במדרש (שמו"ר פכ"ב) אז ישיר ויאמינו בה' לפיכך זכו לירש את הארץ אתה מוצא בשכר אמנה שהאמין אברהם אבינו ירש העולם הזה העוה"ב שנא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה וכן ויאמן העם וכתיב אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאוה וכן במשה ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ואומר זה השער לה' צדיקים יבואו בו אלו בעלי אמנה שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים השער הזה בעלי אמנה נכנסין בו שנאמר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך וגו' מה כתיב בתריה כי שמחתני וגו' מי גרם לנו שמחה זו אמנה שהאמינו אבותינו בעוה"ז שכלו לילות כדכתיב ואמונתך בלילות וכתיב וצדיק באמונתו יחיה וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך ואין הגליות ראוים להגאל אלא בשכר אמנה שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה וגו' וארשתיך לי באמונה הא למדת שגדולה אמונה שבשכר אמונה שרתה עליהם שכינה ואמרו שירה שנאמר ויאמינו בה' אז ישיר משה ואומר ויאמינו בדבריו ישריו תהלתו ע"כ. המדרש רצה לבאר ענין האמונה כמה גדולה האמונה לפני הקב"ה, כי המאמין בו ית' דבק בו ומגיע זה עד אין קץ ואין סוף כמו שהתבאר למעלה בענין אמן, ולכך ראוי בו כל המדות שראוי שירש עולם הזה ועולם הבא. כי כבר אמרנו מצד האמונה מתעלה למעלה ובזה יורש עולם הזה ועולם הבא, ובעל אמונה נכנס בשער עליון שאין נכנסין בו הכל כי הוא יוצא מן העולם הגשמי ודבק בעולם העליון, וזה שאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. ואין הגליות מתכנסים להיות דבוקים בו יתב' לגמרי ויוצאים מרשות האומות רק בשביל האמונה שבשביל האמונה הם דבוקים בו ית' לגמרי, וכאשר יש לישראל אמונה בו יתב' שכל אמונה שאמונתו תקועה בו ית' ואומה כמו זאת אין ראוי שיהיו בגלות גולים ממקום למקום, ולכך הגליות מתכנסים להיות נטועים עם הש"י כמו שהיא אמונה, וכמו שאמר הכתוב וארשתיך לי באמונה כי הארוס הוא החבור אל הש"י ודבר זה הוא על ידי האמונה שהוא הדביקות בו יתב'. וכן גדולה אמונה ששרתה עליהם רוח הקודש הכל מצד הדבוק הגמור אשר יש לבעל אמונה המגיע עד אין קץ כמו שידוע בסוד האמונה:

ובפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כד.) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה רמ"ח כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה תור"ה בגימטריא הכי הוי תור"ה שית מאה וחד סרי הויין אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום בא דוד והעמידן על י"א דכתיב מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. הולך תמים זה אברהם דכתיב ביה התהלך לפני והיה תמים ופועל צדק כגון אבא חלקיה ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא לא רגל על לשונו זהו יעקב אבינו דכתיב אולי ימושני אבי לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו נבזה בעיניו נמאס זה חזקיה מלך יהודה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שראה תלמיד חכם היו עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקרא לו מרי מרי נשבע להרע ולא ימיר כדר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אהא בתענית עד שאבא לביתי כספו לא נתן בנשך אפי' ברבית הגוי ושוחד על נקי לא לקח כגון רבי ישמעאל בר' יוסי וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה דעביד כולהו הוא דלא ימוט הא דעביד חדא מנייהו ימוט אמר ליה רבי עקיבא אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכולהו אין בחדא מנייהו לא אלא בכל אלה באחת מאלה ה"נ עושה אלה אחת מאלה, בא ישעיה והעמידן על שש שנ' הולך צדקות ודובר מישרים וגו', הולך צדקות זה אברהם דכתיב כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט דובר מישרים זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים מואס בבצע מעשקות כגון ר' ישמעאל בן אלישע נוער כפיו מתמוך בשוחד כגון רבי ישמעאל בן ר' יוסי אוטם אזנו משמוע דמים כגון ר' אלעזר בר' שמעון דלא שמיע ליה בזילותא דרבנן ושתק ועוצם עיניו מראות ברע כדרבי חייא בר אבא דאמר ר' חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה וכתיב הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים, בא מיכה והעמידן על שלשה שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זו גמילות חסדים והצנע לכת זו הכנסת כלה והוצאת המת והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשות בצנעה אמרה תורה והצנע לכת דברים שדרכן לעשות בהצנע עאכ"ו, חזר ישעיה והעמידן על שתים שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו מתקיף לה רב נחמן ודילמא דרשוני בכל התורה כולה אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה:

במאמר הזה יש שאלות עצומות וכולם הם נגלים מבוארים א"צ להאריך בהן, כי איך היה דוד בא וממעט מן המצות, ועוד למה בחר דוד ע"ה באלו י"א וישעיה בשש ומיכה ג' וחבקוק באחת ולמה לא זכר כל אחד אותם שזכר אותו שלפניו. יש לך לדעת כי במאמר הזה נרמזו דברים גדולים מאד, כי הש"י נתן לאדם תרי"ג מצות שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה כלם ביחד הם תרי"ג, ואמר כי תורה בגימטריא תרי"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ויש לך לשאול למה שמענו אלו שתים מפי הגבורה והשאר מפי משה. אבל הפי' כי משל הוא למלך ב"ו בתחילה כובש אומה אחת ומולך עליה ואח"כ שולח שליח אליה לצוות מה שרוצה וגוזר גזירותיו על האומה, אבל כל זמן שלא כבש אותה ולא מלך עליהם אין שייך לומר שיגזור עליהם, וכן לא יהיה לך אלקים אחרים על פני שלא יפרקו עול ללכת אחרי אלקי נכר ולפיכך אלו שתי דברות מפי הגבורה שמענו. אבל תורה שהיא לשון הוראה מה שהמלך גוזר ומורה לעם מה שיעשו ומה שלא יעשו וזה בודאי אחר שהוא יתב' מלך עליהם ולכך מספר המצות חוץ מאלו שנים שהם עצם מלכותו תרי"א, ומ"מ אנכי ה' אלקיך בכלל תרי"ג מצות דסוף סוף הש"י הוא לאלקים על ישראל ואין לאדם לפרוק אלהותו ית':

ואמר כי המצות הם שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה ורמ"ח מצות עשה נגד איברי האדם, יש לך לדעת כי אלו שנים השמש והאדם בעולם אשר ברא הש"י הם מושלים, כי החמה הוא המלך בצבא השמים והאדם הוא המושל בארץ. ואלו שנים הם מחולקים, כי האדם נברא להוסיף שלימות על שלימות ע"י המצות, אבל האדם הוא בעל שנוי יכול לשנות מעשים ולפחות ממדריגה שנברא עליו כמו כל התחתונים שהם בעלי שנוי והאדם ראש לכל התחתונים, והשמש בהפך זה שאין השמש קונה מעלה יותר ממה שהיה לה קודם, אבל אין השמש יוצא מן מה שנבראת עליו והיא ראש בצבא השמים, וכאשר אין המלך יוצא מן הסדר והחוק מעצמו כל אשר הוא תחתיו כך נוהג ג"כ. ולפיכך נתן לאדם שס"ה מצות לא תעשה כמספר ימות החמה שהולכת השמש ואינה משנה ואינה עוברת החוק והגבול שסדרם הש"י אל השמש כאשר השמש מסוגלת שאינה משנה ואינה עוברת החוק, ולכך ג"כ הש"י נתן לאדם חקים שס"ה שבהם אינו עובר החוק, ובמספר הזה האדם הוא תחת הש"י לגמרי כמו שסדר השמש בשס"ה ימים שלא תעבור החוק שסדר לה הש"י. ונתן לאדם רמ"ח מצות עשה כמספר אברי האדם כי האדם אשר בריאתו לקנות מעלה יותר ממה שהיה לו קודם יושלם ברמ"ח אברים ולפיכך נתן לו רמ"ח מצות עשה שיהיה לו בזה השלמה לגמרי להיות במעלה עליונה יותר, ועוד פרשנו דבר זה במקום אחר וגם פרשנו זה בנתיב התורה והוא עיקר הפי' ע"ש:

בא דוד והעמידן על י"א אין ר"ל ח"ו שדוד יפחות וימעט המצות, אבל בא לומר כי אלו תרי"ג מצות הם להשלים האדם בכל עד שיהיה לאדם דבקות בו יתב' בכל, ובא ולמד דעת להשלים את האדם ג"כ באיזה דברים עד שיושלם ויהיה לאדם השלמה ודבקות בו ית', ובודאי אין דבר זה בהשלמה עליונה כמו מי שמקיים כל תרי"ג מצות שזה בודאי אינו, אבל מ"מ יש לאדם השלמה באלו י"א דברים אשר זכר דוד המלך. וזה כי האדם צריך השלמה בכל אשר שייך לאדם ויש לו השלמה מצד הנפש החיוני ויש לאדם השלמה מצד נפש המדברת ויש לאדם השלמה מצד השכל, וכל אלו הם כחות האדם כי נפש החיוני בפני עצמו ונפש המדברת בפני עצמו נפש המשכלת בפ"ע והגוף בפ"ע אלו ד' דברים הם האדם עצמו. וצריך עוד שיהיה האדם שלם עם זולתו מבני אדם כי אין האדם נמצא בעצמו בלבד אבל נמצא האדם עם זולתו. ויש עוד שצריך שיהיה שלם עם בני אדם שהם שייכים אליו קרובים אליו ואינם כמו שאר בני אדם כי הם נחשבים בשר מבשרו. וצריך האדם להיות לו הנהגה מיוחדת עם אותם שהם רחוקים והם הרשעים שהם רשעים לגמרי מרוחקים מן הש"י ומן האדם. וצריך עוד איך יהיה הנהגתו עם אותם שהם יותר במעלה ממנו והם הפך הרשעים שהם פחותים אבל אלו הם גדולים במעלה קרובים אל הש"י כמו תלמיד חכם, והשלמה עוד עם הש"י שהוא על הכל, ואח"כ צריך שיושלם האדם מצד הממון של אדם שהוא דבר זולת האדם. וכנגד אלו אמר דוד מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים זה אברהם, ור"ל כי לא היה לאדם השלמה בגופו כמו שהיה אברהם, שלכך נתנה לאברהם המילה שהערלה היא פחיתות וחסרון בגוף ופסוק זה של התהלך לפני והיה תמים נאמר אצל המילה, ומזה למדו במסכת נדרים (דף לב.) לא נקרא אברהם תמים עד שנימול, ולפיכך שמו אברהם כמספר רמ"ח איברי גופו שע"י המילה היו רמ"ח איבריו שלימים כמו שאמרו במסכת נדרים ושלימות הגוף הזה שהוא מסולק מן הפחיתות, ודבר זה בארנו בפרקים איך היה אברהם מסולק מן כל פחיתות השייך לגוף, וזה שאמר הולך תמים זה אברהם. ופועל צדק כגון אבא חלקיה, דבר זה ידוע כי הפעולה שפועל האדם הוא מצד הנפש החיוני שאליו הפעולה שהרי הבהמה שאין לה השכל היא גם כן בעלת הפעולה ור"ל שיושלם האדם בכל חלקיו, ואל תאמר מה שלימות היא לגוף או לנפש החיוני, אין הדבר הזה קשיא כלל, שהרי דוד אמר כל עצמותי תאמרנה וכל החלקים שהם לאדם נכנסים בגדר האדם והם האדם וצריכים שיושלמו. ואמר כגון אבא חלקיה שהיתה נפשו בשלימות מצד שהנפש שלו היה פועל ביושר ובאמת. וכנגד השכלי שאינו משנה ואינו משקר כי האמת הוא שייך אל השכלי, וזה שאמר ודובר אמת בלבבו זה רב ספרא שלא היה משנה אפי' במקום שהיה ראוי לשנות לא היה משנה וזהו שלימות השכל. ואמר לא רגל על לשונו זהו יעקב, הוא שלימות נפש המדברת שלא רצה להוציא מפיו דבר שאינו. ולא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו שדבר זה שלא היה רע לזולתו כלל ואפילו דבר שאינו גזילה (וזה אין צריך לומר אפילו דבר) כמו זה לירד לאומנות חבירו ואף דבר זה לא עשה עד שהוא שלם לגמרי. ואמר חרפה לא נשא על קרובו זה המקרב קרוביו דבר זה שיושלם עם הבריות אשר הם קרובים אליו, ודבר זה שלימות גדול כמו שהתבאר בנתיב השלום. ואחר כך אמר נבזה בעיניו זה חזקיה מלך יהודה שגרר עצמות אביו ודבר זה גנאי לו לבזות אביו, מכל מקום לא היה חס עליו כיון שהיה אביו רשע היה מבזה אותו כל כך היה שונא הרשעים, ואמר ואת יראי ה' יכבד הפך זה כי מצד הטבע אין ראוי לבזות עצמו, כמו יהושפט מלך יהודה כשראה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וכל זה שראוי לנהוג כך עם הבריות שהם צדיקים והם הפך הרשעים. נשבע להרע ולא ימיר הוא השלמה עם בוראו כאשר הוא ירא את ה' ודבר זה נראה בו כאשר נשבע ולא ימיר וזהו עיקר השלמה עם בוראו. ואח"כ זכר עוד השלמה מצד הממון כי יש אשר ממונו חביב עליו מגופו ולכך אמר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, ואלו שני דברים הם האחד שאינו צר עין בממון שלו לומר למה אלוה ממון שלי בחנם וזה נקרא צר העין בממון שלו, ויש שאינו צר עין בממון שלו אבל הוא אוהב ממון אחר בכל צד שיהיה, וכנגד הראשון אמר כספו לא נתן בנשך וכנגד האוהב ליקח ממון אחר אמר ושוחד על נקי לא לקח. הרי אלו י"א דברים, התחיל באדם הוא גופו והשלים באחרון עד שבאלו י"א דברים יושלם בכל אשר אפשר לו, וזה שאמר בא דוד והעמידן על י"א כלו' כי באלו י"א דברים יש לאדם גם כן השלמה אל האדם בכל:

ואמר אח"כ בא ישעיה והעמידן על ששה כי דוד לפי מדריגתו העליונה היה משלים את האדם במדריגה עליונה יותר, בא ישעיה אחר כך להשלים גם כן את האדם אף אם אין המדריגה כל כך בהשלמה כמו אלו י"א דברים שזכר דוד המע"ה, ולכך אמר בא ישעיה והעמידן על ששה דברים. ואלו ששה דברים השלמת כל אדם וראוי למי שמבין מדריגת האדם שיושלם על ידי ששה דברים, ואלו ששה שהם איברים פועלים באדם ולכך אמר הולך צדקות על הרגלים שהוא זריז לעשות צדקה, וכך אמרו בפרק הבונה (שבת דף קד.) מ"ט פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת וכו' לכך הולך צדקות כנגד רגלי האדם. ועוד נאמר רודף צדקה וגו' שהמצוה הזאת בפרט צריך רדיפה בכל כחו. ואח"כ אומר דובר משרים הוא הדבור והוא נגד הלשון, ואח"כ אמר מואס בבצע הוא שכלו ודעתו של אדם שלא ימאס האדם בדבר או ירחיקהו כי אם בדעתו, וזה אמר כנגד השכל שישנא הדברים שראוים להרחיק אותם, ואח"כ נוער כפיו שהם הידים, ואח"כ אמר אוטם אזנו נגד האזנים, ואח"כ עוצם עינו העינים הרי ג"כ באלו ששה דברים השלמת האדם בכל. ועוד יש באלו ששה דברים שזכר דברים עמוקים, כי אלו ו' דברים משלימים האדם כמו שידוע לנבונים, וזכר הולך צדקות זה אברהם שידוע מדתו ודובר מישרים כלו' שכל דבריו במשפט שהוא היושר, מואס בבצע מעשקות שמאוס בעיניו העושק רק עומד בעצמו ומדה זאת ידוע, ושלשה ראשונים שהם הולך צדקות דובר משרים ופועל צדק כלם הם קנין מעלה, ואף מואס בבצע מעשקות הוא קנין מעלה כאשר מואס בדבר הוא תכונה בנפש, וכיון שהוא תכונה בנפש שהוא מואס בבצע מעשקות, לכך הוא קנין מעלה, ושלשה אחרונים הם הרחקה מן הדברים אשר ראוי להרחיק, וזכר נוער כפיו מתמוך בשוחד נגד הולך צדקות כי זה עושה צדקות נותן ממון שלו לאחרים וזה אינו רוצה לקבל מאחרים, וכנגד דובר משרים זכר אוטם אזנו כי מי שהוא דובר משרים לא יוכל לשמוע דמים שיהיה מבייש ומזלזל אשר אינו ראוי לזה, וזה בתכלית הרחוק מן היושר כאשר שמע בזילותא דצורבא מרבנן, וזכר עוצם עיניו מראות ברע והוא הששי, ופירשו בזה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה כי כנגד מי שאמר מואס בבצע מעשקות זכר עוצם עינו מראות ברע שאינו מסתכל בנשים שעומדות על הכביסה שהוא ג"כ דבר מאוס שהוא ערוה והבן את זה. ואמר אח"כ בא מיכה והעמידן על שלשה, כבר אמרנו כי כל אלו דברים ליתן השלמה אל האדם שיושלם בכל עד שיהיה לאדם דבקות ב' יתב' לגמרי, וכאשר האדם הולך בדרכי הש"י אין ספק שיש לו דבקות בו יתב' כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה. וידוע כי דרכי הש"י הם נכללים בג' אשר רמז הכתוב עליהן כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, ובארנו אלו דברים באריכות בנתיב גמילות חסדים, וזה כי החסד אשר הש"י עושה הוא חסד גמור, השני מה שעושה הש"י משפט גמור, הג' מה שהש"י מנהיג עולמו במדה שאינו חסד גמור ואינו משפט גמור רק הוא כמו בין החסד והמשפט, שאמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה, ולפיכך אלו שלשה דברים כוללים הנהגת הש"י בעולם כמו שבארנו. והאדם ההולך בדרכי הש"י ראוי שיהיה דבק באלו ג' מדות שהם כוללים ובזה יהיה לאדם שלימות. וזה שכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, עשות משפט זה הדין ואהבת חסד זה ג"ח והצנע לכת עם אלקיך זו הכנסת כלה והלוית המת, ודבר זה הוא בין החסד והמשפט שהרי אם אין מכניס הכלה והיא בעצמה תלך זה גנאי אליה ותתגנה, וכן המת אם לא ילוה אותו ה"ז בזיון למת והוא כמו לועג לרש, ומכ"מ אין זה חיוב כמו המשפט ולפיכך דבר זה כמו אמצעי בין הדין ובין החסד. ובאלו ג' המדות שהם משפט וחסד ומה שהוא כמו אמצעי נכללו ביניהם כל המדות הטובות, כי יש מהם שהם חסד ויש מהם משפט ודין ויש מהם כמו ממוצע בין החסד והדין. ובפסוק כי אני ה' עושה חסד ומשפט לא זכר זה רק צדקה וכאן זכר הצנע לכת, מפני כי הצדקה שהאדם עושה אינו משתלם רק לפי החסד כמו שהתבאר למעלה בנתיב הצדקה, ולכך לא זכר החסד, אבל זכר הצניעות במקומו, ועוד יתבאר לקמן ענין הצניעות שזכר כאן. ואמר חזר ישעיה והעמידן על שנים שמרו משפט ועשו צדקה והדבר שהוא ממוצע בין שניהם לא הזכיר ודבר זה כי הממוצע יש בו חסד ומשפט וכאשר עושה חסד ומשפט כאלו עושה ג"כ דבר שהוא קצת חסד וקצת משפט, אף כי בודאי יותר עדיף שעושה דבר אחד שיש בו שניהם ביחד, מ"מ כאשר עשה חסד בפני עצמו ומשפט בפני עצמו היה דבק בחסד ובמשפט, ולכך אמר שהעמיד אותם על שנים שהם החסד והמשפט, ואע"ג שכתיב שמרו משפט ועשו צדקה ולא כתיב חסד דבר זה אין קשיא שהרי אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה ועיקר הצדקה הוא החסד, וכל אחד בא להוסיף ולומר אף כי הדורות מתמעטים ואי אפשר שיעשה כל אותן דברים שזכר מ"מ יש לו לעשות אלו דברים שגם הם שלימות כולל, ואם אינו כמו מה שזכר אשר לפניו רק הוא פחות ממנו בשלימות מ"מ ג"כ זה שלימות גמור. ואמר בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה, ודבר זה כי ענין המאמין שוא מוסר עצמו אליו יתב' ובוטח בו ואינו סר מן הש"י כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתב' לגמרי ולפיכך יש לו דבקות בו ית' ע"י האמונה, כאשר האדם מאמין בו יתב' בכל לבו הוא דבק בו יתב' ואין סר מאתו, ודבר זה ג"כ שלימות גמור כי כל המצות שיהיה לאדם דבקות בו יתב' ולכך אמר שהעמידן על אחת, ודברים אלו יש להבין מאוד כי הם דברים עמוקים מה שאמר בא דוד והעמידן על י"א דוקא וזה המספר ידוע ענינו, וכן מספר ששה וכך מספר שלשה וכך מספר שנים ומספר אחד הכל מסודר מן מדריגת התורה מלמעלה עד האמונה שהיא באחרונה, ויש לך להבין את זה:

במסכת סוטה (דף מח:) משחרב ב"ה פסקו אנשי אמנה מאי אנשי אמנה אמר ר' יצחק אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה תני ר' אליעזר הגדול אומר מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה והיינו דאמר רבי אליעזר מי בזה ליום קטנות מי גרם שיתבזבז שלחנם לעתיד שלא האמינו בהקב"ה. ויש לך לדעת ולהבין כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתב' שבכחו כל ולכך הוא מאמין בו ית', ובשביל זה כאשר הגיע הזמן שהוא יתב' יתן הטוב אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו אבל כאשר אינו מאמין בו כאלו ממעט כחו ויכולתו, ומפני כך לעתיד כאשר יגיע הזמן שיהיה השם יתב' מראה כחו ויכולתו לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין והבן זה. ומפני כך אמרו במסכת ביצה (דף טו:) מאי כי חדות ה' מעזכם אמר הקב"ה לישראל בני האמינו בי ולוו עלי ואני פורע, פירוש בשבת שראוי שיהיה שלחנו מלא מכל, אומר הש"י שיאמינו בו יתב' בשביל שהכל בידו ואם מאמינים בו שהכל בידו לא יתן להם חסרון כלל ואם אין להם ילוו על הש"י כדי שיהיה להם די ולא יחסר להם והקב"ה פורע: