ומוחש לכך אין להאריך בזה: