מדת הזריזות היא המדה שצריכה אל עבודת הש"י, וכמו שאמר במס' אבות (פ"ה) יהודה בן תימא אומר הוי עץ כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. כי העצלה באדם כאשר גופו וטבעו החמרי גוברים על נפשו ומבטלים פעולת נפשו, ולכך בא החכם הזה להזהיר שיהיה האדם יוצא מכובד ועצלת גופו שגובר עליו. ותחלת כל דבר יש אדם שכבידות טבעו כ"כ גובר עליו עד שהוא כמו אבן דומם ואינו מתעורר על דבר, ולכך אמר תחלה שיהיה עז כנמר דהיינו שיעורר את עצמו לפעול ולא כמו זה שבשביל כובד טבעו אין מעורר עצמו על דבר, רק יהיה לו כח לעורר עצמו אל עבודת השם ית', וכנגד זה אמר הוי עז כנמר שכל מי שהוא עז יש לו התנגדות על דבר ואין טבעו כבד עליו שלכך נקרא עז, ודבר זה נגד כח המתעורר בלבד. ועוד יותר צריך זריזות כי האדם נחשב גופו וטבעו כבד עליו עד שהנפש כאלו בטל ואינו פועל, וע"ז אמר שיהיה קל כנשר לקום מעצלותו, כי האדם נחשב כאלו הוא שוכב מפני כבידת טבעו. ועדיין צריך ההליכה עצמה שהיא התנועה אל המעשה ודבר זה קשה יותר בודאי ולכך אמר רץ כצבי. ואמר וגבור כארי הוא כנגד גוף המעשה שהוא העיקר, כי בודאי המעשה הוא העיקר ויפעל המעשה בזריזות היותר כמו הארי שהוא פועל בכח כך יפעל כאשר עושה המעשה. ואמר לעשות רצון אביך שבשמים, לכך צריך האדם לעשות כמו אותן המשרתים שהם בשמים שאין להם מונע גשמי מן עבודת השם יתב', וכך יעשה האדם עצמו שיהיה גובר על טבעו החמרי כאלו הוא בלתי גשמי כלל לעבודת אביו שבשמים ולא יהיה לו מונע מטבעו החמרי, ודבר זה הוא עיקר ושורש בעבודת השם יתברך:

ובמדרש (במד"ר פ"כ) בסוף מ' שנים חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל שנא' ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו והם בוכים והוא עמד כנגד ששים רבוא ויקח את העגל אשר עשו ולא רפו ידיו אלא בשביל פנחס שיבוא ויטול את הראוי לו ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו, מכאן את למד שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה. וביאור זה כי כאשר הגיעו ישראל למדה זאת שחטאו ונטו אחר הזנות שהיא התאוה שהוא בגוף כמו שהיה ענין חטא מואב, ולכך משה שהיה מלך לישראל וכל אשר מלך לעם יש לו צירוף וחיבור אליהם, והרי כלל משה עמהם כאשר אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי. ואע"ג כי ח"ו שיהיה שייכות למשה אליהם בחטא הזה, מ"מ היה גורם זה שיהיה למשה שהוא מלך שלהם ומצטרף אליהם (והיה לו) העצלה שהעצלה הוא מן הגוף, וכאשר העם בעצמם היו חוטאים בזנות שהוא מצד הגוף, ולכך לא היה למשה הזריזות שהוא התגברות על הגוף עד שלא היה זריז במצוה זאת, ואלו כאשר חטאו בעגל היה משה זריז ביותר עד ששרף את העגל כמו שאמר הכתוב, וזהו מן הטעם אשר אמרנו כי החטא הזה בפרט שהלכו ישראל אחר תאות הגוף היה גורם למשה העצלה, וגם בשביל כי פנחס היה מוכן לדבר זה ביותר כי פנחס היה ראוי ליטול קדושת הכהונה על ידי מעשה זה שהיה מקנא על הזנות, כי מה שהיה פנחס מקנא על מעשה זנות מורה זה על קדושתו, שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה כדאיתא בספרי (תו"כ קדושים) כי לכך אחר פרשת עריות כתיב קדושים תהיו וגו' וכתיב זונה גרושה וחללה לא יקחו קדושים יהיו לאלקיהם, ולכך ע"י מעשה זה שקנא על מעשה ערוה ראוי שיטול קדושת הכהונה. ומה שאמר כי מפני שלא נזדרז במצוה זאת לא ידע איש את קבורתו, דבר זה הוא ראוי לדבר זה, כי מי שאינו זריז במצות ונחשב שהוא מוטבע בחומר עד שאין נפשו נמצא בפעל, שאם לא היה מוטבע בחומר לא היה עצל והיה גובר על הגוף, אבל העצלה מורה כי נפשו מוטבע דבר מה בגוף ואשר הוא מוטבע בגוף אינו נמצא בפעל, ולפיכך כאשר לא היה זריז בעבודת השם ית' לא נודע קברו ולא היה נמצא בפעל, וזה כפי מה שעשה כי כל זריז הוא שנמצא ביותר בפעל ע"י זריזותו וכאשר לא היה משה זריז בעבודת השם ית' ולכך קברו לא היה נמצא ודבר זה ענין מופלג בחכמה מאוד. ויש מקשים על דברי חכמים כי מה שלא נודע קברו הוא למעלת מרע"ה ואיך יהיה דבר זה עונש אליו, והמקשים האלו אינם מבינים דבר חכמה ודבר זה בארנו במקומו ואין כאן מקום זה. ומ"מ יש לך ללמוד כי הזריזות הוא צריך לעבודת השם ית' וכמו שאמר שתהיה זריז לעשות רצון אביך שבשמים מטעם אשר אמרנו וכמו שיתבאר בסמוך. ולכך אמרו בפ"ק דברכות (דף ו:) אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כל שכן דרהיטנא שנא' ונדעה נרדפה לדעת את ה', אמר רב זביד מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהיטי לפירקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא כיון דשמעת להא דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת שנא' אחרי ה' ילכו כאריה ישאג אנא נמי הוה רהיטנא. וביאור זה כי אל עבודת הש"י ראוי הזריזות, וכאלו שאין האדם בעל גוף לגמרי בענין עבודת הש"י אשר הגוף מכביד האדם ומונע אותו מלעשות, וכמו שאמר הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים וכמו שפרשנו. ולפיכך אע"ג שכל אשר ממהר בתנועה דבר זה שינוי יוצא מן הסדר, ולפיכך מהירות ההליכה אסורה בשבת כי השבת ראוי שיהיה בו מנוחה ושביתה ואין ראוי שיהיה בו יגיעה ותנועה אשר הוא שנוי הסדר רק מנוחה, אבל לעבודת השם ית' אין התנועה נחשב שנוי ואין דבר זה יוצא מן הסדר, כי כך ראוי שיהיה עבודת השם ית' בזריזות היותר ואם אינו עושה בזריזות אין דבר זה ראוי לעבודת הש"י כמו שבארנו, וזריזות במצות הוא שמביא אל חיי עוה"ב מטעם שאמרנו כאשר עושה המצוה ואין מונע לו כבידת הגוף זוכה לעולם שהוא בלא גוף. ובנתיב השלום ג"כ בארנו שהזריזות במצוה ע"י זה המצוה היא אלקית לגמרי, ולא כן כאשר האדם עושה המצוה בעצלה שהעצלה הוא מן הגוף ואין המצוה אלקית, ולכך ראוי שיהיה האדם זוכה ע"י מצוה אלקית לגמרי אל עולם הבא הנבדל מן הגוף וכמו שבארנו למעלה בנתיב השלום ע"ש:

ובפרק קמא דנזיר (דף כג.) אמר ר' יהושע בן קרחה לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה קדמה ד' דורות למלכות. ור"ל כי הזריז ומקדים למצוה אינו בגדר אחד עם שאינו זריז ומקדים למצוה, כמו שקדמה בכירה לצעירה בשביל שקדמה לילה אחת קדמתה ד' דורות למלכות, ואחר ד' דורות אינם שייכים לדורות הראשונים כמו שתמצא בכל מקום שנחשבו הדורות עד דור רביעי כמו אחד ולא יותר, כדכתיב (דברים, ה) פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ויותר מזה לא יפקוד כי הם כמו דור אחר שאינו שייך לראשון, וכמו (בראשית, טו) ודור רביעי ישובו הנה כלומר שלא יהיה זרעך חוץ לארץ ישראל יותר מד' דורות שאם היו יותר היה נחשב להם כאלו יצאו מן הארץ לגמרי והרי נתנה הארץ לאברהם ולפיכך ודור רביעי ישובו הנה. ולכך אמר שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה קדמה ד' דורות והצעירה אחר ד' דורות והכל בשביל קדימת לילה אחת, שמזה תדע כי המקדים למצוה בשביל זריזותו למצוה אינו בגדר אחד עם שאינו מקדים ונבדל ממנו וזה מבואר:

הזריזות שיש לאדם במצות בוראו דבר זה הוא שלימות המצוה שבזה נחשב שהוא עושה המצוה בשלימות לגמרי. ובפרק קמא דברכות (דף ו:) אמר אביי אגרא דפרקי ריהטי וכו' וכבר התבאר זה למעלה, וכל זה כי הזריזות למצוה הוא עיקר שכר המצוה מפני שעושה המצוה בשלימות כאשר עושה בזריזות וכל שהוא בשלימות הוא עיקר התשלומין, כי השלימות גורם תשלומין, וכבר התבאר זה למעלה: