נתיבות עולם/נתיב העבודה/ב

בספר משלי (כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. שלמה המלך עליו השלום רצה לומר בזה, כי שני דברים נתנו לאדם מן השם יתברך התורה והנפש, ואם מסיר אזנו משמוע תורה שדוחה התורה שהיא מן השם יתברך לאדם ואינו רוצה בה, גם תפלתו שהאדם שופך נפשו לפני השם יתברך היא תועבה, כי אלו שני דברים דהיינו התורה והנפש תלוים זה בזה.

וכבר התבאר זה למעלה בנתיב התורה איך אלו שנים תלוים זה בזה, כמו שאמרו במדרש (דברים רבה ד) אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא שמרני כאישון בת עין אמר לו הקדוש ברוך הוא שמור מצותי וחיה משל לשנים אחד בגליל ואחד ביהודה אותו שבגליל היה לו כרם ביהודה ואותו שביהודה היה לו כרם בגליל כו׳ אמר אותו שביהודה אל אותו שבגליל שמור כרמי שבגליל כמו שהתבאר מדרש זה למעלה בנתיב התורה עיין שם.

וזה עצמו מה שאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כאשר הוא מסיר אזנו מן התורה גם השם יתברך אינו רוצה מה שנושא נפשו ומקרב עצמו אל השם יתברך בתפלתו.

כי אם אין האדם מקבל התורה מן השם יתברך גם השם יתברך אין מקבל נפש כאשר שופך נפשו בתפלתו לפניו כמו שהארכנו למעלה.

אמנם לשון תועבה לא היה לומר רק היה לו לומר גם תפלתו לא נשמעת. אבל רמז בזה עוד ענין מופלג, כי כאשר מסיר אזנו מן התורה התפלה נמאסת והיא תועבה לגמרי אל השם יתברך, וכמו שאמרו (ערובין סד א) תפלת שכור תועבה. וענין זה כי תועבה נקרא כאשר האדם נוטה אל ענין זר כמו שכתוב בכל העריות שהם זנות של חומרי תועבה היא שתראה מזה כי מי שהוא מושך אחר הגופני יותר מדאי עד שנעשה בעל גוף והוסר השכל מכל וכל דבר זה היא תועבה אל השם יתברך, ומפני כך תפלת שכור תועבה כי השכור כבר סר ממנו השכל עד שנעשה גופני, וכאשר מתפלל אל השם יתברך לעשות צרכיו, וכאלו הוא רוצה שהשם יתברך יתן לו שאלתו למלאות תאותו הגופנית כמו שהוא עתה שכור בעל גוף בלא שכל והרי תפלה הזאת בודאי תועבה היא אל השם יתברך. כי ראוי שיתפלל האדם שיתן לו השם יתברך צורכו כדי שיעבוד השם יתברך וילמוד תורה ואז תפלתו בודאי רצויה אל הקדוש ברוך הוא, אבל השכור בעת אשר נטה אל ענין הגוף ביותר ומתפלל אל השם יתברך שיתן אליו צרכו, והתפלה היא כמו שהאדם הוא בשעת תפלה שהוא בעל גוף לגמרי ויתן לו עוד שיהיה נמשך אחר הגוף לגמרי ודבר זה הוא תועבה בודאי.

ועל זה אמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כי מאחר שהוא דוחה התורה שהיא שכלית בשביל התפלה שהוא לצורך חיות גופו אם כן תפלה כמו זאת היא לצורך גופו בלבד, שאם היה תפלתו שיתן השם יתברך אליו צורך חיותו כדי שיעבוד השם יתברך וילמד תורה שהוא דבר שאינו ענין גופני אם כן למה מסיר אזנו משמוע תורה, ומאחר שמסיר אזנו משמוע תורה אם כן התפלה היא לצורך גופו בלבד ודבר שהוא לצורך גופו בלבד דבר זה הוא תועבה.

ולכך האדם כאשר יתפלל אל השם יתברך על צרכיו לא יהיה כונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שיתן לו השם יתברך מה שהוא מבקש לעבוד השם יתברך, ואם יבקש על חייו לא יהיה כונתו רק שיתן לו השם יתברך חיים כדי שיעבוד השם יתברך בתורה ובמצות.

ואם מכוין להנאת גופו דבר זה הוא תועבה לפני השם יתברך וכמו שרמז הכתוב מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה.

ויותר מזה התפלה שהאדם מתפלל אל השם יתברך על צרכיו אינו מה שהוא מצד הדין רק שיתן השם יתברך אליו שלא מצד הדין וכמו שיתבאר דבר זה, וצריך שיהיה האדם מתחזק בתפלה כמו שיתבאר, ומפני כך גם כן ראוי שתהיה תפלתו בצד היותר ראוי שישמע תפלתו. וכמו שאמרנו שיהיה תפלתו שיתן לו השם יתבוו בקשתו כדי לעבוד השם יתברך ויש שואלין על התפלה אם ראה האדם שיתן השם יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל למה לא יתן אליו בלא תפלה, ואם אין ראוי אליו אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל תפלתו יתן אליו.

ועוד הקשו כי למה צריך להתפלל בדבור והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה, וכיוצא בזה מדברי שיבוש עד שקצת נזרקה בהם רוח חיצונים לסכלות דעתם אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר ואז השם יתברך שומע תפלתו ובקשתו. כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה. והאדם הוא נחשב אדם מצד הדבור ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדבור אין כאן מקבל כי כל מקבל מבקש לקבל מה שהוא חסר.

ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר. ואין זה מוכן להשלמה מן העילה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העילה ולפיכך צריך שיתפלל האדם אל השם יתברך שהוא העילה בדבור, כי בזה האדם מצד שהוא אדם אז מוכן לקבל השלמה מן העילה כאשר הוא אדם חסר, וזה כאשר יוציא חסרונו בדבור שמצד הדבור הוא אדם, אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר, רק אם הוא צדיק גמור והוא שכלי אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד:

ובפרק אין עומדין (ברכות לא א) אמר רב המנונא כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל שצריך שיכוין רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו עד כאן.

הרי כי לא חייבו חכמים רק לחתוך בשפתיו בלבד הוא הדבור מן הטעם אשר התבאר למעלה כי התפלה היא לאדם במה שהוא חי מדבר.

אבל לא ישמיע קולו ובגמרא תניא המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר.

ואף כי רש״י ז״ל פירש המשמיע קולו בתפלתו מראה כאלו אין השם יתברך שומע תפלתו כאשר תפלתו הוא בלחש. אבל לפי האמת פירושו כי התפלה הוא שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו והאמונה בו יתברך הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת, וזהו עיקר האמונה כי המאמין בו יתברך אמונתו מגיע עד המדרגה הנעלמת, וכמו שמורה עליו האל״ף שהיא ראשונה במלת אמן כי מגיע עד ההתחלה גם כי האל״ף אותיות פלא שהיא לשון העלמה וכמו שיתבאר, והאמונה השלימה שהוא מתדבק באמונתו יתברך עד המדריגה העליונה הנעלמת, וזה שמשמיע קולו בתפלתו אין מגיע אל המדריגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדריגה העליונה כי עליון הוא נסתר. ודבר זה ידוע למבינים ולפיכד הוא מקטני אמנה והמגביה קולו בתפלתו הוא מנביאי שקר, אשר הם דבקים בכתות הטומאה אשר אץ להם מעלה הנעלמת וההסתר כלל והם נקראים כהות חיצוגות ולפיכן• המגביה קולו בתפלתו שהוא גלד עוד יותר הוא מנביאי השקר כי הגבהת קול הוא מתר נגלה ודי בזת למביני מדע:


ובפרק תפלת השחר (ברכות כח ב) כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ובשביל כך תזכו לחיי עולם הבא עד כאן.

מה שאמר הזהרו בכבוד חבריכם דבר זה בארנו למעלה בנתיב התורה גם בפרקים [=בספר דרך חיים על פרקי אבות] מאיזה טעם כבוד חבירו הוא שמביא אותו לחיי עולם הבא ושם מבואר היטב וכן מה שאמר דעו לפני מי אתם מתפללים גם כן מבואר, כי התפילה היא התדבקות בו יתברך כמו שבארנו למעלה כי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והתפלה היא הדרך הישרה שהאדם עולה בה אל השם יתברך כמו שאמר ותפלת ישרים רצונו, בלשון זה נרמז עד היכן מגיע תפלת האדם עד רצון העליון, ולכך בדבר זה זוכה לעולם הבא.

ואמר ומנעו בניכם מן ההגיון פירוש דרך בני אדם שמלמדים בניהם מליצה ודבור, ודבר זה נקרא הגיון מלשון הגה, ובערוך ערך הג פירש פתרון פסוק כצורתו ואין בזה רק דבור בלבד, וכמו שאנחנו עושים שלומדים את הנערים רק הגיון ודבור הפסוק, ולכך אמר הושיבום בין ברכי תלמידי חכמים ללמד אותם חכמה והוא מביא לחיי עולם הבא כי הוא בכלל מה שאמרו שלשה מנוחלי עולם הבא המגדל בניו לתלמוד תורה וכו' כמו שבארנו למעלה, ומפני שאמר שילמד אותם אורחות חיים הוא הדרך שעולה מלמטה למעלה עד שמגיע למעלת עולם הבא וזה נקרא אורחות חיים לכך זכר אלו שהם אורחות חיים.

ואמר כי אם רוצים לעלות באורחות חיים שיתחילו למטה ויעלו למעלה מנעו בניכם מן ההגיון, וזה הוא כמו התחלת האורח לפי שהוא מדבר מן הקטן שמחנכין אותו בראשון, והזהרו בכבוד חבריכם הוא יותר התעלות באורח הזה למעלה שמדבר מן חבירו, ודעו לפני מי אתם מתפללים והזו סוף האורח העולה אל השם יתברך הוא עילתו לגמרי, ולכך הזכיר שלשה דברים אלו שבהם מתעלה האדם אל השם יתברך. ודע שראוי היה לומר קודם שימנעו בניהם מן הגיון שהוא ראשון רק שהתחיל בחבירו מפני שחבירו כגופו ויש להקדים דבר שהוא בגופו, ויש לך להבין כי אלו שלשה דברים הם דרך הסלולה וישרה והוא אורחות עולם הבא לגמרי שעולה אל מעלה העליונה, ודי בזה: